מצעד האיוולת של חוק הלאום

הניסוח המעורפל במתכונת הנוכחית של החוק לא רק שלא יחזק את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, אלא יאפשר לבג"ץ להמשיך ולטשטש אותה

הח"כים שוב מותירים מרחב רב לפרשנות של בג"ץ. הדיונים בכנסת על חוק הלאום | פלאש90

ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה בספרה 'מצעד האיוולת' שלושה תנאים להגדרת מדיניות כ"איוולת":

1.חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה, ולא בראייה שלאחר מעשה.

2. חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה אפשר היה לנקוט.

3. מדובר במדיניות של קבוצה שנשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד.

קידומו של חוק הלאום בכללותו, ובמיוחד הסעיף העוסק בביטולה של הלכת קעדאן, עונה בדיוק להגדרה הזו של המושג איוולת.

הסיבה כמובן אינה התנגדותו התקשורתית של הנשיא ריבלין לסעיף 7(ב) להצעת החוק, המאפשר למדינה לאפשר התיישבות על בסיס קהילתי ולהדיר אנשים שאינם מאותה קהילה. הסעיף לא קובע באיזה סוג קהילות מדובר, הוא חל על ערבים ועל יהודים כאחד וגם על תתי קבוצות, וניתן לומר שהוא מאפשר לכולם להפלות ולהדיר את כולם, באופן שוויוני למופת.

מהבחינה הזו, הטענה לפיה מדובר בחוק אפרטהייד או חוק גזעני היא שקר מוחלט, וחבל מאוד שהנשיא החליט להתערב בהליך הפוליטי באופן כל כך לא רציני.

האיוולת היא דווקא כי מדובר בסעיף שוויוני, או אם תרצו – אוניברסלי ורב תרבותי. דווקא בשל כך הכנסתו לחוק היא איוולת. אבל לשם כך חשוב לדבר על המטרה הרשמית של הסעיף הזה ושל חוק הלאום כולו.

מטרת הסעיף היא להפוך ולבטל את פסק הדין בעניין קעדאן. זוהי מטרה לגיטימית, לה שותפות כל סיעות הקואליציה, וגם הנשיא ריבלין עצמו (כשהיה חבר כנסת באופוזיציה) היה חתום עליה. גם סיעת קדימה כשהייתה בקואליציה קידמה ותמכה באותה המטרה.

כבר לא מדינה יהודית

פסק דין קעדאן ניתן על ידי בג"ץ בשנת 2000, ותוצאתו האופרטיבית היא שניתן לקיים במדינת ישראל התיישבות קהילתית נפרדת, ולאסור על אנשים שאינם שייכים לבני הקהילה להתגורר בה. הפסיקה נוגעת אך ורק ל"מיעוטים", אך כפי שאנו יודעים זהו מושג מופשט מאוד בישראל.

פסק הדין גם קבע למעשה שפרויקט התיישבותי כדוגמת ייהוד הגליל או הנגב – ממטרות העל של מדינת ישראל – אינו בסמכותה של הממשלה או של גופי התיישבות כמו הסוכנות היהודית.

כבר לא ערך ציוני? רחוב במגדל העמק | פלאש90

למעשה מדובר בפסיקה השוללת את ההתיישבות היהודית כערך שהוא חלק מהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וממילא בגלל שאין במדינת ישראל כל אמירה כזו בחוק השוויון, לרבות ה"אפליה המתקנת" למיעוטים, תמיד יגבר.

שילוב שתי המסקנות הללו אומר שמדינת ישראל, לפחות בתחום ההתיישבות, חדלה להיות מדינה יהודית והפכה להיות מדינה רב-תרבותית, בה לבדואים, ערבים ואולי גם לחרדים, מותר ואפשר להקים יישובים נפרדים. מותר גם למנוע מיהודים חילוניים או מדתיים לאומיים להתגורר בהם, ולמדינה עצמה אסור ליזום או להקים יישובים יהודיים.

ההתיישבות כערך

לכאורה, הוספת סעיף לחוק שמתיר התיישבות קהילתית נפרדת אמורה לפתור את הבעיה, אך למעשה היא רק מחריפה אותה.

אהרן ברק | פלאש90

הסעיף המוצע קובע כאמור שהמדינה רשאית לאפשר הפרדה קהילתית על פי כל חלוקה אפשרית, לרבות על בסיס דת או לאום. המשמעות היא אישור לעיקרון מפסק הדין בעניין קעדאן, שמתיר הפרדה על בסיס דת או לאום למיעוטים, והחוק אף עלול להוביל לתוצאה המחייבת את המדינה להקים ישובים שכאלה. אולם את האמירה העיקרית שיוזמי החוק מעוניינים לומר, לפיה התיישבות יהודית היא ערך ציוני, לגיטימי וחשוב, אי אפשר למצוא בחוק.

כאמור, כדי להגדיר מדיניות כאיוולת צריכה להיות אופציה חלופית. והאופציה להכניס לחוק את ההתיישבות היהודית כערך, בדלת הראשית – ולא באמצעות ניסוח מתחכם – קיימת ומונחת על שולחן הוועדה. ההתיישבות היהודית היא גם ערך שהוכר במשפט הבינלאומי. היא כלולה בכתב המנדט על ארץ ישראל, ואושרה על ידי חבר הלאומים ובסעיף 80 למגילת האומות המאוחדות.

באמצעות בחירה להתחמק מהצבת ההתיישבות היהודית כערך, חוק הלאום נופל בכל המכשולים הצפויים. הוא גם זוכה לגינוי כחוק המתיר הדרה ואפליה, גם לא מבטל את הלכת קעדאן, וגם נכנע להלך הרוח הרב-תרבותי ומאמץ אותו. כל זה בחוק שמטרתו היא הכרה במדינת ישראל כמדינת לאום יהודית.

גם התנאי השלישי לאיוולת מתקיים כאן במלואו. מדובר במהלך ארוך שנים – מאז ההפיכה השיפוטית בראשות אהרון ברק – בו הכנסת מנסה כביכול לתקן את הנזק שגרם בית המשפט, אולם בפועל פועלת לריק במקרה הטוב, ותוך העמקת הנזק במקרה הרע. היא מקבלת את הנחות היסוד של בית המשפט כמובנות מאליהן, ולא מציבה אלטרנטיבה ערכית, דמוקרטית, לאומית ויהודית.

כך קרה למשל בתיקונים השונים לחוק יסוד הכנסת, שנועדו לפסול גורמים עוינים, אולם נמנעו מלקחת מבית המשפט את הסמכות לבטל את החלטות הפסילה, והותירו את המפתחות לבית המחוקקים בידי בג"ץ.

כך גם קורה בחקיקת חוק הלאום, אשר הוא ישמש באופן כמעט ודאי ככלי בידי בית המשפט לביטול חקיקה או לפרשנותה באופן שיבטל את תוכנה, תוך הסתמכות על  ההגדרות העמומות של המחוקק.

על מזבח הערכים

אם חברי הכנסת אכן רוצים להילחם במגמה אותה מוביל בג"ץ בשנים האחרונות ומקריבה את יהדותה של המדינה על מזבח הערכים "האוניברסליים", זהו צעד מבורך. אך הכנסה של סעיף שמנוסח בשפה ריקה לתוך חוק יסוד היא טעות טקטית ואסטרטגית.

יתכן שהם עושים זאת בתקווה שבית המשפט ישתף פעולה במשחק קריצות העין, אך בכך הם שוב מותירים מרחב רב מדי לפרשנות השופטים שרובם עדיין פוסקים לאורו של אהרן ברק.

עצם החקיקה של חוק יסוד מבלי להתמודד ישירות עם התפיסה האנטי-דמוקרטית לפיה בג"ץ יכול לפרש את החוק על פי ערכיו ותפיסת עולמו, ולצד המחסור בקביעה מפורשת האוסרת על בית המשפט לבטל חוקים, רק תחריף את בעיית האקטיביזם השיפוטי ותחזק את שלטון בג"ץ.

חברי הכנסת בשנת 1992 היו בטוחים שאין במהלך של חוק יסוד כבוד האדם מתן סמכות לבית המשפט לביטול חוקים, והניחו שאין סכנה שבג"ץ יעשה בו שימוש לטשטוש זהותה היהודית של המדינה. הם עוד יכולים להצטדק שהם הוטעו או תמימים.

לחברי הכנסת ולשרי הממשלה של ימינו, אין תירוץ. וזו כבר איוולת של ממש.

(Visited 1 times, 1 visits today)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. פשוט ולענין. כל חוק לתיקון המצב הוא חסר משמעות על עוד האחראים על יישום ופרשנות החוק הם גורמי שמאל. צריך לתקן את העיקר – הקמת בית משפט לחוקה עם הרכב מאוזן או שינוי ההרכב בבית המשפט העליון. (שופטים ועורכי דין בכלל לא צריכים להיות בוועדה הבוחרת – כשהמוסניק אצלו אני מתקן את הרכב שלי יוצא לפנסיה הוא יכול לייעץ למי ללכת הוא לא קובע אצל מי אתקן את הרכב בעתיד) כל השאר קישקוש מיותר.

  2. המצב כרגע שהמוסלמים רוכשים בערים יהודיות ובכך מסלקים יהודים מעירם.
    כל חוק עדיף משום חוק
    באיזה זכות המוסלמים מחליפים יהודים בעירם בידעה שהיהודים יסתלקו ברגע שהם יקנו.

    1. זכותו של כל אחד לקנות רכוש…? מה הכוונה כאן. הנקודה שלך היא למעשה שאתה מפחד ממוסלמים ולא שיש בעיה כלשהי.

  3. השאלה הספציפית העולה מהחוק – היא היתכנות ישובים קהילתיים יהודיים ציוניים וחילונים.

    ישוב קהילתי זה דבר מבורך – קהילתיות מלוכדת מהווה תחליף לשרותים עירוניים והיא המאפשרת את ההתישבות בפריפריה.

    קהילתיות שמבוססת על גזענות אינה לגיטימית וצריך לאסור אותה (אתאיסטים ממוצא יהודי שמסרבים לקבל אתאיסטים ממוצא ערבי).

    קהילתיות המבוססת על דת – לדוגמא יהודים החיים ביחד בקהילה כדי לקיים פולחן דתי (מניין, ביכ"נ, חגים ומועדים) כן לגיטימית.

    המצב השלישי שאותו החוק צריך להסדיר הוא קהילתיות פלורליסטית שאינה אבסולוטית אלא מורכבת שמקבלת אנשים העונים על מינימום מסויים מתוך שורה של קריטריונים:

    לדוגמא – ישוב המגדיר עצמו כחילוני יהודי ציוני ומקבל אליו מי שעונה על לפחות שניים משלושת הקריטריונים:
    יהודים חילונים (כולל כאלה שאינם ציונים).
    חילונים ציונים (כולל כאלה שאינם יהודים כמו קרובי משפחה לא יהודים של עולים מרוסיה).
    יהודים ציונים (כולל כאלה שאינם חילונים).

    לגבי מוסלמים – היות והדת שלהם מתירה להם לשקר צריך לבחון אותם אך ורק ע"פ מעשיהם:
    כלומר כדי שמוסלמי יתקבל לישוב יהודי חילוני ציוני הוא יצטרך להוכיח התאמה:
    לדוגמא שיוכיח שהוא ציוני ע"י זה שיציג קרוב משפחה שלו שהתגייס לצבא ושיוכיח שהוא חילוני ע"י זה שיציג קרוב משפחה שלו שיצא מהארון או קרובת משפחה שלו שהתחתנה עם יהודי.
    .
    אם אף אחד במשפחתו לא מתגייס אז הוא ומשפחתו לא ציונים.
    אם הוא לא מוכן שהבת שלו תיתחתן עם בני הישוב היהודים אז הוא לא חילוני ולא יכול להיות חלק מהקהילה.

    אכן יש רק מעט מוסלמים ערבים כאלה אבל זה לא משנה את העיקרון.
    יש ערבים נוצרים שעונים על העיקרון (יוצאי צד"ל המתגוררים בקריית שמונה ונהרייה…). ויש דרוזים מעטים. ומבין 400,000 העולים מחבר העמים שאינם יהודים לפי ההלכה יש עשרות אלפי מוסלמים קווקזים בוכארים טאטארים…).

  4. "וניתן להפלות ולהדיר את כולם". מתוך נקודת הנחה שלמיעוטים בארץ יהיו פחותנייצוג, פחות יישובים ופחות הזדמנויות, כן מדובר בהדרה וגזענות. רוב ההדרה תתבצע כלפי קבוצות מיעוט וקבוצות כוח חברתיות כך שכן תיווצר גזענות. הטיעון שלך צר היקף ולא נכון בבסיסו. חוץ מזה, ממתי האפשרות להדיר אחד את השני נחשבת לגיטימית, האין אנחנו צריכים לשאוף לקיימות משותפת?

    1. א. מי אמר שקיימות משותפת פירושה לחיות באותם יישובים? אולי מספיק שאנחנו חיים באותה מדינה ובאותם איזורים?
      ב. מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי. "קיימות משותפת" זה לא עיקרון יסודי במדינה ולא חייבים לשאוף אליו.
      ג. גם אם רוצים קיימות משותפת זה וודאי לא עם הערבים שבשנת תש"ח דחו את ידו המושטת של העם היהודי לחיים משותפים ובחרו במלחמה על מנת לחיות בלעדינו בכל רחבי הארץ הזאת (הם עדיין לא חזרו בהם מכוונתם באופן רשמי). העובדה שבתום מלחמת העצמאות ממשלת ישראל בחרה להשאיר פה את הערבים (או חלקם), לא אומרת שאנחנו עדיין רוצים לחיות איתם ביחד, או שאנחנו חייבים לעשות למענם יותר ממה שהם היו עושים למענו אילו הם היו מנצחים במלחמה (חלילה).
      ד. בבסיס השקפת העולם הקפיטליסטית/חירותנית עומדת זכות הפרט לעשות ברכושו ובמרחב הפרטי שלו מה שהוא רוצה (למעט פגיעה פיזית בזולת או ברכושו) וזה כולל את הזכות להדיר אנשים על כל רקע. השאלה שעומדת לדיון היא האם יישוב קהילתי הוא סוג של מרחב פרטי השייך לתושביו והם יכולים להחליט מי ייכנס ומי לא, או שמדובר במרחב ציבורי שלמעשה מוחזק בשותפות בין כל אזרחי המדינה ולכולם זכות שווה להתיישב בו.

  5. במגילת העצמאות נכתב כי: מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה…. שאלה: מהו שוויון מדיני? למה דחפו את המלה הזאת
    בהצעת חוק הלאום נאמר בסעיף 7 (א' ו-ב'): כל תושב בישראל בלי הבדל דת או לאום…. שאלה: במדינת הלאום של העם היהודי, יש עוד לאומים?? אם יש, אזי על מה הוויכוח המתלהם שמדינת ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית?
    בשני המקרים אלו טעויות היסטוריות שאסור שיופיעו. לא בהצהרה ולא בחוק.

  6. כל כך הרבה דיונים מסביב , רק לא לקרוא לילד בשמו: האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה?
    אם זו מדינה יהודית כל מה שמסמל את זה ומקדם זאת תהיה הפליה.

    למרות היכולת של המדינה היהודית להכיל מיעוטים השוים אזרחית. עם הערבים הספור שונה
    הערבים שואפים בכתב ובע"פ למעלה ממאה עשרים שנה לחסל את המדינה היהודית (ורצוי להעיף ממנה את כל היהודים). הערבים מבחוץ ומבפנים (כן רובם ככולם) שותפים לאותן מטרות. מול המיעוט הזה עלינו לנהוג כדמוקרטיה מתגוננת אזרחית, מדינית וצבאית.

    אך מדינת ישראל הולכת סחור סחור תוך משחק כאילו אנחנו מדינה רגילה, לא אנחנו לא. אנחנו גרים בשכונה עם אוכלוסיה מסוכנת. וכל הליכותינו חייבים לנבוע מזה.

  7. כמו שאומרים ברוסיה, לא משנה מי מצביע, משנה מי סופר. לא משנה מה יהיה כתוב בחוק, משנה מי מפרש אותו.

  8. טוב שיש אתר כמו מידה וחוקרים כמו שימחה רוטמן שנילחמים בהשתלטות העוינת של בית המשפט העליון ובעליבותם של חברי הכנסת שמרימים דגל לבן של כניעה מול החונטה, אפילו בעת שהם מחוקקים את חוק הלאום שלכאורה נועד למנוע את ההשתלטות העוינת הזאת.

  9. חברי הכנסת שהצביעו בעד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו צדקו בכך שהחוק לא מתיר לבג"ץ לבטל חוקים. הבעיה היא שברגע שבג"ץ נטל לעצמו את הסמכות הזאת, חברי הכנסת שבאו לאחר מכןרעדו מפחד והתיישרו לפי המדיניות החדשה של בג"ץ. הפיתרון הוא שחברי הכנסת והשרים יאמצו את העיקרון שטבע בג"ץ ויקבעו לעצמם את הסמכויות- כולל הסמכות להתעלם מהחלטות בג"ץ או להתייחס אליהן כהמלצות בלבד. לא צריך בשביל זה שום חוק ושום פסקת התגברות. מי שצריכה להוביל את המהלך הזה היא שרת המשפטים שברגע אחד יכולה להוציא את האוויר מהבלון הנפוח שנקרא בג"ץ.