היוזמה של חברי הכנסת השכל וסמוטריץ' אמורה לתקן את המצב בו מדיניות הממשלה נחסמת על ידי הוועדים השולטים בשירותים חיונים. "המדינה שבויה של ההסתדרות"
בהרצאה שנתן לאחר תום כהונתו כשר אוצר בשנת 2005 אמר בנימין נתניהו כי הרפורמות העיקריות שניסה לקדם "נעצרו לחלוטין, כולן, בלחץ ההסתדרות". מאז ועד היום הספיק נתניהו לכבוש שלוש פעמים את העמדה המשפיעה ביותר על הובלת מדיניות במדינת ישראל, אך נדמה שביצוע הרפורמות ממשיך לזחול.
הכלל הוא שרפורמה אשר נוגעת לעובדים ותפקידה לתפור כיס בצד אחד מחייבת את חירור הכיס בצד השני, וכך נכנסה ישראל לתקופת קיפאון ארוכה מאוד בכל הקשור לקידום רפורמות כלכליות.
ובכל זאת, נראה שמעז יצא מתוק ובימים אלה ממש נוצרה הזדמנות לשינוי אמיתי שיכול להוריד את יוקר המחיה ולשים סוף לקשרי ההון-שלטון בחסות ההסתדרות ובית הדין לעבודה.
הרפורמה הגרועה בחברת החשמל שעולה לציבור שבעה מיליארד שקלים ללא כל הבטחה לתחרות, הצליחה לעורר משהו בחלק מחברי הקואליציה שמאסו בשעבוד של שר האוצר לבעל הבית האמיתי של כלכלת ישראל – יו"ר ההסתדרות. הצעת חוק חדשה של חברי הכנסת בצלאל סמוטריץ' ושרן השכל עשויה להביא לשינוי אסטרטגי בכלכלת ישראל ולהזניק את הצמיחה.
כאן שובתים בכיף
הצעת החוק של סמוטריץ' והשכל מכוונת לתקן שני ליקויים יסודיים וייחודיים במערכת הישראלית הנוגעים לזכות השביתה: בוררות חובה בשירותים חיוניים ואיסור שביתה כנגד רפורמות הכוללות פתיחה של משק לתחרות.
הרקע העכשווי להצעת החוק הוא שערוריית הרפורמה במשק החשמל והמשא ומתן השערורייתי עם ההסתדרות שהתנהל במסגרתה, אך מדובר רק בקצה של שרשרת מאורעות הנמשכת כבר שנים ארוכות.
ישראל נהנית מהתואר המפוקפק של היותה אחת מן המדינות עם הכי הרבה ימי שביתה בעולם. לפי נתוני ארגון העבודה העולמי מסקירת השנים 2016-2004, ישראל נמצאת במקום השישי בעולם במספר ימי שביתה לאלף עובדים, עם ממוצע של כמעט 200 ימי שביתה בשנה. כל זה בזמן שהמשך הישראלי צעד קדימה, אך המגזר הציבורי נשאר מאחור במידה רבה.
אלא שישראל אינה מובילה רק בכמות, אלא גם באיכות. בעוד שברוב העולם נהוג לשבות כנגד הרעה של תנאי עבודה או בעד שיפורם, הרי שבישראל התבסס לו נוהג מגונה שהפך לשגרה – שביתה כנגד מדיניות. פיקוח של רגולטורים, מדיניות ממשלתית, ניסיון לקדם רפורמות וחקיקה של הכנסת – כל אלה הפכו בפועל לעניין לגיטימי לשבות כנגדו.
חמור מכך, אם במגזר הפרטי התחרות מרסנת את דרישותיהם של ועדי העובדים ואת התמריץ שלהם לשבות, הרי שבמונופולים של המגזר הציבורי אין לעובדים מה להפסיד משביתה, תהיה פרועה ככל שתהיה.
אם במגזר הפרטי החברה שעובדיה שובתים תפסיד לקוחות ותעבור למתחרה, הרי שבמונופולים הציבוריים שיושבים על השאלטר אסור להתחרות. כך שולטים עובדי הנמלים, רשות שדות התעופה וחברת החשמל במשק כולו.
הם יושבים על צמתים אסטרטגיים חמושים בנשק השביתה, וכמו שודדי דרכים דואגים לגבות מן ההנהלות והפוליטיקאים כל שעולה על רוחם. לפוליטיקאים מצדם אין ברירה אלא להיכנע.
כיצד הגענו למצב הזה?
בשנות ה-90 ביקשו עובדי בזק לשבות במחאה נגד הפרטת החברה. העניין עלה לבג"ץ שקבע באופן נחרץ כי לא קיימת זכות שביתה כנגד מדיניות הממשלה וכנגד רפורמות. השופטים קבעו כי גם אם השביתה מכוונת כנגד פגיעה ודאית בעובדים שהיא תוצאה של רפורמה, הרי שיש להם לכל היותר זכות מחאה בצורת הפסקת עובדה בת כמה שעות.
יש לציין שלשון החוק בעניין ברורה מאוד וכי אסור להכריז על שביתה וסכסוך עבודה שלא בעניינים הקשורים לתנאי עבודה. אלא שמאז הרפורמות הכלכלית של נתניהו וכניסת השופט סטיב אדלר לכס השיפוט כנשיא בית הדין הארצי, המצב השתנה.
בית הדין לעבודה ראה את עצמו כמגן העובדים מפני האידיאולוגיה הכלכלית של נתניהו, אך בפועל הפך למגן הגדול ביותר של העובדים החזקים ביותר במשק הישראלי. לא, לא מדובר בעובדי הייטק שיוצרים ערך רב ומקבלים שכר גבוה בהתאם אך יכולים להיות מפוטרים מחר בבוקר, אלא דאגה לעובדים בעלי הביטחון התעסוקתי במונופולים הממשלתיים.
לפחות מאז 2007, מחאה כנגד רפורמה של הממשלה או חקיקה של הכנסת הפכו לדבר לגיטימי. גם אם בית הדין לא התיר לעובדים לשבות באופן מיידי, הרי שכדי "לאזן" את הדרישה הלא חוקית של הוועדים, הוא חייב את המדינה לנהל איתם משא ומתן אינטנסיבי בחסותו, כזה שהמדינה לא חייבת לקיים כלל לפי החוק.
השיטה של בית הדין לעבודה למניעת רפורמות עבדה באופן מופתי. פעולות רגולטורים נעצרו ומי שחשב לבצע רפורמות דאג לקפל את הזנב ולהסתובב או למצוא מקור תקציבי לשם "דמי המעבר" שיש לשלם לוועדים.
אחרי שנים של נזיפות וחינוך נוקשה השיטה עובדת עד כדי כך, שבמקום לקיים משפט פומבי מזמינים את המדינה לחדר סגור בו מחייבים אותה לנהל משא ומתן לא חוקי עם הוועדים החזקים, ופרקליטיה רואים בכך עניין שגרתי שאין להתנגד לו.
הקץ לשביתות?
במדינות רבות כבר החילו איסור על שביתה בשירותים חיוניים ובמגזר הציבורי ואימצו מנגנוני יישוב סכסוכים אחרים. בכלל זה ניתן למנות את ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה ובלגיה. שביתות נגד תחרות לא היו אמורות כלל להיוולד, אך כעת הגיע זמנן לעבור מן העולם. היכולת לבלום מדיניות כלכלית ממשלתית באמצעות השליטה בשירותים חיוניים היא דבר פסול שהגיע הזמן שיהיה אסור גם במדינת ישראל.
לשם כך נועדה הצעת החוק של סמטריץ' והשכל. מדובר בהצעה מאוזנת שמבהירה עוד יותר את לשון החוק, כך שגם בית דין שקשה עליו מלאכת הפרשנות יבין היטב את פשרו. כמו כן, מדברת ההצעה על בוררות חובה בשירותים חיוניים, כך שזכות השביתה תישלל רק אם ועדת הבוררים התרשמה שהמעסיק פעל בתום לב.
אלא שבסופו של יום, רק אדם אחד מסוגל להחליט אם להצעיד את כלכלת ישראל קדימה או לתת לה להישלט בידי הצמד כחלון-ניסנקורן. האיש הזה הוא מי שהיה בעבר שר אוצר וכיום הוא רק ראש ממשלה – בנימין נתניהו.
ח"כ שרן השכל אמרה ל'מידה': "בוררות חובה זה משהו שהיה צריך לעבור מזמן, אזרחי ישראל לא צריכים להיות בני ערובה של ועדי עובדים. העובדה שוועדי עובדים של מונופולים ממשלתיים יכולים להוריד בהינף יד את השאלטר למשק שלם לא מניחה את הדעת, והצעת החוק נועדה לתקן את העיוות הזה. הנמלים שיתקו את המדינה כי הם סירבו להסכם שהקצה להם 3 מיליון שקלים פיצויים לעובד. משפחות עובדות ומשלמי מיסים לא צריכים לממן את גחמותיהם של ועדי העובדים".
ח"כ בצלאל סמוטריץ' מסר בתגובה: "בשנים האחרונות פסיקת בתי הדין לעבודה הפכה רדיקלית יותר ויותר בהרחבת זכות השביתה, אל הרבה מעבר לסכסוכי עבודה קלאסיים בין עובדים למעבידים על זכויות ותנאי עבודה. מדינת ישראל הפכה שבויה בידי ועדי העובדים החזקים של ההסתדרות, שמטרפדים בשביתות פראיות רפורמות של התייעלות שנועדו לשפר ולהוזיל את השירותים לאזרחי המדינה. הוועדים פשוט הפכו את אזרחי ישראל לבני ערובה בתחום החשמל, התעופה, התחבורה ועוד.
החוק ישים סוף להפקרות הזו ויגדיר מחדש את מה שהיה ברור עד לפני כמה שנים: השביתה היא אמצעי לגיטימי בכדי למנוע פגיעה בזכויות העובדים, ולא בכדי לשמר מונופולים ולטרפד רפורמות מבניות במשק. היא מותרת רק במסגרת סכסוך עבודה בין העובדים למעסיק הישיר שלהם ורק ככל שישנה פגיעה בתנאי העבודה. אני קורא לראש הממשלה ולשר האוצר לתמוך בהצעת החוק ולשחרר אחת ולתמיד את אזרחי ישראל מלפיתת החנק של הוועדים החזקים".
הבעיה של "מידה" היא העובדה שהיא כורכת באופן אוטומטי ימין מדיני עם ימין כלכלי מהסוג הנאו ליברלי היותר קיצוני. השילוב הזה אינו יכול להתקבל במדינה הזקוקה ללכידות חברתית גבוהה ולכן לשמירה על פערים סוציואקונומיים לא גדולים. אחד התנאים לכך הוא הגנה אקטיבית על זכויות העובדים, ומוסד השביתה הוא אלמנט חיוני בהקשר הזה. אבל "מידה" יוצאת נגד האג'נדה המתבקשת הזו, בדוגמטיות מרשימה.
זו הסיבה לכך שכל ימין מדיני – וכל כלי תקשורת – שישאר תקוע עם הדוגמטיות הקפיטליסטית לא יצליח לעשות לו נפשות ולצבור כוח פוליטי אמיתי.
נתניהו בשלטון שנים רבות לא בגלל הקפיטליזם שלו, אלא למרות הקפיטליזם הזה, מה גם שהקפיטליזם שלו נאלץ לעבור עידון וריכוך במהלך השנים, בגלל הלחצים הפוליטיים.
בכל אופן, המודל האידיאלי לכוח פוליטי הגמוני היה ויהיה גורם ימין מדיני פרגמטי במקביל לשמאל מתון-מרכז בתחום החברתי כלכלי. כל עוד שזה לא יקרה, מדינת ישראל לא תוכל להתקדם באמת, כי השסעים החברתיים כלכליים יפלגו אותה יותר ויותר, וגם יחזקו את השסעים האחרים.
יאר, אתה טועה.
אני עובד הרבה שעות בשבוע, ומרוויח בסדר, אבל גם משלם מסים של עשרות אלפי שקלים בשנה.
חלק מזה חוזר אלי ואל משפחתי כשירותים, אבל חלק לא קטן הולך למימון ועדים חזקים מאד. אני רוצה שיורידו מסים, אני רוצה לשלם פחות על שירותים.
ואגב, המדיניות של הנשיא טראמפ מראה שאפשר אחרת. הורדת מיסים, הגדלת התעסוקה, ופחות קצבאות וכספים למקומות שלא צריכים ללכת אליהם.
יש בזהירות מדודה והדרגתית להגביל גם את זכות המחאה!!!!
הייתי שמח לשמוע את דעתך, אלון, על הנעשה באתר המנהלה בטבע בימים אלו.
קבוצה של כ-200 עובדים בדרג ביניים קיבלה הודעה רטרואקטיבית על הצטרפותם לועד אתר הנהלה.
העובדים האמורים היו חתומים על חוזים אישיים שאסרו עליהם להצטרף לוועד בשל בהגדרת תפקידם כתפקיד אמון.
לאחר סדרת הפיטורים האחרונה בה הועד “הוכיח” את מסוגלתו…הסתבר כי פוטרו יותר עובדים מיוצגים מלא מיוצגים… הנהלת טבע בדגש על ארגון כוח האדם סחרו ב-200 העובדים כבראשי בקר ,תוך שארגון כ”א מוחרג כמובן מהצטרפות לועד, וחתמו על הסכם עם הועד על מנת לשמור על שקט תעשייתי.
מעתה העובדים המצורפים יתרמו להכנסות ארגון ישן ומסואב שאבד עליו הכלח.
האם יש מה לעשות בנושא?