איראן וארה"ב הולכות על הסף בקרב אינטרסים בינלאומי

לחצו כאן להורדת גרסה נוחה לקריאה והדפסה

בחודש אפריל 2015, הסכם הגרעין עם איראן היה עדיין בשלבי גיבוש אך המועמדים הפוטנציאליים במפלגה הדמוקרטית שהתכוננו להתמודד על הנשיאות בשנה שלאחר מכן כבר הוקיעו אותו. במפגש פומבי בניו-יורק באותה העת, כתב ה'וושינגטון פוסט' שאל את שר החוץ האיראני ג'וואד זריף האם הוא מודאג מכך שנשיא רפובליקני עשוי לבטל את ההסכם.

זריף ענה בביטחון כי כל מי שיירש את אובמה בבית הלבן יהיה מוגבל על ידי החוק הבינלאומי ועל ידי ההתחייבויות הרשמיות והלא-רשמיות של ארה"ב לבנות בריתה. "אני מאמין שארה"ב תסתכן בבידוד עולמי אם היא תנסה לבטל הסכם שכבר קיים". על פי זריף דאז, תוצאה של מהלך כזה תהיה "כאוס".

דבריו של זריף היו דוגמה לאסטרטגיית ההליכה על הסף בה נוקט מנהיג איראן עלי ח'אמנאי מול הנשיא טראמפ. חא'מנאי משחק על הפחד הקיים בקרב האליטות האירופאיות והדמוקרטיות בארה"ב לפיו טראמפ הוא אכן סוכן של כאוס, ובכך לוקח דוגמה מהנשיא הסיני שי שהציג את עצמו בפורום הכלכלי העולמי ב-2017 כסוכן של גלובליזם נאור. "אנחנו צריכים לחזק את הסמכות והיעילות של מוסדות בינלאומיים משותפים", הכריז אז. "עלינו לכבד הבטחות ולשחק לפי החוקים".

דבריו של שי מלפני שנתיים וחצי הדהדו גם במסדרונות  פסגת ה-G20 שנערכה בארגנטינה בדצמבר שעבר, ובה המנהיגים שהתאספו אימצו החלטה משותפת המדגישה את מחויבותם ל"סדר בינלאומי מבוסס על חוקים". בעידן טראמפ, המושג הישן הזה קיבל משמעות חדשה. בתפיסתם של מגיני הגלובליזם, מדובר באותן נורמות וערכים אשר מאוימים מסגנונו הבוטה והאישי של טראמפ, מהדיפלומטיה התוקפנית וממלחמות הסחר המזיקות שהוא מוביל. הלחץ שהופעל על הנשיא להצטרף להצהרה המשותפת על "סדר בינלאומי", היווה מעין נזיפה מצד מנהיגי ה-G20.

מפגש ה-G20 האחרון התקיים לפני כשבוע ביפן וגם שם הפחד מפני כאוס נכח, במיוחד בקרב האירופאים. הבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי סימנו עליה במגמות לאומניות המבקשות להחליש את האיחוד, ונציגיו המובילים שנכחו ביפן נתפסו לפתע בין הפטיש של טראמפ לסדן הפופוליזם ביבשת.

על ח'מאנאי מצידו, מנסה להשתמש בפחד הרודף את האירופאים מפני מלחמה קרבה, יחד עם הצעה לשיתוף פעולה כדי למנוע מלחמה וניסיון להחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין. מטרתו היא להציג את החלטת טראמפ לפרוש מההסכם כעברה נגד "חוקי הסדר הבינלאומי", יחד עם צעדים אחרים שלו כמו מדיניות הפרוטקציוניזם הכלכלי והיציאה מהסכם האקלים.

בדומה לדרך בה שי הציג את עצמו כמגן הגלובליזם, האסטרטגיה החכמה של המנהיג האיראני מכוונת להציג את איראן כצד השפוי בסיפור, אך אם מהלך זה יצליח הוא עשוי בהחלט להאיץ את המרוץ האיראני להשגת נשק גרעיני.

I

מי שחשף בפומבי את האסטרטגיה הזו היה נשיא איראן חסן רוחאני, בתאריך הסמלי של השמיני במאי, שנה בדיוק לאחר הודעת טראמפ על היציאה מהסכם הגרעין והטלה מחדש של הסנקציות. בנאום טלוויזיוני הכריז רוחאני כי הסבלנות של ארצו עומדת לפקוע, לאחר 12 חודשים בהם נמנעה מלהגיב לקמפיין הלחץ של טראמפ נגדה. לדבריו, איראן נקטה במדיניות הבלגה מתוך כבוד למדינות האירופאיות החתומות עדיין על ההסכם, אשר ביקשו ממנה שלא להגיב בזמן שהן מנסות למצוא פתרון לסנקציות האמריקניות.

"הסובלנות האסטרטגית שלנו מראה את העוצמה והגדולה של האומה האיראנית", אמר אז רוחאני, אבל גם לאומות גדולות יש גבולות. המאמץ האירופי למזער את הנזק הכלכלי מקמפיין הסנקציות של טראמפ נכשל ברובו ולא הותיר לאיראן ברירה אלא לחפש נתיב חדש, וכך הפכה הסבלנות האסטרטגית ללחץ אסטרטגי. לכן הודעתו הדרמטית של רוחאני כללה גם את ההצהרה לפיה איראן תחדל מלעמוד בהגבלות הסכם הגרעין על העשרת אורניום ואגירת מים כבדים.

https://www.youtube.com/watch?v=J_V167K8RAA

ב-17 ביוני, דובר מטעם הוועדה לאנרגיה אטומית של איראן גילה כי מאגרי האורניום עומדים לחצות את הסף של הסכם הגרעין בתוך עשרה ימים, בדיוק בזמן לוועידת ה-G20. "אם אירופה באמת רוצה לשמור על ההסכם, הם צריכים להתאמץ יותר", אמר וחיזק את ההצהרה הקודמת של רוחאני לפיה המהלך של אי-ציות להסכם נועד "לשמר את ההסכם, לא לחסל אותו".

במילים אחרות, איראן מנסה לשבור את ההסכם כדי להציל אותו. מבחינת ההנהגה האיראנית, רק איום של כאוס מוחלט בעקבות מות הסכם הגרעין יהיה יכול לספק למנהיגי העולם תמריץ להציל אותו.

אך האיום האיראני לא מוגבל רק לאי-ציות להסכם. ב-12 במאי וב-16 ביוני, טהרן הוציאה לפועל מבצעי חבלה נגד שש מיכליות נפט ונגד קו צינור נפט סעודי. כדי לזרז את הדיון בנושא בוועידה ביפן, האיראנים בחרו כמטרה גם מיכלית יפנית בזמן שראש הממשלה שינזו אבה ביקר בטהרן. לפני כשבועיים, איראן יירטה כלי טיס אמריקני מעל למפרץ הפרסי.

האיראנים לקחו אחריות על הפלת כלי הטיס, אך הכחישו מעורבות בכל שאר התקריות. כאשר המודיעין האמריקני קבע בבירור כי האשמה בהתקפות היא איראן, פרשנים רבים באירופה ובארה"ב השתעשעו ברעיון לפיו כלי הטיס נשלח בכוונה כדי ליצור פרובוקציה שתוביל להתקפה אמריקנית על איראן. תיאוריה זו מטופשת מדי בכדי לדון בה, אך בהחלט יש לדון בתפיסה הכללית לגבי המניעים שהביאו את איראן לשינוי אסטרטגיה.

על פי רוב הפרשנים בתחום, הגורם העיקרי שהוביל לנאום רוחאני ולתוקפנות המחודשת של איראן הייתה החלטת ממשל טראמפ להדק את הסנקציות בחודש אפריל, מה שהטיל קשיים רבים על היכולת של טהרן למכור נפט ולבצע פעולות בנקאיות בשוק הבינלאומי. תפיסה זו, המתעלמת מאירוע אחר וחשוב לא פחות, זקוקה לחשיבה רצינית מחדש.

בין ההחלטה האמריקנית על הסנקציות באפריל לבין נאום רוחאני במאי, מזכיר המדינה מייק פומפאו נקט בצעד נוסף נגד איראן, צעד שלא בתחום הכלכלי. ביום השלישי במאי, הוא ביטל את כתבי הוויתור שאפשר לאיראן להעביר מיום כבדים לעומאן ואורניום מועשר לרוסיה. כאשר רוחאני הודיע חמישה ימים לאחר מכן כי איראן תפסיק להתייחס להגבלות בהסכם הגרעין, הוא הגיב ישירות למהלך זה מצד פומפאו.

אם כן, מדיניות הלחץ האסטרטגי של איראן מורכבת משלושה מאמצים שונים אך משולבים: ניסיון להקל על הסנקציות בתחום הנפט והבנקאות; קמפיין תעמולה להצגת טראמפ כגורם מסוכן ובלתי-יציב, ויוזמה מתמשכת לחזק את תכנית הגרעין. מתוך השלושה, האחרון הוא הדחוף ביותר, וכדי להבין מדוע עלינו לבחון כיצד כתבי הוויתור פועלים ולמה הם כל כך חשובים לעלי ח'אמנאי.

II

כאשר טראמפ החליט על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין ההנחה המוקבלת הייתה שאמריקה תיסוג ממנו לחלוטין, אך בפועל היא נשארה עם רגל אחת בתוכו. ארה"ב המשיכה לספק את כתבי הוויתור – אישורים לחברות זרות, בעיקר אירופאיות, לשתף פעולה עם איראן בפרויקטים העומדים בתנאי ההסכם.

בסך הכל ישנן שבע קבוצות של כתבי ויתור, ופומפאו כאמור ביטל רק שתיים מהן הנוגעות למים כבדים ואורניום, כאשר חמש הקבוצות האחרות עדיין בתוקף. ההחלטה להמשיך עם שאר האישורים התקבלה לאחר ויכוח נוקב בתוך ממשל טראמפ, דיון שלא דווח בתקשורת. גם האירופאים לקחו חלק בדיון הזה ובאופן טבעי ניסו לשכנע את וושינגטון לחדש את כל האישורים, מאמץ שנשא פירות חלקיים.

במהלך הדיון בבית הלבן לגבי החידוש, האירופאים שמרו את איראן מעודכנת לגבי כל התפתחות. ח'אמנאי הבין שאירופה נלחמת בכל הכוח כדי להציל את הסכם הגרעין, תמיכה שהיא נכס עבור איראן. הוא הבין גם שהקרע שנוצר בין ארה"ב לאירופה בסוגיה משחק לטובת טהרן, ושהקרב על ההסכם עדיין לא נגמר.

בדרך כלל, אישורי המסחר היו ניתנים לתקופה של 180 יום, אך בראשית חודש מאי החליטה ארה"ב לקצר אותם ל-90 יום בלבד, מסמלת בכך שהיא ניגשת לחשוב מחדש על כל הנושא. בעקבות זאת החליט ח'אמנאי להפעיל לחץ מוגבר על אירופה ועל צדדים נוספים כמו יפן, כדי שאלה ישכנעו את האמריקנים לחדש את שני האישורים שבוטלו ולהשאיר על כנם את שאר כתבי הוויתור. אך יש לח'אמנאי מטרות נוספות. במהלך הוויכוח לגבי האישורים, ממשל טראמפ שקל את האפשרות להפעיל את החלטת מועצת הביטחון שקבעה כי תמיכת האו"ם בהסכם הגרעין תלויה בעמידה מוחלטת של איראן בתנאיו. הודות לארכיון הגרעין האיראני שנחשף בידי ישראל בשנה שעברה, לטראמפ יש מספיק מידע כדי להציג את הטיעון המשכנע לפיו איראן למעשה הפרה את ההסכם בגסות.

הארכיון חשף בין השאר כי איראן מעולם לא נטשה את תכנית הגרעין שלה אלא פשוט החייתה אותה מחדש, תוך שהיא שומרת על היכולת להכחיש את מטרתה הצבאית ולהציג אותה כ"אזרחית". הסכם הגרעין חיזק את מהלך ההונאה הזה כאשר העניק לגיטימציה בינלאומית למתקנים כמו הבונקר בפורדו.

מטרתו של המתקן שנבנה כולו מתחת לאדמה מעולם לא הייתה אחרת מאשר הפקת אורניום למטרות נשק גרעיני, ואחד מהאישורים שחודש במאי האחרון אפשר לשותפיה של איראן לבצע עבודות במקום. הנוכחות של גורמים בינלאומיים בפורדו מאפשרת למעשה את שימור אחד מהמרכיבים החיוניים לתכנית הגרעין, עד אשר יסתיימו ההגבלות בהסכם והמתקן כולו ישוב לידי משמרות המהפכה.

אם טראמפ יבחר להפעיל את המנגנון בהסכם שקשור להחלטת האו"ם, המשמעות היא שכל הסנקציות הבינלאומיות על איראן שנקבעו לפני החלטת מועצת הביטחון יוטלו מיד מחדש. במילים אחרות, הנשיא טראמפ יכול לחסל סופית את הסכם הגרעין ולדחוק שוב את איראן למקום הראוי לה כמי שמפירה בבוטות את החוק הבינלאומי. בנאומו מה-8 במאי, חשף רוחאני כבדרך אגב עד כמה איראן מפחדת מהצעד הזה, כאשר איים ב"תגובה חזקה ומיידית לכל החלטה לא אחראית" כגון "פנייה למועצת הביטחון".

עבור עלי ח'אמנאי, אם כן, כתבי הוויתור מהווים את הבסיס להסכם הגרעין, מערכת המאפשרת חיפוי בינלאומי להמשך תכנית הגרעין של איראן, והוא תמיד העמיד את שימור המערכת הזו מעל לכל שיקול כלכלי פרקטי. למרות הערכות כי הסנקציות האמריקניות החדשות יהיו חמורות מספיק כדי לאלץ את איראן לחשוב מחדש על סדר העדיפויות שלה, חשוב מאוד לזכור כמה ח'אמנאי היה מוכן להקריב כדי לשמר את מערכת האישורים.

עוד בטרם החתימה על הסכם הגרעין, ח'אמנאי קיבל מספר הצעות כלכליות משתלמות מאירופה וארה"ב, אך כולן הגיעו עם דרישה אחת: שאיראן תקנה את הדלק הגרעיני בשוק החופשי, כך שלא יהיה סיכון שהיא תשמש בו כדי ליצור ארסנל נשק. כך פועלות כיום כל המדינות בעולם להן יש תכנית אנרגיה גרעינית למטרות אזרחיות. אם ח'אמנאי היה בוחר ללכת בדרך זו הוא היה חוסך לארצו הפסדים אדירים של מיליארדי דולרים, אך למרבה מזלו בדיוק אז הגיע הסכם הגרעין שהעניק לאיראן שליטה מלאה על מעגל אספקת הדלק. הייתה זו מתנה שערכה לא יסולא בפז מסיבה אחת ברורה: זהו השלב ההכרחי בדרך לבנייה של פצצת אטום.

עבור איראן מתקני הגרעין הם היהלום שבכתר הרפובליקה האסלאמית, והסכם הגרעין הוא המצודה ששומרת עליהם מכל משמר. האישורים למסחר היו אם כן אבני הפינה של אותה מצודה, וכאשר פומפאו ביטל שניים מהם בראשית חודש מאי הוא למעשה פרץ את השער. ח'אמנאי מצידו ילחם על שימור הסכם הגרעין באותה עוצמה בה נלחם לשמור על מתקני הגרעין עצמם, ואפילו חזק יותר על אישורי המסחר.

III

לפחות בשלב הנוכחי, ואם נשים לרגע בצד את פרשת כלי הטיס שהופל, המאבק בין הצדדים אינו בהכרח מאבק צבאי. ח'אמנאי משחק במשחק פסיכולוגי ופוליטי, ובתוך כך נהנה מסיוע של בעלי ברית מפתיעים.

הם מפתיעים מכיוון שהיה ניתן לחשוב שחברי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובכירים בממסד האירופאי לא נראים על פניו כשותפים הטבעיים של משטר דתי קיצוני שמטיל למשל עונש מוות על הומוסקסואלים, קורא להשמדת ישראל, מדכא ללא רחמים מיעוטים ולוקח חלק בטיהור אתני של סונים בסוריה.  ובכל זאת, אפשר לומר שההישג הדיפלומטי המרשים ביותר של איראן לא היה דווקא הסכם הגרעין עצמו, אלא יצירת הקואליציה המערבית שהולידה אותו וכיום נלחמת בעוז על הישרדותו.

אז כיצד הצליחה הרפובליקה האסלאמית האכזרית והמתועבת לרתום לצידה את הפרוגרסיבים במערב? ובכן, "פרוגרסיבים" היא מילת המפתח כאן. בדיוק כפי שהנשיא הסיני שי הציג את ארצו כמגינת הערכים הנמצאים תחת מתקפת הפופוליזם העולה באירופה ובארה"ב, כך גם איראן הצליחה למצב את עצמה במחשבה הפרוגרסיבית כשק חבטות חסר ישע מול מתקפת התרבות המערבית.

ההצלחה הטקטית המדהימה הזו מתבססת ברובה על האגדה לפיה ממשלת איראן מחלוקת לשני מחנות נפרדים: מחנה קיצוני ובלתי מתפשר בראשות משמרות המהפכה, ומחנה מתון המורכב מדמויות כמו רוחאני וזריף. הקיצוניים הם אנשים רעים ואכזריים שכוחם תלוי בכך שאיראן תישאר מבודדת, ואילו המתונים הם אנשים טובים השואפים לפתוח את דלתות המדינה לעולם.

על פי אותו סיפור אגדה, מאזן הכוחות בין הרעים לטובים הוא עדין וחסר יציבות, אך בשנת 2013 הטובים קיבלו הזדמנות לשנות אותו ופנו לממשל אובמה ולאיחוד האירופי בבקשה לעזרה ביצירת הסכם בנוגע לתכנית הגרעין שיהיה מועיל לכל הצדדים.

בתור כלי לניתוח, הסיפור הדמיוני הזה לא עוזר בכלל להבין את היריבות האמיתית בין הארגונים העבריינים שנלחמים על מעמד תחת הדיקטטור ח'אמנאי. למרות זאת, הסיפור הזה הצליח להטעות את הפרוגרסיבים במערב משתי סיבות.

ראשית, הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שישנה שותפות כלשהי של אנשים טובים שחוצה גבולות ועמים, מעין אחווה דתית עולמית שנאבקת נגד כוחות הרוע. קחו למשל את ההגנה של אובמה על הסכם הגרעין ב-2015, כאשר אמר על הרפובליקנים שהתנגדו מראש לכל הסכם כי הם חלק מ"אידאולוגיה המחויבת לא להגיע להסכמות". במובן הזה, הוסיף, "יש להם הרבה במשותף עם הקיצוניים באיראן המרוצים מהמשך הסטטוס-קוו".

וכך צייר למעשה אובמה סימטריה מושלמת לפיה בארה"ב, בדיוק כמו באיראן, מתנהל קרב בין הרע לטוב. הדימוי הזה הדהד במדויק בהמשך גם בדבריה של ונדי שרמן, אחת מיוזמות ההסכם, שאמרה לפני כשבועיים לאחר החלטת טראמפ לבטל את התקיפה באיראן כי "קמפיין הלחץ דרך סנקציות רק חיזק את הקיצוניים באיראן, בדיוק כמו שמייק פומפאו וג'ון בולטון הם הקיצוניים במדינה שלנו".

הסיבה השנייה לכך שהמערב נלכד בקסמה של האגדה על איראן היא שהסכם הגרעין הוצג מראשיתו כחלק אחד בתוך תהליך מתמשך. על ידי כך שההסכם נתפס כצעד ראשון בתהליך לקראת פתיחות גדולה יותר ושיתוף פעולה בינלאומי מצד איראן, תומכיו היו יכולים להדוף בקלות את ההאשמות על כך שהם מסייעים לשאיפות הגרעיניות של משטר מרושע. על פי זווית הראיה הזו, אפילו המגרעות הגדולות ביותר של ההסכם, כמו העובדה שכל ההגבלות על תכנית הגרעין פשוט ייעלמו תוך עשור, היו לא יותר מהתפלפלות.

עוד סיפרה לנו האגדה כי הסכם הגרעין מעולם לא היה אמור להיות מושלם, כיוון שהאנשים הרעים לעולם לא יקבלו הסכם כזה. אך זו הייתה התחלה, צעד ראשון בדרך לתקווה. על פי האגדה, ההסכם יצר בפעם הראשונה יוזמה משותפת לאיראן ולמערב שתהיה בסיס לשיתוף פעולה עתידי. מטרה נעלה זו הצריכה פשרות כואבות מצד המערב, אך האנשים הטובים בשני הצדדים היו מוכנים לסכן הכל למענה.

ואז הגיעה החלטת טראמפ להרוג את ההסכם. בתור ניצחון למחנה הרעים, סיפרו לנו שצעד כזה יחזק באופן אוטומטי את האנשים הרעים באיראן, כפי שטען אז כתב ה'ניו-יורק טיימס' בטהרן ואחד המקדמיים הראשיים של האגדה, תומאס ארדברינק:

אנשי המחנה הקיצוני באיראן, שאיבדו זה מכבר את תמיכת העם אך שולטים בכוחות הביטחון, בתי המשפט והתקשורת, עומד להכריז על ניצחון. הם תמיד טענו שאי אפשר לסמוך על ארה"ב בשום עסקה"

בפועל, יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין הניעה לפעולה בעיקר את קואליציית "הטובים", שהחלה לעבוד משני צידי האוקיינוס האטלנטי כדי להציל אותו. באמריקה, מזכיר המדינה של אובמה ג'ון קרי הוביל את המאמץ, ופתח במבצע שקט להתנגדות למדיניות טראמפ בתיאום ישיר מול איראן וראשי מדינות באירופה. על פי דיווחים שונים, קרי עבד גם עם קבוצה מיועציו הבכירים שעזרו לנסח את ההסכם בשעתו.

קבוצת היועצים הזו, שפעלה באופן רשמי תחת ארגון הנקרא 'Diplomacy Works', שימשה כמקשרת בלתי-רשמית בין האירופאים, האיראנים וגורמים במפלגה הדמוקרטית, בניסיון להציל את ההסכם מידיו של הנשיא טראמפ. הברית הסודית הזו עמדה גם בבסיסה של מדיניות הסובלנות האסטרטגית של טהרן.

IV

כאשר טראמפ הכריז לבסוף על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין, דיפלומטים באירופה מיהרו להפוך את המשבר להזדמנות והשתמשו בעמדתם בין אמריקה לאיראן כדי לנסות ולהשיג פשרה שהורכבה מארבעה אלמנטים מרכזיים.

ראשית, כפי שרוחאני הזכיר בנאומו, אירופה ביקשה מאיראן להיות סבלנית בזמן שהיא פועלת להציל את ההסכם; שנית, האירופאים הפעילו לובי חזק בוושינגטון בניסיון לעכב את יישום הסנקציות על הנפט ולגרום לממשל לפרסם כמה שיותר אישורים למדינות היבשת להמשיך בעסקים עם טהרן, בתירוץ שבכך איראן לא תאלץ להגיב בחומרה. בתוך כך, המרכיב השלישי היה הניסיון האירופי לאזן את הסנקציות על ידי פיתוח מנגנון לתמיכה במסחר (INSTEX), שיגן על חברות אירופאיות מפני עונשים על קשרים עם איראן ויאפשר מסחר במטבע האירו ומחוץ למערכת הדולרית העולמית.

לבסוף, בכל הנוגע לפעילות הגרעינית האיראנית עצמה, האירופאים החלו לקדם מהלך של דבקות ב"שימור הסטטוס-קוו". ביטוי זה נטבע על ידי כריסטופר פורד, עוזרו של מזכיר המדינה לענייני גרעין שאמר בחודש דצמבר בלונדון כי ארה"ב "נזהרה שלא לחדש את הסנקציות בצורה שתפריע לשיתוף הפעולה הבינלאומי של איראן במספר פרויקטים תחת הסכם הגרעין". באותה העת ארה"ב עדיין אישרה מחדש כל שבעת כתבי הוויתור, ועשתה זאת, כפי שרמז פורד, לבקשת האירופאים.

אם כן, אסטרטגיית הסובלנות של איראן נשנעה על עקרון חלוקת העבודה. האיראנים היו רק צריכים להתאזר בסבלנות בזמן שאירופה עשתה את עבודתם בוושינגטון, ובזמן שתומכי ההסכם במפלגה הדמוקרטית בראשות ג'ון קרי ניסו לחתור תחת מדיניות טראמפ. הסובלנות הייתה למעשה ציפייה לימים שאחרי ממשל טראמפ. בצעד שנראה כמו ניסיון לעודד את איראן, ועידת המפלגה הדמוקרטית אימצה בחודש פברואר החלטה שנשמעה כאילו נכתבה בידי קרי ויועציו, וקראה לארה"ב "לחזור להתחייבויות בהסכם ולפעול בדרכים דיפלומטיות כדי למצוא פתרון לאתגרים בנושא איראן".

אך הפשרה אותה ניסו האירופאים לקדם התמוססה במהירות. משמעותה של החלטת טראמפ להדק את הסנקציות בחודש אפריל הייתה שההכנסות האיראניות ממכירת נפט, שגם כך היו ברצפה, התרסקו לשפל חסר תקדים. מערכת INSTEX האירופית אמנם נכנסה לפעולה, אך היקף המסחר שהיא מסוגלת להכיל הוא זעום, קטן מדי כדי לפצות על ההפסדים ממכירת הנפט.

כל מה שנותר בראשית חודש מאי מהפשרה האירופאית היה "שימור הסטטוס-קוו" הגרעיני, אך גם זה התערער עם הודעת פומפאו על ביטול האישורים לייצוא, שדחפה את איראן מסבלנות אסטרטגית ללחץ אסטרטגי.

למען הסר ספק, המדיניות האיראנית החדשה אינה היפוך מוחלט של זו הישנה. שתי המגמות נשענות בבסיסן על ההנחה שאין טעם לנסות להגיע לפשרה בת-קיימא עם טראמפ, במיוחד בשלב בו אמריקה נמצאת כשנה וחצי לפני בחירות בהן עשוי לשוב לבית הלבן נשיא שיתמוך בהסכם הגרעין. כדי לשכנע את האמריקנים להסיר את הסנקציות, בשלמותן או בחלקן, יהיה צורך במשא ומתן רציני שיכלול ויתורים כלפי ממשל טראמפ, דבר בו רואים בטהרן כניעה והשפלה מוחלטת. לכן מטרתו של קמפיין הלחץ האסטרטגי היא לסחוט כמה שיותר הטבות כלכליות משאר העולם – הסינים, הרוסים והאירופאים – בציפייה שאלו יאפשרו לאיראן לשרוד עד נובמבר 2020.

יחד עם זאת, לאור האפשרות האמריקנית לבטל את אישורי המסחר האחרים או להשתמש במנגנון החלטת מועצת הביטחון, איראן לא יכולה פשוט לשבת ולחכות עד יעבור זעם. במקרה בו טראמפ יחליט להשתמש באחד המקלות האלה בחודשים הבאים, יהיה זה שינוי עמוק בסטטוס-קוו, שינוי שיפרק למעשה את הלגיטימציה הבינלאומית לתכנית הגרעין של איראן.

ולכן השותפות הסודית בין טהרן לקואליציית "הטובים" במערב ממשיכה לפעול. הניסיון מהשנה האחרונה לימד את ח'אמנאי כי יש לשותפות הזו ערך רב בתמרונים פוליטיים נגד טראמפ. ג'ון קרי כבר לא מסתיר את קשריו עם גורמים רשמיים בטהרן, ודיפלומטים איראניים נהנים מגישה מלאה לדמויות בכירות אחרות בארה"ב ואירופה. אפילו פוליטיקאית דמוקרטית ותיקה כמו דיאן פיינסטיין המכהנת בוועדת המודיעין של הסנאט, לא היססה להשתתף באפריל בארוחת ערב עם שר החוץ האיראני בניו-יורק.

בעזרת ארגונים כמו 'Diplomacy Works', הגישה הזו מתרגמת ישירות להשפעה על אמצעי התקשורת במערב, כפי שבאה לידי ביטוי למשל בקמפיין שקרא לפיטוריו של ג'ון בולטון ממשרת היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, קמפיין שנולד כולו כפרי מוחם של האיראנים.

בפגישות שערך בסוף חודש אפריל בניו-יורק, שר החוץ האיראני זריף החל לקדם את הרעיון לפיו יועציו של הנשיא טראמפ ואחרים מנסים לדחוף אותו למלחמה נגד רצונו. הוא כינה את הקבוצה הזאת "B-Team", על שם ג'ון בולטון, בנימין נתניהו והנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן. בנאומו ב-8 במאי, רוחאני חיזק את המסר הזה ואמר כי "קבוצה קיצונית מנהלת את העניינים בבית הלבן ולקחה סמכויות מהנשיא".

בנקודת הזמן הזו, האיראנים היו ללא ספק מודעים לוויכוח בוושינגטון בנוגע לאישורי המסחר, שהיה ככל הנראה הסיבה העיקרית להתמקדותם בבולטון. מיד לאחר ביטול האישורים והגברת המתח במפרץ הפרסי מצד איראן, פרשנים בתקשורת האמריקנית החלו לדחוף את סיסמת ה- "B-Team" של זריף. בן רודס, שהיה סגן היועץ לביטחון לאומי בממשל אובמה ומראשי שיטת "תיבת התהודה", היווה דוגמה טיפוסית לכך כאשר צייץ: "עם בולטון, בן סלמאן וביבי, אי אפשר להתנחם יותר מדי בכך שטראמפ הוא המחסום היחיד".

מסתבר אם כן שכל מה שהיה צריך כדי שגדודים של דמויות משפיעות באירופה ואמריקה יבואו להגנתך זה לפוצץ כמה מיכליות ולאיים על חיילים אמריקנים. לפעמים נדמה שאין דבר קל יותר מאשר להניע לפעולה את קואליציית "הטובים".

V

בזמן שהתקשורת באירופה ובארה"ב חזרה כמו תוכי על התעמולה האיראנית בעניין בולטון, היא שכחה לדווח על ההיקף המלא של קמפיין הלחץ האסטרטגי של טהרן, במיוחד בכל הקשור לענייני הגרעין, ששלביו שורטטו על ידי רוחאני עצמו בנאום "קץ הסבלנות" שלו.

השלב הראשון החל כאמור ב-8 במאי עם הודעת רוחאני על כך שאיראן לא תציית להגבלות ההסכם על העשרת אורניום וצבירת מים כבדים, והוא אמור לדבריו להמשך כחודשיים. במידה ודרישות טהרן יענו בפרק הזמן הזה, איראן שוב תפעל לפי ההגבלות שבהסכם, אך במידה ולא היא תמשיך בצבירה ותעבור לשלב השני בו היא מסרבת לעמוד בהגבלות נוספות  של ההסכם.

רוחאני נתן בנאומו רמז לפעולות שעשויות להיכלל בשלב הזה, כמו למשל ייצור עצמי של אורנים מועשר (ברמה של 20% ומעלה), דבר שאסור במפורש לפי הסכם הגרעין. מכיוון שאורניום מועשר ברמה כזו יכול להפוך לאורניום ברמת נשק גרעיני במהירות, המשמעות של אגירת החומר היא הפחתה רצינית בזמן הנחוץ לייצר פצצה גרעינית. צעד נוסף עשוי להיות השבת הכור באראק למטרתו המקורית, שהיא ייצור פלוטוניום עבור נשק גרעיני.

וכאן טמונה נקודה נוספת שנשכחה לה בדיווחי התקשורת במערב. הסכם הגרעין נכנס לתוקף בטרם הושלמה בניית הכור באראק, ובין התנאים שהוצבו בו הייתה הדרישה מאיראן להרוס את המרכיב בכור שבלעדיו לא ניתן להפיק פלוטוניום. האיראנים מילאו את ליבת הכור בבטון כדי לספק את רצונם של מתכנני ההסכם, אך בראיון שנתן בינואר עלי אכבר סאלחי, ראש ארגון האנרגיה האטומית באיראן, הוא חשף כי טהרן התקינה בחשאי מערכת צינורות נוספת בליבה כדי להחליף את אלו שיצאו משימוש. "כאשר אמרו לנו לצקת בטון לצינורות אמרנו: בסדר נעשה זאת. אבל לא סיפרנו להם שיש לנו צינורות אחרים", סיפר בראיון טלוויזיוני.

בנוסף לאפשרויות החדשות לאי-ציות להסכם אותן הזכיר רוחאני, הדו"ח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א) גילה כי איראן החלה להתקין עשרות צנטריפוגות מדגם 6-IR , שמעשירות אורניום במהירות גבוהה פי עשרה, צעד אשר נאסר על פי הסכם הגרעין עד 2024. האיראנים יטענו כמובן שהתקנת הצנטריפוגות אינה אומרת שאכן תשמש בהן, ולכן טכנית אין כאן הפרה של ההסכם, אך השורה התחתונה היא שאיראן הציבה את עצמה בעמדה להעשרת אורניום מהירה יותר מאי פעם. סמנכ”ל סבא”א לשעבר אולי היינונן מעריך כי זמן הפריצה הנוכחי לנשק גרעיני הוא לא יותר מחמישה חודשים.

לאורך השנים, הישראלים והאמריקנים התייחסו לזמן פריצה כה קצר כאיום ממשי על השלום והביטחון. לכן ככל שמאגרי האורניום של איראן ילכו ויתפחו, כך גם המתיחות הבינלאומית בעניין תגבר, ולכן בדיוק הגדיר היינונן את המהלכים של טהרן כ"שימוש בהעשרת האורניום כנשק".

מנקודת מבטו של ח'אמנאי, היופי בעניין הוא שהליכה על הסף מגדילה את הלחץ בקרב הקהילה הבינלאומית ובכך גם את הלחץ על טראמפ, אך בדרך מרומזת שלא מספקת לוושינגטון הצדקה לתקיפה. האיראנים יודעים היטב שמבחינה צבאית הם אינם מסוגלים להתמודד עם ארה"ב, ולכן נמנעים בזהירות מעימות ישיר. יתרה מכך, איראן הפכה את "האנשים הרעים" שלה ככלי לשימוש פסיכולוגי ופוליטי מוצלח. מטרת קמפיין הלחץ אפוא היא להגביר את הפחד בקרב הצד השני, אך מבלי לחצות קווים אדומים כמו התקפה על חיילים אמריקנים שעשויה לפגוע בתמיכה הפוליטית שאיראן מקבלת מקואליציית "הטובים" במערב.

כאשר פרץ המשבר בחודש מאי, ארה"ב החלה בהתארגנות צבאית מוגברת. הרמטכ"ל האמריקני ג'וזף דנפורד סיפר לאחרונה כי ההחלטה לשלוח נושאות מטוסים למפרץ הפרסי התקבלה על סמך דו"חות מודיעין על "הכנות לפעילות איראנית מאיימת נגד כוחותינו", שהייתה לדבריו "חסרת תקדים בהיקפה".

אך אותן הכנות מעולם לא יצאו לפועל. מדוע? ייתכן כמובן שהתגובה האמריקנית המהירה הרתיעה את משמרות המהפכה מלפעול, אך סביר יותר שהאיראנים לא התכוונו באמת – לפחות באותה נקודת זמן – לצאת למתקפה. עם עין אחת לכיוון פסגת ה-G20 ביפן, בטהרן ביקשו להגביר את הפחד ממלחמה אך מבלי לפתוח בה בפועל. הודות לשותפיה הנאמנים בתקשורת במערב, איראן הייתה יכולה לבנות על כך שטראמפ יהיה המטרה להאשמות על כל עלייה במתיחות במפרץ, בהנחה שאותה הסלמה לא כוללת קורבנות בנפש לאמריקנים.

אין זו הפתעה אם כן כי האיראנים נמנעו לחלוטין בחודשיים האחרונים מפגיעה במטרות אמריקניות. המטרה העיקרית הייתה סעודיה, אשר איבדה בין היתר שתי מיכליות וספגה התקפה על מפעל זיקוק וקו צינור נפט. האיראנים רואים בסעודיה את יריבם העיקרי, לא רק במפרץ הפרסי אלא בעולם המוסלמי כולו. המסר שהועבר מטהרן לריאד היה סמוי אך ברור כשמש: אם תמשיכו לתמוך בקמפיין האמריקני נגד איראן, תשלמו מחיר כבד.

גם איחוד האמירויות איבד מיכלית נפט אחת, בסיבוב הראשון של ההתקפות, והמטרה בנמל פוג'יירה לא נבחרה במקרה: העיר שיושבת בדיוק על מפרץ עומאן וצופה על מיצרי הורמוז ובה עובר הצינור שנושא נפט מהמפרץ הפרסי לים האדום. היכולת האיראנית לאיים על מעבר במיצרים הייתה ידועה, אך ההתקפות האחרונות הדגימו שגם המסופים והצינורות שנועדו לעקוף את המיצר אינם חסינים מפגיעה. האות שנשלח לכל צרכן של נפט מזרח-תיכוני ולמערכת הכלכלית העולמית היה: אם טראמפ ימשיך לאתגר אותנו, אנחנו מוכנים ומזומנים לשבש את אספקת הנפט.

האיראנים נזהרו גם לא לפגוע במטרות אירופיות. מתוך ארבעת המיכליות שהותקפו, רק אחת הפליגה תחת דגל של מדינה אירופאית – נורבגיה, שאמנם נהנית מקשרים טובים לאיחוד האירופי אך לא חברה בו באופן רשמי. בהתחשב בלובי האירופי הכה-שימושי בוושינגטון, התקפה איראנית ישירה על מטרות אירופיות לא הייתה צעד חכם, אך החדרת הפחד באירופאים כדי לתמרץ את טראמפ לחזור להסכם הגרעין הוא בהחלט כן.

מי שלא היה זקוק כלל לתמריצים הם הדמוקרטים בארה"ב, ובעיקר אנשי ממשל אובמה כמו ונדי שרמן. "או שממשל טראמפ מנסה לגרור את איראן למלחמה או שהיא תפרוץ בטעות בגלל המדיניות חסרת האחריות של הנשיא, אך בכל מקרה הסיכון שהמתח במזרח התיכון יסלים לסכסוך רציני הוא גבוה", כתבה שרמן ב'ניו-יורק טיימס' והוסיפה: "הדרך הטובה ביותר לעצור זאת היא לדבר עם איראן". שרמן היא כמובן חלק מהוועד המייעץ לארגון של ג'ון קרי, Diplomacy' Works'.

VI

כאשר ראש ממשלת יפן שינזו אבה ביקר לאחרונה בטהרן, הוא נשא עימו מסר מדונלד טראמפ לעלי ח'אמנאי, וקיבל תגובה החלטית. "אני לא רואה ערך בהחלפת מסרים עם טראמפ", אמר המנהיג העליון של איראן וסיכם: "אין לי שום כוונה להשיב לו, לא כעת ולא בעתיד".

ח'אמנאי החליט שקשר ישיר עם טראמפ אינו משחק לטובתו כרגע, אך לא ניתן להסיק מכך שאין לו כלל עניין במשא ומתן. גם סירוב לדבר הוא חלק מדיאלוג, ובסופו של דבר לכל הפגנת הכוח האיראנית ישנה מטרה אחת בלבד: לאלץ את טראמפ להיכנס לשיחות.

בשלב הנוכחי, בטהרן לא חושבים על תהליך הדדי של ממש אלא יותר על תיווך, ייתכן שבאמצעות אירופה. רוחאני אותת כאמור בנאומו במאי על אולטימטום שהוצב למדינות המשתתפות בהסכם הגרעין מלבד ארה"ב – סין, צרפת, גרמניה, רוסיה ובריטניה – לשוב לשולחן המשא ומתן ולסייע בהקלת הסנקציות. תאריך היעד שהוצב היה ה-7 ביולי, מועד שהבטיח שהאיום האיראני יהיה נושע עיקרי לדיון בשיחות ה-G20 ביפן.

האיראנים יודעים כמובן שטראמפ הוא האחראי היחיד לסנקציות המשתקות וששאר המדינות חסרות אונים בעניין, אך דווקא בגלל זה רוחאני כיוון את האולטימטום אליהן – לא כדי לחייב אותן לדבר עם איראן אלא כדי לעודד אותן להשתדל אצל טראמפ.

גם ללא נוכחות של משלחת איראנית ביפן, בטהרן יכולים היו יכולים להיות בטוחים שהעמדה שלהם תיוצג שם היטב. רוב המשתתפים בוועידה הסכימו עם העמדה לפיה טראמפ, ולא איראן, הוא האחראי להסלמה הצבאית במפרץ. אמנם חלקם חשים רתיעה מהשיטות האיראניות, אך גם מאמינים כי איראן הראתה סבלנות רבה לנוכח הפרובוקציות חסרות האחריות מצד טראמפ.

מלבד הנסיך הסעודי בן סלמאן ונשיא ברזיל ז'איר בולסונרו, כמעט כל מי ששוחח עם טראמפ ביפן חזר על אותן הסיסמאות: עליך לנהל משא ומתן עם איראן, ולמען השם לא להקשיב למטורף הזה בולטון שמנסה להרוג את הסכם הגרעין – הישג המרשים ביותר של הדיפלומטיה הבינלאומית והדרך היחידה לקרוא את טהרן לסדר.

גם אם הלחץ החברתי על זה על טראמפ לא סייע לרכך את עמדתו באופן משמעותי, הוא עדיין יכול להיזקף כניצחון לזכות איראן שהצליחה לפחות לגרום לנשיא האמריקני לחשוב פעמיים לפני ניסיון להתקפה. יתרה מכך, בראשון בחודש אוגוסט הקרוב אמור לפוג תוקפם של חמשת אישורי המסחר הנותרים, שיעלו שוב בפני החלטה האם לחדשם. על ידי כך שהציבו אולטימטום מוקדם יותר, האיראנים הציבו את עצמם בעמדה טובה לארגן עוד מאמץ לובי בינלאומי כדי לשכנע את טראמפ שלא לגעת בסטטוס-קוו, ואולי אפילו להשיב על כנם את שני האישורים שבוטלו ואף למנוע ממנו להשתמש בהחלטת מועצת הביטחון.

VII

הבה נניח לצורך הדיון שטראמפ לא התרשם במיוחד מהטיעונים ששמע מפי עמיתיו ביפן, אך כן התרשם מהעובדה שהאנשים הרעים בטהרן מנהלים קמפיין ערמומי להצלת הסכם הגרעין. הרי אם ההסכם באמת כובל אותם, מדוע הם אוהבים אותו כל כך? נניח אם כן שטראמפ כן מפעיל בימים הקרובים את המנגנון שמבוסס על החלטת מועצת הביטחון ומשיב את כל עוצמת הסנקציות עד ספטמבר, בדיוק בזמן לעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. מה יקרה אז?

גישה זו תוביל למעשה לסופו של הסכם הגרעין, לא בקול ענות חלושה אלא בפיצוץ. המתיחות תעלה לרמות חדשות, והאיראנים ידחפו בכל הכוח להפקת אורניום לנשק גרעיני תוך שהם מגבירים את מעשי האלימות באמצעות מתקפות טרור ברחבי העולם, כולל מלבנון ועזה נגד ישראל, וכולל מטרות אמריקניות שונות.

אך בטהרן לא יעשו צעד כזה בקלות ראש. אפילו אם יחליטו על הסלמה נוספת, מנהיגי איראן עדיין יהיו חייבים לקחת בחשבון את אותם שיקולים שהגבילו אותם עד כה: הפחד מניכור מצד קואליציית השותפים במערב, והחשש מפני תגובה אמריקנית הרסנית. לכן המטרה בהגברה הדרגתית של האלימות תהיה לפגוע בעקב האכילס של טראמפ – רצונו להיבחר מחדש.

בבחירות 2016 טראמפ התמודד עם קמפיין של שלום ושגשוג, והבטיח לשים קץ להרפתקאות הצבאיות במזרח התיכון. לקראת בחירות 2020, הוא מתכנן לעמוד מול קהל המצביעים ולהראות שעמד בהבטחות. "אני רוצה לצאת מהמלחמה האינסופית הזו", אמר בשבוע בו איראן הפילה את כלי הטיס במפרץ, ממש לפני שהורה על פעולת תגמול אך ביטל אותה ברגע האחרון.

עלי ח'אמנאי מצידו ימשיך לנסות לשכנע את טראמפ שאיראן יכולה לגרום סערה מספיקה כדי לצייר אותו בפני האמריקנים כמי שיוצא למלחמה חסרת אחריות והגיון. למעשה, ח'אמנאי עשוי לבחור במסלול הזה גם אם טראמפ לא יבחר לחסל את הסכם הגרעין. בתסריט הזה של ספק-מלחמה ספק-שלום, איראן תנסה להוציא לפועל מבצעים שיעשו כותרות בעולם, ישבשו את השווקים ויגרמו לטראמפ כאב ראש פוליטי מתמשך מבית ומחוץ. אך פעולות אלה יהיו בדיוק על הגבול של הסיכון לתגובת נגד שעלולה לפגוע בהישרדות משטר האייתוללות. במקרה כזה, הסכסוך ילבש צורה של סבבי הסלמה ספורדיים, ובעקבותיהם תקופת רגיעה.

למרות שח'אמנאי ויועציו יצטרכו לחשוב היטב לפני פגיעה במטרה אמריקנית, אין לקחת את הריסון האיראני כמובן מאליו. ההיסטוריה הוכיחה שטהרן לא חוששת לקחת סיכונים כאלה, כמו במקרים של פיצוץ מגורי הנחתים בלבנון ב-1983 או פיגועים גדולים נגד מטרות אמריקניות בסעודיה ועיראק.

לכן גם התסריט שלעיל יכול בקלות להתדרדר לסכסוך משמעותי, אם כי לא למלחמה כוללת של ממש. גם לנשיא טראמפ ברצונו להיבחר מחדש וגם לח'אמנאי ברצונו לשרוד, יש תמריצים חזקים מאוד לשמור על הסכסוך בגבולות מסוימים. בכל מקרה של הסלמה, סביר שנראה את הקהילה הבינלאומית ממהרת לתווך בין הצדדים, שירצו כל אחד מסיבותיו להוריד את המתח.

כתוצאה מכך, ישנה אפשרות שבמהלך השנה וחצי הקרובה דונלד טראמפ אכן יאלץ להכנס למשא ומתן עם האיראנים. ומה יקרה אז? קשה מאוד לנחש, אך הסיכויים ששיחות כאלו יובילו לפתרון הם נמוכים. הפער בין שני הצדדים במרבית הנושאים החשובים גדול מדי, ושני הצדדים, כל אחד משיקוליו, ינסו להרוויח זמן ולעבור בשלום את הבחירות ב-2020.

הפנטזיה הגדולה שעמדה מאחורי גישתו של אובמה לאיראן הייתה הרעיון לפיו ניתן להגיע לפתרון דיפלומטי שיעצור את האייתוללות מהשגת נשק גרעיני. אין דרך כזו. תכנית הגרעין של איראן תגיע לקיצה רק אם ארה"ב תעקור אותה בכוח מטלפי המשטר. זה לא חייב להגיע בהכרח דרך מלחמה, אך בכל מקרה דרושה לכך אסטרטגיה קשוחה לטווח ארוך, שהאיום בפעולה צבאית הוא רק חלק אחד ממנה. הפרדוקס הגדול הוא, נכון כיום בדיוק כפי שהיה בעת העתיקה בה נקבע, שככל שארה"ב תראה שהיא מוכנה למלחמה, כך יפחת הסיכוי שמלחמה כזו אכן תגיע.

---

פרופ’ מייקל דוראן הוא עמית בכיר במכון הדסון ושימש בעבר כסגן לעוזר מזכיר המדינה. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘Mosaic‘. מאנגלית: אמיר לוי.