מורשת אובמה: המפלגה הדמוקרטית ממשיכה להתרחק מישראל

במהלך חצי המאה האחרונה, הרפובליקנים והדמוקרטים בארה"ב החליפו זהויות בכל הקשור לענייני המזרח התיכון. בזמן שהמפלגה הרפובליקנית היא כעת הכוח הפרו-ישראלי המוביל, הדמוקרטים נמצאים במחלוקת עמוקה לגבי היחס שלהם כלפי המדינה היהודית, וכפי שמראים סקרי דעת הקהל והמחקרים האחרונים, הפער בין שתי המפלגות בסוגיית ישראל רק הולך וגדל.

הממשל הקודם רק האיץ את התהליך. שמונה השנים של הנשיא ברק אובמה הוקדשו למה שהוא כינה "creating daylight" בין ארה"ב וישראל, כאשר התמיכה בהסכם הגרעין עם איראן הייתה מבחינתו נייר הלקמוס לבחינת הנאמנות של חברי מפלגתו.

מאז שנכנס לתפקידו, הנשיא טראמפ עובד קשה כדי להפוך את מרבית החלטות המדיניות של אובמה במזרח התיכון, ובכך מעמיד את תומכי ישראל שעוד נותרו במפלגה הדמוקרטית במצב פוליטי לא פשוט.

כך למשל, החלטתו של הנשיא להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות, כמו גם נטישתו את הסכם הגרעין, זכו כמובן לתרועות מצד ממשלת נתניהו אך גם לביקורת חריפה מצד הדמוקרטים, גם כאלה שבעבר תמכו וניסו לקדם מהלכים אלה.

גינוי לישראל, חמאס לא מוזכר

אבל מה שמדגים יותר מכל את הסחף המהיר במפלגה הדמוקרטית לכיוון עוין יותר כלפי ישראל, היו התגובות לסבב האירועים האחרון במזרח התיכון.

עבור רוב הדמוקרטים, היה הגיוני להתייחס לפתיחת השגרירות החדשה בירושלים כעוד עצרת בחירות של טראמפ ולא כחגיגה של אחדות, ולכן להימנע מהשתתפות בה (הדמוקרט היחיד שהגיע היה הסנאטור לשעבר ג'ו ליברמן). אבל מותם של עשרות פלסטינים במהלך "צעדת השיבה", והניסיון של אלפים לפרוץ את הגבול עם ישראל, סיפקו הזדמנות למדוד את מצב היחסים בין המפלגה לישראל. התוצאות היו רחוקות מלהיות מעודדות.

בעוד שממשל טראמפ נתן גיבוי מוחלט לזכותה של ישראל להגן על גבולותיה בכל האמצעים הדרושים, רוב הדמוקרטים חלקו על כך. רבים במפלגה הגיבו כפי שוודאי ממשל אובמה היה מגיב, וגינו את "העוצמה הלא-מידתית" של פעילות צה"ל. חלק מהם גם ציינו את חלקו של חמאס בעידוד האלימות.

ג'וזף קנדי השלישי, חבר בית הנבחרים שנחשב לאחד הכוכבים העולים של הדמוקרטים, סיפק דוגמה טובה לגישה הדו-פרצופית של המפלגה כאשר הצליח לדחוס בהצהרה בת שתי פסקאות ביקורת על "השימוש המוגזם בכוח" של ישראל, גינוי לחמאס, תמיכה בהעברת השגרירות וטענה כי "ההעברה החפוזה" שלה על ידי טראמפ היא הגורם העיקרי לאלימות.

אך יותר מכל, מכתב שנשלח למזכיר המדינה מייק פומפאו בחתימת 13 סנאטורים דמוקרטים הצביע על כך שהמפלגה נמצאת בנקודת מפנה אמיתית.

המכתב למזכיר היה פרי יוזמה של המועמד לשעבר (ואולי העתידי) לנשיאות ברני סנדרס, ואליו הצטרפה הסנאטורית אליזבת' וורן, שגם רואה בעצמה מועמדת להגיע בעתיד לבית הלבן.

לאורך כל שני העמודים הקצרים של הטקסט, הביעו בין השאר הסנאטורים דאגה רבה לפלסטינים ודרשו לחדש את המימון לסוכנות אונר"א, אך הראו מעט מאוד עניין באחריותו של ארגון הטרור למצב העגום ברצועת עזה. גם ההודעה לעיתונות שפרסם סנדרס בעקבות המכתב גינתה את פעולות "הצלפים הישראלים", אך לא הזכירה כלל את חמאס.

הסנאטור סנדרס הקפיד לגנות את ישראל במספר הזדמנויות, אך כרגיל קיבל כפשוטה את גרסת החמאס כי מדובר ב"מחאה אזרחית". סנדרס נכשל גם לציין את מטרתה האמיתית של "צעדת השיבה", שהיא חיסול מדינת ישראל על ידי החזרה בכוח של מיליונים מצאצאי פליטי 48.

הוא כמובן גם התעלם מהעובדה שמרבית ההרוגים בעזה היו חברים מוכרים בחמאס, שניסו לפרוץ את גדר הגבול והיו חמושים במטענים ובבקבוקי תבערה. למרות כל אלה, רבים בשמאל האמריקאי ובתקשורת התעקשו להציג את האירועים כאילו מדובר במקבילה המוסרית של צעדת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג.

הפער הולך וצומח

ברור לחלוטין אם כן כיצד דעות מעין אלה יכולות ליצור קרע של ממש במפלגה הדמוקרטית. במהלך הפריימריז האחרונים במפלגה, ישראל הייתה הנושא העיקרי בו התגלעה מחלוקת בין סנדרס להילרי קלינטון. בעימות שנערך ביניהם בברוקלין, קטלה מזכירת המדינה לשעבר את סנדרס על ההרגל שלו לחזור על תעמולת החמאס במהלך מבצע 'צוק איתן'.

רבים במפלגה, וביניהם מנהיג המיעוט בסנאט צ'אק שומר ומצליף הסיעה סטני הוייר, נותרו תומכים נאמנים של ישראל על אף החיבוק אותו מעניקה ממשלת נתניהו לטראמפ. פרשנים פוליטיים לא שכחו עדיין את הוועידה הדמוקרטית בשנת 2012, אז הנהגת המפלגה העבירה בכוח החלטה התומכת בירושלים כבירת ישראל, למרות התנגדות לא פשוטה בקרב חבריה.

אך הבעיה המרכזית עבור הדמוקרטים תומכי ישראל היא שהמפלגה שלהם תלויה יותר מתמיד בקולות המיעוטים בארה"ב, ואלה הפכו בשנים האחרונות לכר פורה לתיאוריות אינטרסקציונליות שמשוות את המלחמה הפלסטינית נגד ישראל לתנועות מדוכאים אחרות כמו Black Lives Matter. זה מסביר חלק מן הסקרים המראים שהאהדה לישראל בקרב הדמוקרטים נמוכה ביחס לרפובליקנים.

לפי המחקר של מכון Pew, שבעים ותשעה אחוזים מהרפובליקנים תומכים בישראל מול שישה אחוזים בלבד שמזדהים עם הפלסטינים. במפלגה הדמוקרטית לעומת זאת, 27% התבטאו בעד ישראל ו-25% בעד הפלסטינים. סקר של 'גאלופ' הראה כי 87 אחוזים מהרפובליקנים מזדהים עם ישראל יותר מאשר עם הפלסטינים, לעומת 49 אחוזים בלבד מהדמוקרטים.

על אף שבמשך שנים הסקרים מראים בבירור כי חלקים גדולים בציבור האמריקאי הכללי תומכים בישראל, הפער בין המפלגות עצמן בסוגייה רק הולך וצומח בשני העשורים האחרונים.

השנאה לטראמפ

בימים אלה נראה כי המפלגה הדמוקרטית, בה מרכז הכובד נע באופן מובהק לכיוון השמאל הקיצוני מאז תבוסתה של קלינטון בבחירות, תתקשה לייצר בעתיד הנראה לעין מועמד מיינסטרימי יחסית שינצח מועמד אחר שיביע ביקורת על ישראל ויתמוך בשאיפות הפלסטיניות.

גם האמת על האלימות בעזה – כולל העובדה שרוב המתפרעים ההרוגים היו אנשי חמאס ושמטרתן היחידה הייתה לפגוע בשמה של ישראל – לא השפיעה במיוחד על הדרך שבה השמאל האמריקאי כיום רואה את המזרח התיכון.

ההתלהבות שבה התקשורת הליברלית קפצה על העגלה האנטי-ישראלית (והאנטי-טראמפית כמובן), הן בנושא ירושלים והן בנושא עזה, מקשה מאוד על כל מועמד דמוקרטי פרו-ישראלי לצבור תמיכה רחבה במפלגה או אפילו לדבר בשמם של דמוקרטים בנושאים האלה.

ביום שבו נפתחה השגרירות בירושלים, עיתון ה'ניו-יורק דיילי ניוז' תיאר בעמוד השער שלו את  איוונקה טראמפ כ"שדון הקטן של אבא", מכיוון שחייכה בטקס החניכה בזמן שמתפרעים פלסטינים נהרגו בעזה. זו רק דוגמה אחד כיצד השנאה לנשיא משפיעה על הדרך שבה ליברלים רבים חושבים על ישראל.

כל עוד הפוליטיקאים הדמוקרטים ימשיכו להראות שאכפת להם יותר לא לפגוע ברעיונות ההתקרבנות האינטרסקציונליים מאשר מהתחושות של רוב האמריקאים שמחוץ לשמאל הקיצוני, הבעיה עבור אנשי המפלגה שעדיין תומכים בישראל תמשך.

לכן כל עוד דמוקרטים רבים (וגם חלק מהשמרנים המתנגדים לטראמפ) חושבים שהם חייבים להוות אופוזציה לכל דבר בו תומך הנשיא, וכל עוד הישראלים מריעים לכל החלטה של טראמפ, יהיה קשה לראות את הזרם הדמוקרטי המרכזי הופך את המגמה הזאת.

ג’ונתן ס’ טובין הוא העורך הראשי של האתר jns.org. עקבו אחריו בטוויטר: jonathans_tobin@. הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: אמיר לוי