לחמאס אין גב – ישראל צריכה להפגין קשיחות במו"מ מול עזה

עד רגע כתיבת שורות אלה (יום רביעי) לא פורסמו פרטי ההסדרה בין ישראל וממשל חמאס בעזה, והפרטים שניתן למצוא פה ושם לא מוסמכים ואינם ברורים. על פי מה שפורסם, ההסדרה לא תכלול את החזרת גופות חיילי צה"ל והאזרחים הישראלים שבידי חמאס, ולא תתייחס לפירוז הרצועה או לשיבת הרשות הפלסטינית לשלוט בה. ההסדרה תתייחס אך ורק לניהול החיים השוטפים בין ישראל ועזה: הפסקת הטרור כולל טרור השריפות, תמורת החזרת אספקת המזון, התרופות, הדלק, המים והחשמל מישראל לעזה.

ההסכם לא יכלול עניינים עמוקים כי לא ישראל ולא חמאס רוצים להיכנס למשא ומתן בעניינים אלה, כל צד מסיבותיו. בתקופה האחרונה דובר על שלושה עניינים כאלה: נמל ימי, שדה תעופה וחזרת הרשות לשלוט ברצועת עזה.

לאחרונה עלו כמה האפשרויות להקמת נמל עבור עזה. האחת היא יוזמת שר התחבורה ישראל כץ, ובמרכזה הקמת אי מלאכותי בים במרחק כמה קילומטרים מהחוף וכביש שיקשר בינו ובין היבשה. באי יהיו נמל ימי ושדה תעופה וישראל תהיה אחראית על הבידוק הביטחוני של המטענים המגיעים לאי בים ובאוויר. עד היום תכנית זו נתקלה בהתנגדות של חמאס בגלל היכולת של ישראל לעצור מטענים הפוגעים בביטחונה, כולל חומרי גלם לייצור כלי נשק.

אפשרות אחרת לנמל ימי היא באי קפריסין. התכנית הזו דיברה על הקמת נמל ימי עבור עזה בחוף הקפריסאי, אליו יגיעו כל הסחורות המיועדות לעזה, יעברו ביקורת ביטחונית ויישלחו לעזה. לתכנית כזו ישראל מתנגדת מכיוון שלא ברור מי יהיה ממונה על הבידוק הביטחוני, ולא ברור איך ניתן לוודא שהספינות המובילות את הסחורות מקפריסין לעזה לא יקבלו בדרך (כ-300 קילומטר בים) מטענים נוספים שיגיעו, למשל, מחיזבאללה בלבנון.

חמאס דוחה כל רעיון שאיננו נמל ימי עמוק בעזה עצמה, ללא שום נוכחות ישראלית ובוודאי ללא שום אפשרות לישראל למנוע יבוא כל דבר. לזה ישראל כמובן מתנגדת ולכן עניין הנמל הימי תקוע.

עניין שדה התעופה דומה: עלה רעיון שמצרים תקצה שטח בסיני, סמוך לרצועה, להקמת נמל תעופה שיהיה תחת פיקוח ישראלי-מצרי משותף. המצרים אינם מתלהבים מהרעיון, שכן הם חוששים שנמל תעופה יהיה רק התחלה להצעות עתידיות שיבקשו להרחיב את השטח בסיני כדי ליישב בו פלסטינים, והם אינם רוצים להיראות כמשתפי פעולה עם ישראל.

גם בעניין זה דורשת הנהגת חמאס נמל תעופה עצמאי בעזה, ללא שום נוכחות ישראלית, כדי שתוכל לייבא דרכו כל דבר, כולל טילים מאיראן. לזה ישראל מתנגדת בתוקף, ולכן גם עניין שדה התעופה תקוע.

בין הפטיש לסדן

הסוגיה הכבדה השלישית היא תפקיד הרשות הפלסטינית בעזה. כזכור, הרשות סולקה מעזה כאשר חמאס השתלטו על הרצועה באמצע יוני 2007, לפני יותר מ-11 שנים, כשעשרות מאנשי הביטחון שלה הוצאו להורג על ידי חמאס. הרש"פ המשיכה לאורך השנים לשלם משכורות לפקידיה שפוטרו ממשרותיהם, כדי לשמור על הנאמנות לה בקרבם, אלא שלאחרונה היא צמצמה את המשכורות הללו בשל קשייה הכלכליים, וחמאס ממילא לא מעסיקים אותם בגלל נאמנותם לרש"פ.

מבחינה רשמית, הרש"פ היא עדיין האחראית על הרצועה, ומחמוד עבאס הוא הנשיא שלה. אלא שהוא לא ביקר בה מאז יותר מעשור, וראש ממשלתו וראש מנגנוני הביטחון שלו כמעט נהרגו בחודש מרץ השנה כאשר נכנסו לרצועה לביקור רשמי ומתואם מראש. מאז ניסיון ההתנקשות מחליפים הצדדים האשמות על מי אחראי על ניסיון ההתנקשות, הרש"פ, חמאס או המקורבים להם.

הרש"פ מציבה תנאי לחזרה לשליטה ברצועה, והוא פירוק הנשק של חמאס ושיבת הרש"פ לשלוט בפועל על כל ענייני הביטחון ברצועה. חמאס מתנגדת בתוקף למסור את כלי הנשק שלה לרש"פ, וסירוב זה כולל גם את בעל הברית הקבוע של חמאס, ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. חמאס חוששת משיתוף הפעולה הביטחוני בין הרש"פ וישראל, ומנהיגי הארגון חוששים שהרש"פ תסגור את כל מפעלי הנשק של חמאס, תחסל את המנהרות שחמאס חפרו לאורך השנים ותעביר לישראל את הפרטים על ההישגים הביטחוניים של חמאס.

ומכיוון שחמאס מתנגדים לשיבת הרשות בהיבט הביטחוני, הרשות מסרבת לשלם את חשבונות החשמל, הדלק והמזון של עזה, וישראל מצמצמת את אספקת החשמל והדלק. האוכלוסייה ברצועה נמצאת בין הפטיש החמאסי והסדן האש"פי, סובלת ושומעת רק האשמות הדדיות המשניאות את שני הצדדים על האיש ברחוב.

הסדרה מסוכנת

מחילופי ההאשמות והקללות ההדדיות בין הרש"פ וחמאס מאז 2007 ועד היום ניתן לחוש את עומק השנאה והתיעוב בין הצדדים, והרושם שלי הוא שהסיכויים ליצירת פיוס פלסטיני בין אש"ף וחמאס נמוכים יותר מהסיכויים שנראה אי פעם הסכם שלום בין ישראל והפלסטינים. כל ניסיון להתנות את ההסדרה בעזה בהתפייסות בין חמאס ואש"ף לא יצלח, כי הפירוד בין רצועת עזה והרש"פ נראה כנצחי.

לכן ההסדרה היחידה שישראל יכולה להגיע אליה היא מול חמאס בלבד. ניתן להגיע אליה בסיוע גורמים זרים, לדוגמה מצרים, שכן שני הצדדים מעוניינים לשמור את היחסים עימה ברמה טובה של שיתוף פעולה.

עם זאת, יש בהסדרה מספר בעיות: מה יקרה אם מישהו בעזה, "סורר" או מונחה חמאס, ישגר טיל לישראל, האם ישראל תשמור על הזכות להשיב באש? או למשל מה יקרה אם ישראל תגלה שחמאס מקימים מפעל לטילים מתקדמים המכסים את כל השטח בין מטולה ואילת, כולל דימונה ותל אביב.

אפשרות אחרת: ישראל מגלה מנהרת תקיפה שחמאס חופרים לכיוון ישראל. מה תוכל ישראל לעשות נגד האיומים הללו במסגרת הסכם ההסדרה? ואם ישראל תפעל באופן צבאי נגד מפעל הטילים או המנהרות, וחמאס יגיבו לפעולה הישראלית, מה יהיה גורל ההסדרה?

ברקע ההסדרה עומדים גם אובדן ההרתעה הישראלית מול ארגון הטרור חמאס, עליו היא איננה מצליחה לכפות כלום. אויבינו האחרים – ובפרט חיזבאללה – רואים, שומעים, מבינים ומסיקים את המסקנות.

היעלמות ההרתעה מול חמאס מעניקה לישראל תדמית של סמרטוט, ותדמית זו מרחיקה את השלום ומקרבת גם את האחרים למלחמה. הדרך היעילה ביותר להשיב את כוח ההרתעה הישראלי הוא לאיים על הקשר בין הראשים והכתפיים של מנהיגי חמאס, ורק איום אמין, המלווה בכוונה, ברצון וביכולת לבצעו, יביא את התוצאה המקווה.

לישראל אסור בתכלית האיסור להגיע להסדרה מסוכנת עם חמאס כי היא תתפרש ככניעה ישראלית ברורה, וכניעה תזמין את הלחצים הבאים. אם נגיע להסדרה והפסקת אש למשך – נניח – חמש שנים, עלינו לזכור שהסדרה היא לא יותר מקניית שקט זמני תמורת הישג קטן שתכליתו להביא כמה פוליטיקאים אל הבחירות הקרובות בפוזיציה הנראית כחיובית. אלה מסתמכים כמובן על הזיכרון החלש של הישראלים ועל כמיהתם ליום של שקט, בלי שריפות ובלי פיגועים.

ממשלת ישראל והעומד בראשה חייבים לזכור שתנועת חמאס נמצאת כיום בלחץ כלכלי עצום: הרשות לא מעבירה משכורות לפקידיה ברצועה וממשלת חמאס לא יכולה להטיל עליהם מיסים. אבל העניין האיראני חשוב הרבה יותר: עם התקדמות הסנקציות הכלכליות האמריקניות על איראן מתהדקת לולאת החנק על המשק האיראני, ויכולתו לתמוך בחמאס נמצאת בסכנה. בנוסף, הרחוב האיראני מתנגד להעברת כספים לחו"ל, כולל לחמאס, ודורש להשקיע את הכספים הללו ברחוב האיראני.

הידרדרות המצב הכלכלי באיראן מדירה שינה מעיני מנהיגי חמאס, ולכן ההסדרה מבחינתם היא הכרח מיידי. על ממשלת ישראל לנצל היטב את הלחץ שראשי חמאס מצויים בו, בכל סעיף של הסכם ההסדרה.

טראמפ נגד ארדואן

היחסים בין מנהיגי ארה"ב וטורקיה מתדרדרים במהירות, וסנקציות כלכליות אמריקניות דוחפות את הלירה הטורקית ואת הכלכלה הטורקית כולה אל שפת התהום. שני האישים הם מנהיגים גאים, בעלי אישיות חזקה וסוחפת. המוטיבציה של הטורקי היא להשיב לטורקיה את מעמדה ההיסטורי כאימפריה ששלטה על חלקים גדולים של המזרח התיכון, ואילו האמריקני רוצה כדבריו "To make America great again".

ארדואן מחזיק בכלא כומר אמריקני בטענה שהוא נטל חלק במרידה נגדו, ואילו טראמפ מעניק מקלט לאיש דת טורקי, פתהוללה גולן, שארדואן דורש להסגירו. כרגע מתנהל מאבק של הורדת ידיים בין שני הנשיאים, בעיקר בזירה הכלכלית: ארה"ב מטילה מסים על יבוא מתכות מטורקיה, וארדואן קורא לאזרחיו להחרים מוצרים מתוצרת ארה"ב, אחרי שהוא החליט להטיל עליהם מס, בתגובה למס האמריקני.

ללא ספק, היכולת הכלכלית האמריקנית גדולה עשרות מאות מונים מזו של טורקיה, ובפרט שמדינה אסלאמית זו מצויה ממילא במשבר כלכלי רב-שנתי. הלירה הטורקית מאבדת מערכה אחוזים ניכרים כי האזרחים מנסים להיפטר ממנה בכל מחיר, ולא ברור מה יכולתה של הכלכלה הטורקית לשרוד מול לחץ אמריקני מתמשך.

אלא שהמאבק חורג מהתחום הכלכלי ועובר למרחב הצבאי: ארה"ב מקפיאה אספקת מטוסי F-35 לטורקיה למרות שזו חברה בנאט"ו, וטורקיה רוכשת מערכת הגנה אווירית מרוסיה. ברקע עומד האיום הקבוע של ארדואן – לסגור בפני ארה"ב את הבסיס האווירי באינצ'רליק, בדרום מערב טורקיה, בסיס שעליו מסתמכת ברית נאט"ו בכל תרחיש מזרח תיכוני.

צריך לזכור שברקע נמצאת גם התמיכה הטורקית בחמאס, שבעקבות הידרדרות המצב הכלכלי בטורקיה גם התמיכה הזו נמצאת בסכנה. ממשלת ישראל יכולה וחייבת לבנות את הסכם ההסדרה עם חמאס גם על הקשיים הכלכליים של איראן וטורקיה.

לחצו כאן לכל הטורים של ד”ר מרדכי קידר