סקנדינביה שלא הכרתם: ועדי העובדים בשירות השוק החופשי

השמאל הכלכלי בישראל מרבה לקנא במדינות סקנדינביה. הן מגלמות, לשיטתם, את המודל האידיאלי לבניית חברה הוגנת המסייעת לחלשים, שומרת על זכויות העובדים אך עם זאת מציגה צמיחה כלכלית מרשימה. לטענתם, אימוץ המודל הסקנדינבי יכול להפוך גם אותנו למדינת רווחה מצליחה בסגנון צפון-אירופי.

הם אוהבים לצייר את סקנדינביה כגן עדן אדום, בו הוועדים שולטים במדינה, הכלכלה פורחת ובאופן כללי הכל נפלא. כחלק מהדיון המוטה הזה, ד"ר עמי וטורי, מזכ"ל משותף של ארגון 'כוח לעובדים', פרסם לאחרונה פוסט מפורט בפייסבוק בו ערך השוואה בין התארגנויות עובדים וזכויות עבודה בישראל לבין המצב במדינות סקנדינביה.

וטורי מתנסח כמומחה לכלכלה סקנדינבית ומרבה ללגלג על "הימין הפופוליסטי", אך הטענות שהעלה ברשת החברתית רחוקות מהאמת, חלקן על סף סילוף המציאות. מעבר לעובדה שהוא לא הציג מקורות עליהם ביסס את דבריו, וטורי השמיט חלק אדיר ממה שהופך את "המודל הסקנדינבי" למה שהוא. לכן לטובת הקורא השפוי, אני אנסה לתת כאן תמונה שלמה יותר של המציאות, בצורה מדויקת ומפורטת יותר מאשר פוסט בפייסבוק.

שביתה לא חוקית

עמי וטורי מתחיל, בצדק, עם "חוק השליש", שנקרא במשפט עבודה "עקרון היציגות". המשמעות פשוטה: ברגע ששליש מהעובדים חותמים על חברות בארגון עובדים מסוים, הם נהפכים ל"ועד יציג", שהוא הגורם הבלעדי מולו המעסיק חייב להתנהל. יש לוועד הזה את הסמכות החוקית לכפות הסכם קיבוצי על כלל העובדים, גם אם שני השלישים הנותרים מקרב העובדים אינם מעוניינים בו.

הוועד היציג המוכר יכול לגבות "דמי טיפול" – דמי חבר כפויים, גם על מי שלא מעוניין בכל קשר לוועד או להסתדרות, אך הוא גם מונע כל התארגנות אחרת: על פי פסק דין מנורה שנתן בית הדין לעבודה לפני כשנתיים וחצי, אם איגוד עובדים כלשהו "אינו אותנטי", כלומר חשוד בקשרים עם ההנהלה ומתנגד להסתדרות – הוא מפורק, גם אם הצליח להחתים יותר עובדים.

בסקנדינביה, אומר וטורי, "כל ארגון עובדים, שיש לו חברים במקום העבודה, רשאי לשבות!". אכן, כל קבוצה של עובדים יכולה להצטרף לארגון עובדים, אבל אף אחת מהן לא יכולה לכפות את עצמה על השנייה או על העובדים הבלתי-מאוגדים. זו בדיוק ההגדרה של שוק עבודה חופשי.

בשל כך, לעולם לא תראו בסקנדינביה ועד של חברה או עסק מסוים, אלא איגודי עובדים לפי מקצוע: איגוד המהנדסים, איגוד הקופאים, איגוד הרתכים וכו'. הוועדים בישראל הם "אופקיים" ומכילים עובדים בעלי אינטרסים סותרים לחלוטין. לעומת זאת, הוועדים בסקנדינביה הם במודל "אנכי", שצמח באופן אורגני מהגילדות של ימי הביניים. זאת בניגוד לאיגודי העובדים בישראל, שצמחו מתנועות סוציאליסטיות אידיאולוגיות.

אבל גם "השביתה" שאותה וטורי מתאר איננה השביתה המוכרת לנו מישראל. בשבדיה למשל, שביתה לא חוקית משעה את יחסי העבודה בין העובדים למעסיקים. אם השביתה אינה מתנהלת על פי הכללים הנוקשים שקבע החוק וההסכמים הקיבוציים, אפשר לפטר עובדים שובתים באופן כמעט מיידי. במקרה כזה, העובד ידרוש פיצויים לא מהמעסיק – אלא מהוועד.

בישראל, לעומת זאת, שביתות לא חוקיות לא נוטות להוביל לסנקציה אמיתית על הוועדים. בטח לא לוועדי השאלטר של ההסתדרות, כמו הרכבת והנמלים, גם כשהם מפרים בבוטות את אותם הסכמים קיבוציים שעליהם חתמו.

בדנמרק לקחו את העניין צעד נוסף, וגם שביתה חוקית מסיימת לחלוטין את יחסי העבודה בין העובדים למעסיקים. בסוף השביתה המעסיקים יכולים לבחור אם לשכור מחדש את העובדים השובתים. המשא ומתן הופך כך למאוזן הרבה יותר מאשר בישראל, בה חוזה העבודה נשאר לכאורה כרגיל ופיטורים בזמן שביתה הם עבירה חמורה.

עמי וטורי טועה עובדתית כאשר הוא אומר שבדנמרק ישנה חובה להחזיר את העובדים לאחר השביתה. במציאות, מעסיקים לרוב עושים זאת בלי שום חובה חוקית, משום שהם זקוקים לעובדיהם לא פחות מכפי שהעובדים זקוקים למעסיק.

הקץ לקביעות

אחד העקרונות המרכזיים המנחים את חוקי ותרבות העבודה בסקנדינביה הוא ה"פלקסקיוריטי" – הביטחון הגמיש, כאלטרנטיבה ל"ביטחון התעסוקתי" שאנחנו רגילים לשמוע עליו בארץ. אחת מתופעות הלוואי של הביטחון התעסוקתי המופרז בישראל הוא היתקעותם של עובדים בכלובי זהב במקום לפתח קריירה מספקת. בסקנדינביה, לעומת זאת, קל מאוד לפטר עובדים, ובהתאם לכך גם קל מאוד להעסיק. בגלל שקל לפטר, הסיכון בשכירת עובד לא מתאים הוא קטן מאוד, וכך אפשר לתת צ'אנס לעובדים צעירים יותר, לא מנוסים, או עם עבר בעייתי.

לכן, הופתעתי מאוד כאשר וטורי שלף את הנתון הבא: "קביעות מתוקף חוק קיימת בשבדיה ונורבגיה והיא חלה על 83% ועל 90% מהשכירים בהתאמה". זה נשמע לי חסר כל היגיון, ובדיקה קצרה גילתה את האמת – המשמעות של "קביעות" בהקשר שווטורי מדבר עליו איננה שכפ"ץ מפני פיטורים, אלא בסך הכל חוזה סטנדרטי שפשוט לא מוגבל בהכרח בזמן. כמו כמעט כל חוזי העבודה בישראל.

בכל ארצות סקנדינביה וספציפית בשבדיה, העובד יכול להתפטר והמעסיק יכול לפטר בכל זמן. הפער בין הטענה הבומבסטית של וטורי למציאות בשטח הוא גדול מאוד, וקשה להחליט האם מדובר בטעות מביכה שאינה הולמת את השכלתו של וטורי, או שמא בהטעיה וסילוף מכוון של המציאות.

ההתנהלות החופשית והגמישה של ועדי העובדים בסקנדינביה מביאה לתפקיד חברתי שונה בתכלית מזה שאנחנו רגילים לו בישראל. באתר של איגוד המהנדסים בדנמרק נכתב ש"בסטנדרטים אירופאיים, ההסכמים בשוק העבודה הדני הם גמישים מאוד, למשל בכל הנוגע לשעות עבודה, שעות נוספות, שכירה ופיטורים של כוח אדם. המשמעות היא שהמוביליות [היכולת לנוע בין עבודות שונות – ע"א] היא גבוהה בשוק העבודה הדני" – רחוק מאוד מהתמונה שעמי וטורי ודומיו בהסתדרות מנסים לצייר.

כך נוצר מצב בו בכל מדינות סקנדינביה, האיגודים הם אלו שאחראיים על הבאת עובדים חדשים לחברה, הכשרות ואימונים, והם אלו שמעניקים תעודות מקצוע שמעידות על יכולת. המעסיק יודע שהוא מקבל עובדים טובים ואיכותיים, להם יוכל להציע שכר גבוה מאוד – 12 אלף ש"ח בממוצע (אחרי מיסים) בדנמרק, ו- 10,500 ש"ח בנטו בשבדיה – מה שמוביל לרמת חיים גבוהה גם ביחס לשאר אירופה. למעשה, האיגודים בסקנדינביה מתפקדים כשילוב של חברת השמה, חברת הכשרה מקצועית וגם ועד עובדים – הכל בארגון אחד.

בדנמרק הלכו עם זה צעד נוסף קדימה: ביטוח האבטלה הופרט במימון חלקי לכל חברה שרצתה לפתוח ביטוח אבטלה פרטי. מי שהרים את הכפפה היו איגודי העובדים. התוצאה: כשעובד מועסק הוא משלם לאיגוד העובדים, אך ברגע שהוא מפוטר – איגוד העובדים משלם לו עד שהוא מוצא עבודה חדשה.

בצורה כזאת, יש לאיגוד אינטרס חד וברור למצוא תעסוקה חדשה לעובד במהירות האפשרית, וזה אומר היצע נרחב של קורסים מקצועיים, עזרה בבניית קורות חיים וייעוץ על חוזי עבודה. בניגוד חריף מאוד, בשיטה הישראלית אין לאיגוד שום אחריות על העובד לאחר שהוא מפוטר, ולא יכול להיות להם שום קשר אליו.

ייצור ערך במקום פגיעה בעסק

חוקי העבודה הישראליים מתמרצים עסקים למנוע התאגדות אצלם בעסק. הוועד, בייחוד כשהוא מגובה על ידי ההסתדרות, עלול "לחטוף" את העסק, והגמישות הניהולית נפגעת בצורה חריפה בלא שום תמורה למעסיקים.

לעומת זאת, האיגודים הסקנדינביים מתמחים בלייצר ערך הן עבור העובדים והן עבור המעסיקים. האיגוד מתווך ביניהם באופן שיכול להוריד את המתחים והסכסוכים במקום ליצור אותם. זה מה שיוצר את שיעורי ההתאגדות הגבוהים: 67% בדנמרק ובשבדיה (בהן התמקדתי במאמר הזה), 62% בפינלנד, ו-52% בנורבגיה. עמי וטורי מציין מספרים אחרים, שעומדים בסתירה עם הנתונים הרשמיים מאתר ה-OECD, אבל לזה כבר התרגלנו.

בניגוד לפנטזיה של השמאל הישראלי, שוק העבודה בסקנדינביה הוא חופשי מאוד, ודנמרק העשירה היא דוגמה מובהקת במיוחד לכך. עמי וטורי, כמו סוציאליסטים רבים, מתפאר בהצלחה הכלכלית יחד עם שיעורי התאגדות גבוהים, אבל הוא לא מבין (או שמא מסתיר) את העובדה שמודל ההתאגדות וחוקי העבודה בסקנדינביה שונה באופן דרסטי מזה המקובל בישראל, והוא חופשי הרבה יותר.

הדרך היחידה בה נוכל לאמץ באמת את "המודל הסקנדינבי" המיוחל תהיה על ידי שחרור של שוק העבודה שלנו, על אפם ועל חמתם של עסקני ההסתדרות והאידיאולוגים הסוציאליסטים. מי שביטא את זה הכי טוב הוא ראש ממשלת דנמרק לארס רסמוסן בתשובתו לברני סנדרס: "אני יודע שאנשים מסוימים בארה"ב חושבים שהמודל הנורדי הוא איזה סוג של סוציאליזם. לכן, אני רוצה שדבר אחד יהיה ברור: דנמרק רחוקה מאוד מכלכלה סוציאליסטית מתוכננת. דנמרק היא כלכלה מבוססת שוק".