הילרי קלינטון משתמשת בהישגיו הכלכליים של בעלה כנשיא ומבטיחה שתלך בדרכו, אבל המצע שלה מלמד על כניעה לאווירה האנטי-כלכלית במפלגתה וזניחת רעיונות בסיסיים של צמיחה ושוק חופשי
המאמר פורסם לראשונה במגזין 'הוויקלי סטנדרד'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. מאנגלית: שאול לילוב
בעצרת בחירות שהתקיימה בחודש מאי במדינת קנטאקי הודיעה הילרי קלינטון כי תרתום את בעלה "להחיות את הכלכלה, כי אתם יודעים שהוא יודע איך לעשות את זה. במיוחד במקומות כמו מדינת הפחם (צפון מזרח פנסילבניה), בערים במרכז ובחלקים אחרים של המדינה שבאמת סובלים מהזנחה".
זה נשמע די הגיוני לגייס את הנשיא לשעבר. הכלכלה בשנות התשעים הייתה חזקה הרבה יותר מזו שהנהיג הנשיא אובמה בכהונתו. ביל קלינטון פעל כדי לדרבן השקעות פרטיות וצמיחה. הוא הפחית את הרגולציה, אישר קיצוצים בהוצאות, הסכים להורדת שיעור המס על רווחי הון והביא לתקציב מאוזן. המשק האמריקני תחתיו צמח ושגשג.
אבל הרעיון להשתמש בביל קלינטון בתפקיד האשף הכלכלי בממשל הילרי החזיק מעמד בערך יום אחד. במקום המדיניות הכלכלית שלו, אימצה הילרי את ההפך הגמור: היא מדברת על חלוקה מחדש של ההכנסות, אך מתעלמת מצמיחה כלכלית – יעד שאליו שאפו במשך עשרות שנים נשיאים אמריקנים משתי המפלגות.
במקום לשחרר חסמים רגולטוריים, הילרי רוצה להוסיף עליהם. ההוצאות הממשלתיות בתקופת נשיאותה ירקיעו שחקים, בעיקר כדי לממן כבישים וגשרים. שיעורי המס יגדלו, בעיקר ביחס למי ששכרם השנתי עולה על רבע מיליון דולר בשנה. תקציב מאוזן? זו לא אחת המטרות של הילרי קלינטון.
בעלה מתאר אותה כ"סוכנת שינוי", אך בעצם אין הבדל בין התוכנית הכלכלית של הילרי לזו של אובמה. הילרי תשמר את הסטטוס־קוו של כלכלת אובמה – כלומר משק שסובל מהקצב האטי ביותר של התאוששות כלכלית מאז 1949, יציאה המונית משוק העבודה, ושיעור צמיחה שנתי הקטן משלושה אחוזים – שנה אחר שנה.
באמצעות העתקת המדיניות הכלכלית הנוכחית, תקופת הנשיאות של הילרי תהיה בעצם הקדנציה השלישית של אובמה. זוהי הטענה העיקרית נגדה מהצד הרפובליקני והילרי מנסה להדוף אותה, אבל לפחות מבחינה כלכלית – המדיניות שלה היא שיבוט מדויק של מדיניות אובמה. מה שמבטיח שיהיו כאן צמיחה אטית וכלכלה חלשה.
המקרים הבולטים ביותר של התאוששות כלכלית חזקה מאז מלחמת העולם השנייה – תחת הנשיאים קנדי בשנות השישים ורייגן בשנות השמונים – התבססו על מתן תמריצי מס כדי לעודד השקעות פרטיות, צמיחה כלכלית ויצירת מקומות עבודה. הרעיונות הכלכליים של קלינטון כלל לא הולכים בכיוון הזה.
מטח של העלאות מסים
כיצד הילרי דוחה צעדים כלכליים שעבדו והוכיחו את עצמם בקדנציות של שלושה נשיאים קודמים – קנדי, רייגן ובעלה? אם תשאלו את דאגלס הולץ־איקין, לשעבר מנהל לשכת התקציב בקונגרס, הסיבה לכך היא ש"המפלגה הדמוקרטית ויתרה על צמיחה. השיח שם הוא רק על חלוקה מחדש". במקום להיאבק במגמה הזו, הילרי נכנעה לקו המפלגתי.
הביטויים 'צמיחה', 'תמריצים' ו'שוק חופשי' זרים עכשיו להשקפת העולם הדמוקרטית. במצע הכלכלי הנוכחי של המפלגה, את מקומות העבודה החדשים תיצור בעיקר הממשלה. "אנחנו מחויבים לעשות כל שביכולתנו כדי לבנות כלכלה המבוססת על תעסוקה מלאה, שבה לכל אדם יש עבודה והכנסה מספקת כדי לגדל משפחה ולחיות בכבוד מתוך תחושה של מטרה", מבטיח המצע. אבל "כל שביכולתנו" איננו כולל תמריצים להשקעות פרטיות, שקפאו על השמרים בתקופת אובמה. גם לא הפחתת מסים לעסקים או ליחידים, שהייתה המנוע העיקרי לפריחה הכלכלית הגדולה בשנות השישים והשמונים.
המצע נשמע מבטיח כשהוא קורא "לבצע השקעות כדי לדרבן יצירתם של מיליוני מקומות עבודה עבור הצעירים שלנו", אבל ההשקעות הללו מורכבות מ"מימון פדרלי ישיר למגוון פרויקטים מקומיים, שיביאו לכך שצעירים יתחילו לעבוד וייצרו הזדמנויות חדשות לקריירה".
הילרי קלינטון בלעה את הלוקש הזה במצע מפלגתה, בלי ציוץ של מחאה. בנאום התודה שלה בוועידה הדמוקרטית בפילדלפיה, אמרה: "אני מאמינה שאמריקה פורחת כאשר המעמד הבינוני משגשג". להפך, המעמד הבינוני משגשג כשהכלכלה האמריקנית צומחת.
"במאה הימים הראשונים לכהונתי אעבוד בשיתוף פעולה עם שתי המפלגות כדי להעביר בחוק את ההשקעה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה ביצירת מקומות עבודה חדשים ומשתלמים – בקווי ייצור חדשים, באנרגיה נקייה, בטכנולוגיה וחדשנות, בעסקים קטנים ובתשתיות", הבטיחה קלינטון.
בכלל, 'תשתיות' הן תרופת הפלא של הילרי. "אם נשקיע בזה כעת" (להזכירכם, הכוונה להשקעה ממשלתית), "לא רק שניצור מקומות עבודה כבר היום, אלא גם נניח את היסודות למשרות העתיד". אולי, אבל זה לא עבד גם אצל אובמה, שתוכנית התמריצים שלו ('סטימולוס') הסתמכה באופן מסיבי על תשתיות, אבל לא ממש הצליחה לתמרץ את הכלכלה. הבעיות עם תשתיות ככלי להתנעת המשק הן מבניות. בניית כבישים וגשרים היא תהליך אטי. "לא מקבלים כלום בטווח הקצר, והן לא מסייעות הרבה לדרבן התאוששות כלכלית", אומר הולץ־איקין. "התמורה למשק בטווח הארוך גם היא לא משהו".
על פי תחזית האנליסטים של סוכנות הדירוג מודי'ס, תכניתה של קלינטון תייצר 10.4 מיליון מקומות עבודה חדשים בתקופה של ארבע שנים. זה נשמע טוב יותר מכפי שזה באמת, שכן מתוך 10.4 מיליון מקומות העבודה הללו – 6 מיליון ייווצרו בגלל הגירה, לא בזכות תשתיות. זה יקרה אם הקונגרס יעביר הצעת חוק הדומה ל"חבורת ה־8" (הערת המתרגם: רפורמה בחוקי ההגירה שהובילו שמונה סנטורים משתי המפלגות) – מה שמאוד לא סביר שיקרה.
אבל המאפיין הבולט ביותר של הכלכלה הקלינטונית בגרסת 2016 הוא מטח של העלאות מס. בפילדלפיה היא התגאתה בכך שהעלאת המסים תממן את כל התוכניות הממשלתיות שהיא מציעה. כך זה יקרה, לפי קלינטון: "וול סטריט, התאגידים והאנשים הכי עשירים יתחילו סוף סוף לשלם את נטל המס הראוי".
הארגון "אמריקנים למען רפורמה במס" מעריך כי העלאת המסים הגדולה של קלינטון תעלה על טריליון דולר במשך עשר השנים הקרובות. האנליסטים של מודי'ס נוקבים במספר 1.45 טריליון. כך או כך, מסים גבוהים יותר שיגדילו את המחיר של עשיית עסקים ויצמצמו את כמות הכסף הזמין להשקעות פרטיות, אינם הכלים הטובים ביותר ליצירת צמיחה ומקומות עבודה חדשים.
יועציו של דונלד טראמפ מתבוננים ברעיונות הכלכליים של המפלגה הדמוקרטית ומחככים ידיים בהנאה. "אין שם במצע אפילו דבר אחד שיגרום לצמיחה או לעידוד השקעות, תמריצים לא ישנו דבר", אומר סטיב מור, המשתתף בניסוח התוכנית הכלכלית של טראמפ. הדבר נכון גם עבור קלינטון.
טראמפ צריך לחדול ממלחמתו ברפובליקנים ולאשר תכנית שתהיה עשירה בתמריצים לעידוד צמיחה ויצירת מקומות עבודה. ביל קלינטון עשוי לאהוב את זה. אשתו קצת פחות.
______________________
פרד ברנס הוא עורך בכיר במגזין 'הוויקלי סטנדרד'
צמיחה זה המדד המרכזי של הקפיטליזם כיום.
המדד הזה מתאר את כלכלת ה- happy – הכלכלה ה"שמחה". המשמעות: כשהכלכלה שמחה אז היא מתפקדת. מה קורה כשהכלכלה עצובה/מיתון/משבר – אז מתגלה הפרצוף הלא נעים שלה – הכלכלה בפאניקה – רצה לממשלה ולכלל האזרחים שיצילו אותה. לפעמים אפילו יותר גרוע: משקיעים מפקירים את השוק או מהמרים נגדו.
את כלכלת ה- happy קל לדמיין כילד מפונק שאם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה (צמיחה) הוא יתחיל לבכות ולצעוק ולהשכב על הרצפה כמו ילד קטן ומפונק ויעשה לך בושות.
הבחירה בצמיחה כמדד המרכזי נובע ממודל החילחול – כאשר יש צמיחה העושר הנוסף מחלחל למטה אל העובדים הפשוטים. נחמד כשיש חלחול, אך זהו אינו חלק מיסודות הקפיטליזם. אין חוק חלחול (כמו חובת שיתוף ברווחים למשל) אלא תוצר לוואי. תוצר לוואי שהקפיטליסטים נלחמים בו, כמו שאתה נלחם בחורים בדלי מלא מים. קל לראות את התפלגות הצמיחה בין העשירונים כדי להבין שרוב רובו של הצמיחה מגיע למאיון העליון.
צמיחה לכלכלנים זה כמו שוברים שתיקה לימנים – משהו לנפנף בו בשביל להסית ולהרתיע. הכלכלה מבוססת על רווחתם של בני-אדם – הם מייצרים את הביקושים, הם הבסיס למדד התל"ג. יש להתחשב בכל ההיבטים של רווחת חיי בני האדם, במיוחד במדדי אי-שיוויון או מדדים חברתיים אחרים.
אין לי מושג מה ניסית להגיד בפסקאות הראשונות אז אני פשוט אתעלם.
הבחירה בצמיחה כמדד המרכזי נובע מכך שזו הדרך היחידה להגדיל את ההכנסה (תמ"ג לא קשור לעושר אלא לתוצר והכנסה). אפשר אולי לשפר את מצב העניים אם ניקח מהעשירים – אך ברגע שניקח מהם הכל הגענו לגבול של העושר שיכול להיות לעניים בלי צמיחה.
אתה מדבר על חלחול כי אתה מניח שעושר נוצר אצל העשירים (אם זה נכון – אני לא רואה סיבה מוסרית למה אפשר לקחת את מה שהם מייצרים) אבל הוא לא. כל עובד שמגדיל את התוצרת שלו גורם לצמיחה ולכן זה לא צריך לבוא אצל העשירים.
רוב הצמיחה מגיע לעשירים, אך מצבם של העניים עדיין יהיה טוב יותר אם תהיה צמיחה, ומצבם לא ישתנה הרבה אם לא תהיה צמיחה (ארה"ב תחת קלינטון לא תחרים את כל רכוש העשירים).
נחמד לראות שגם אתה צריך דגל לנופף בו. תומכי שוק חופשי אינם נלחמים בחלחול, הם אינם תומכים בחלוקה מחדש, אך לא מתנגדים שהעניים יקבלו.
לגבי הטענה שיש להתייחס למדדים אחרים זה נכון, אבל הייתי רוצה לשאול שאלה: כמה מהם היו מוכנים לוותר על חצי מהכנסתם כדי שישראל תהיה שוויונית יותר? כי זה המחיר של יצירת שוויון בכוח – הצמיחה יורדת ולאחר כמה עשורים כולם עניים יותר ממה שהם יכלו להיות. זה בדיוק מה שקרה בשורה של מדינות שעברו מסוציאליזם וחלוקה של העושר לשוק חופשי – צ'ילה במצב הרבה יותר טוב משאר דרום אמריקה הסוציאליסטית, אסטוניה, ליטא, לטביה כולן במצב הרבה יותר טוב ממדינות דומות שלא יצרו שוק חופשי.
קשה מאוד ליצור צמיחה גבוהה אם מנסים בכוח לכפות חלוקה מחדש.
לאזרח:
בוא נדמיין מצב היפוטתי בו אין יותר צמיחה מעבר לגידול האוכלוסין. לכאורה רמת החיים תישאר כמו היום וניכנס למצב יותר סטטי. חיי ובטח גם חייך יהיו כמו עכשיו – סבירים פלוס.
אלא שבקפיטליזם חוסר צמיחה זהו מיתון ומשם משבר. פשיטות רגל, אנשים יאבדו את עבודתם וכו'. הקפיטליזם לא ערוך לזה (בפועל זה יקרה בגלל הלוואות שניתנו בציפיות לצמיחה מסויימת, אבל זאת רק הסיבה).
אני לא מניח שעושר נוצר אצל העשירים. אני כן מניח שעשירים קרובים לצלחת ואחראים על חלוקת הכסף. בין אם זה בנקים שנותנים הלוואות, חברות אשראי שמחליטות על האחוז שהן לוקחות או מנהלים שמחלקים את הרווח בחברה שלהן.
אני אתן לך מצב היפוטתי בו יש עולם כמו היום אלא שאדם יכול לצבור עד 100 מליון דולר, לא יותר. אחרי זה הוא יכול לפרוש או להתנדב או לעבור למשרה חברתית-פוליטית. רוץ עם זה ותן לי את התרחישים הכי קשים והכי קורעי לב איך מליארדרים מאבדים את רוב כספם.
אתה צריך להבין שעבדות, (או עובדי קבלן) זאת תוצאה לגיטימית של הקפיטליזם. מה שעוצר את זה אלו חוקי מדינת רווחה. ובעלי הון (וגם עורכי האתר הזה) נלחמים בחוקים האלו.
למה בדיוק חייב להיות משבר אם הצמיחה תפסיק? אולי בשלב הראשון כי אנשים ציפו לצמיחה מסוימת, אך לאחר זמן קצר אנשים יתרגלו לזה ולא יהיה משבר ולא תהיה צמיחה.
עשירים לא אחראים על חלוקת הכסף. גם הבנקים לא. אבל רק במצב של שוק חופשי. הגוף היחיד כיום שאחראי לחלוקה של כסף זה המדינה שכופה על אנשים מסוימים לתת לאחרים. בנקים ועשירים לא יכולים לעשות דבר כזה. אם אתה לא רוצה לשלם את המחיר שהם רוצים – אל תיקח הלוואה. רק המדינה מכריחה אנשים לשלם על שירותים שהם לא רוצים. הכסף היחיד שבעלי חברה מחלקים הוא הרווחים ששייכים להם (אם יש בעיה שהמנהלים לא עושים זאת בשביל בעלי החברה – יש כאן בעיה נקודתית של מבנה החברה, לא בעיה כללית של השוק החופשי).
לפני שאגיע לנקודה האחרונה, טענת במקום אחר באתר הזה ש:"למצ'לס: אני מבין שאינך אוהב אנשי שמאל קיצוני ובולשביקים. אני מבטיח לך שאיני כזה." אבל מצד שני זו הפעם השנייה שאתה מציע הגבלה של 100 מיליון, ואמרת שמרקס צדק. אתה בטוח שאתה לא שמאל כלכלי קיצוני?
עכשיו לרעיון של הגבלת הון. זה באמת נראה כמו רעיון חכם (אני רציני לגמרי) אבל יש עם זה מספר בעיות שהצלחתי לחשוב עליהם בדקה האחרונה.
א. זה מוריד את המוטיבציה. אנשים שמרוויחים כל כך הרבה כסף לרוב הם אנשים מוכשרים. יש להם רעיונות מוצלחים, או שהם מנהלים טובים, או שהם משקיעים טובים. אם אדם כזה הגיע כבר לקרוב להגבלת ההון שלך, הוא יפסיק לעבוד, ולא ימשיך לפתח עוד דברים, לנהל בצורה טובה חברות או להשקיע בחברות ופיתוחים טובים של אנשים אחרים. אז אנחנו נאבד ככה הרבה כישרון של אנשים שיוצר הרבה צמיחה ומעסיקה הרבה עובדים ועוזר לכולם.
ב. זה מוריד את ההשקעות. הרוב המוחלט של ההון של העשירים האלו מיועד להשקעות – שהן הדרך היחידה להגדיל את הצמיחה בטווח הארוך. אם ניקח את כל ההון של העשירים האלו ונחלק אותו לשאר העולם, הם לא ישקיעו אותו אלא יצרכו אותו.
ג. הם יברחו למדינה אחרת. אם רק מדינה אחת תטיל מיסים כאלו, כל העשירים פשוט יעברו למדינה אחרת. אפשר לפתור את הבעיה הזו אם כל העולם יסכים לזה, אבל זה ייצור מצב של דילמת האסיר, בו לכל אחד יש אינטרס להפר את ההסכמה ולהעלים עין או להפר בגלוי.
ד. אם תיקח את כל הכסף הזה לא בטוח שיהיה לך מה לעשות איתו. כלומר כמות המשאבים בעולם לא תגדל (במיוחד כי אתה כל כך שונא צמיחה) ולכן לא יהיה יותר אוכל, בגדים, בתים, מכוניות, תרופות, רופאים, מורים או דברים אחרים שרוב האנשים רוצים. הדבר היחיד שתקבל מהעשירים האלו הם המון נכסים שאי אפשר לעשות איתם כלום.
נקודה נוספת: לא הגבת בהרבה מקומות על טענות נגדך. חלק מהם חוזרים על דברים שאתה אומר במקומות אחרים, אז אולי כדאי שתגיב לטענות נגדך (אם אתה רוצה לשכנע אנשים שאתה צודק) הנה כמה דוגמאות, ויש עוד. הטענות שאתה מעלה הם לפעמים נכונות ולכן לא כדאי שתענה לאנשים האלו.
https://mida.org.il/2016/08/10/%D7%9B%D7%9A-%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%98%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9B/
https://mida.org.il/2016/08/10/%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%99%d7%92%d7%a2%d7%95-%d7%91%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d/
https://mida.org.il/2016/08/14/%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%95%d7%9c%d7%a4%d7%99%d7%93-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%98%d7%92%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%97%d7%99%d7%a7%d7%94/