כדי לשמור על שלטון חוק יציב וברור שמגן על האינטרס הציבורי, עלינו לעצור את התופעה בה חברי כנסת מגישים אלפי הצעות חוק מיותרות בשנה
5,997 הצעות חוק פרטיות הוגשו בכנסת הקודמת, נתון שהופך את בית הנבחרים הישראלי לפרלמנט שמציע הכי הרבה חוקים בעולם. לצורך השוואה, בין 1999 ל-2016 הוגשו בכנסת 23,819 הצעות חוק פרטיות, בזמן שבתקופה המקבילה הוגשו בקנדה 3,438 ובהולנד רק 189.
המגמה הזו לא צפויה להיעצר, כאשר רק ביום העבודה הראשון של הכנסת הנוכחית חבריה הגישו מעל 900 חוקים. במהלך כהונת כנסות קודמות, חזינו בהצעות חוק שנעו מאיסור על פתיחת דלת בזמן שהמזגן פועל (דב חנין) ועד לאיסור על בניית בתים בלי שעון שבת למים (בצלאל סמוטריץ'). כל אחד מהחוקים הללו נובע במקרה הטוב מתוך ניסיון לשפר את החברה באמצעות חקיקה או במקרה הרע ניסיון להגיע לכותרות, אך מה שבטוח – ביחד הם יוצרים השפעה הרסנית על הדמוקרטיה והכלכלה שלנו.
החוקים שלא עוברים, המהווים 96% מהצעות החוק הפרטיות בישראל, הם למעשה "הצהרות חוק" שנועדו יותר לאותת על הכוונה הטובה של המחוקק מאשר על איזושהי הצעת מדיניות רצינית.
כך למשל, מוצעים השכם וערב הצעות להעלות באופן משמעותי את קצבת הזקנה, למרות שהעלות התקציבית של מהלך כזה נמדדת בעשרות מיליארדים. כלומר, בלי קיצוץ אדיר במשרדי הממשלה או העלאת מיסים משמעותית לכולם (כולל לעניים ביותר), מדובר בסיפור שהוא פשוט בלתי אפשרי למימון. זה כמובן לא מפריע לחברי האופוזיציה להעלות את ההצעה שוב ושוב, ולו רק כדי להראות כמה לממשלה לא אכפת מקשישים ולהם דווקא כן. חברי הכנסת משגרים מטח ארטילרי של יותר מארבע הצעות חוק ביום בממוצע, מה שגוזל את החלק הארי של עבודת הכנסת.
תחרות פופוליזם
ברוב מדינות המערב, הפרלמנט אינו עסוק רק בהצעות חוק אלא ממלא מגוון תפקידים קריטיים לשמירה על דמוקרטיה מתפקדת. בחלקן הפרלמנט משמש כמנגנון איזון וביקורת על הממשלה כמו בבריטניה ובקנדה שם מקובל המודל של "ממשלת צללים", בה חברי פרלמנט בכירים מהאופוזיציה ממונים כ"שרי צללים" תחת יו"ר האופוזיציה. הם מתמחים בעבודה של אחד ממשרדי הממשלה ומפקחים עליו, מעלים לדיון ומצביעים על הכשלים בעבודת הממשלה ומה הם היו עושים אחרת.
השיטה הזאת נותנת לציבור את היכולת לשפוט את הקואליציה ואת האופוזיציה על מגרשים דומים. במקום זאת, מתרחשת היום בישראל בין חברי הכנסת תחרות פופוליזם על מי מגיש יותר הצעות חוק ומתברג במדדים של התקשורת כ"חברתי" ביותר, במקום לעשות את העבודה האמיתית שלו – לשבת בוועדות ולפקח על עבודת הממשלה, ומבחינת האופוזיציה: להציע אלטרנטיבה. בשל התרבות הפוליטית המחרידה שהולידה את מחלת החקקת, אנחנו זוכים לדמוקרטיה חלשה יותר וממשלה עם פחות פיקוח פרלמנטרי.
הבעיה השנייה היא החוקים שכן עוברים, בקצב הזוי של 156 חוקים חדשים בשנה, וחלקים ניכרים מהם הן מיקרו-רגולציות שהופכות הקמה וניהול של עסק בישראל לבלתי אפשריים. במדד קלות העסקים של הבנק העולמי המודד את יעילות הרגולציה במדינות שונות, נמצאת ישראל במקום ה-45 בקלות פתיחת עסק, במקום ה-89 ברישום נכסים ובמקום ה-90 באכיפת חוזים ובקלות תשלום המיסים – הרבה מתחת למדינות עולם שלישי.
המשמעות של עודף הבירוקרטיה הזאת היא שפחות עסקים נפתחים, ורבים אחרים פועלים בלי כל הרישיונות המתאימים. זה כמובן משמש כמקור הכנסה לא קטן בכלל לעיריות ולגופי המדינה, אך זה גורם למרבית העסקים החדשים להיסגר במהירות, מעלה את הריכוזיות ואת הכוח של הרשתות הגדולות, מחסל מקומות תעסוקה ומונע מוביליות חברתית של עניים שרוצים לשפר את מצבם הכלכלי באמצעות יוזמה ועבודה.
פתח לשחיתות
השפעה נוספת של כמות החוקים חסרת הפרופורציות שעוברת את הכנסת, היא שאי אפשר לאכוף את הכל בצורה אפקטיבית. חוקים רבים בישראל הם למעשה "אותיות מתות", כלומר חוקים כתובים שלא באמת נאכפים או גרוע מכך – נאכפים באופן בררני.
העובדה שיש כל כך הרבה חוקים ורגולציות בישראל נותנת גם כוח אדיר לקשרי הון-שלטון וליכולת של פוליטיקאים, פקחים ופקידים מקומיים לכפות סגירה על עסקים מסוימים ולהיות רחומים כלפי אחרים. אפשרויות השחיתות כאן הן אדירות, וסביר להניח שמתממשות מדי פעם.
לא כל החוקים שעוברים בכנסת הם בהכרח עוד רגולציה חדשה, וחלקם הם פשוט שינויים ותיקונים לחוקים קיימים. זה כמובן מבורך, אך בקצב הזה של הצעות מערכת החוק של ישראל נהפכת למסובכת ובלתי צפויה. המצב הזה מספק פרנסה רבה לרואי חשבון ולעורכי דין, אך הופך את המשימה להיות אזרח או בעל עסק שומר חוק במדינת ישראל לכמעט בלתי אפשרית. כאשר כל כך הרבה אנשים עוברים על החוק כי למעשה בלתי אפשרי אחרת, גם הכבוד כלפי החוק עצמו נסדק.
חברי הכנסת המציעים אלפי הצעות חוק בשנה מתנהגים כמו ממשלה שמחליטה להדפיס כסף כדי לכסות על הוצאותיה. ההוצאות לא מתכסות – והכסף מאבד את ערכו. אם אנחנו רוצים לשמור על שלטון חוק בריא ויציב, עם חוקים מעטים ופשוטים שמגינים על האינטרס הציבורי ולא על תעשיית ההתמודדות עם הרגולציה, אנחנו חייבים לעצור את מגפת החקקת.
" בין 1999 ל-2016 הוגשו בכנסת 23,819 הצעות חוק פרטיות, בזמן שבתקופה המקבילה הוגשו בקנדה 3,438 ובהולנד רק 189."
יש מקור לנתון הזה? קצת מוזר שב-17 שנה הגישו בהולנד רק 189 הצעות חוק.
תמיד יש כאלה שאוהבים לכתוב איזה קשקוש חסר משמעות – שמהותו להיות אנטי.
מה רצית לומר בדבריך חוץ מלרדת על הכותב?
שאתה מת על החקיקה המטורללת שמתקיימת בארץ ומגבילה אותנו בעוד ועוד הגבלות כמו שעשו הגמדים לגוליבר?
בטח:
https://www.themarker.com/news/politics/1.4091536
בטח:
https://www.themarker.com/news/politics/1.4091536
https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/ec30f5c4-9c32-e811-80dc-00155d0a9260/2_ec30f5c4-9c32-e811-80dc-00155d0a9260_11_10087.pdf
נא עיין בשקף 21 שבקשור.
אמנם בישראל אחוז החוקים שמקורם בהצעות פרטיות (ולא ממשלתיות) גבוה בהרבה מהולנד וכמו כן הנתונים משנת 1999, אבל הטבלה עדיין משקפת בצורה איכותנית את החקיקה בארץ לעומת, נניח, הולנד.
בהולנד (1992) התקבלו יותר חוקים מישראל (1999) (לטוב ולרע) אבל אחוז ההצעות הפרטיות היה נמוך בהרבה (לטוב ולרע) ואחוז ההצעות שלא עברו (ברובן הצעות פופוליסטיות שמבזבזות את זמנה של הכנסת) נמוך בהרבה .
מספיק עם כל האסדרות המטומטמות של כל מיני הזויים שבמקום לדאוג לעם ולבטל אסדרות וביורוקרטיות מטופשות – רק מחבלים בחיינו ובנוחותנו וביכולותינו. צאו לנו מהוריד.
עידן ארץ אוהב לזרוק לאוויר מספרים ללא מקורות. בכמה וכמה מקרים מדובר פשוט בטעויות גסות או שקרים בוטים (כמו טענתו ש-130 קווים שבהם נוסע אחד בממוצע או פחות קיבלו 600 מיליון ש"ח סובסידיות). מה המקור למספרים פה? כגון מספר הצעות החוק בהולנד.
https://www.idi.org.il/articles/23627
אחי
https://www.israelhayom.co.il/article/559273
עידן – לפי הכתבה יש 130 קווים שנוסע בהם נוסע אחד בכל נסיעה בממוצע, ו-560 קווים עם חמישה נוסעים בנסיעה.
הנתון של 600 מיליון (בכתבה, שמפוקפק בפני עצמו ולא מוסבר איך הגיעו אליו) מתייחס לקווים של 5 נוסעים. לא ל-130 הקווים עם נוסע יחיד.
וכבר לא ניכנס לכך שלא סופרים חיילים בנתונים האלה, יצא לי לעיין ברשימת הקווים הדלילים – חלק ניכר הם קווים לבסיסים בדרום, או קווים בשטחים.
אולי צריך להגדיר באופן יותר ברור מהם תפקידם של חברי הכנסת?
אני בכלל חושבת שצריך לשנות את שיטת הבחירות, בה יש בחירה ישירה של הפוליטיקאים כולם, ולא רק של מפלגות. ( למשל בבחירות אזוריות, או דרך בחירה של רשימת המועמדים במפלגה בעת ההצבעה למפלגה הנבחרת, במקום פריימריז). זה יוצר מחויבות גדולה יותר לבוחר עצמו, וכך הבוחר יכול לשפוט את הנבחר כמה הנבחר באמת עזר לו. אחרת יש פתח לפופוליזם, כי חברי הכנסת מחפשים כותרות, בלי התחייבות למעשים, ובלי לשלם באופן ישיר על אי עשייה.
מסכים לגמרי. בחירות ישירות לפחות לתפקידי המפתח, זה הדבר הנכון לעשות, ללא שיוך מפלגתי.
למה אי אפשר לעשות חוק שנותן לאנשים כמוני קצבה לעבור לשוויץ עם מיליארד דולר?
אין כמעט קשר בין ריבוי הצעות החוק הפרטיות, שרק מיעוט זעיר מהן עובר, לבין הקושי לעשות עסקים, שמושפע בעיקר מיעילותן של מערכות השלטון והסנכרון ביניהן.
פחות רגולציה. אם יהיה יותר קל לפתוח כאן עסק אז יוקר המחיה ירד כי תהיה יותר תחרות.