תיאטרון הבובות של איראן במזה"ת מגיע למערכה המכרעת

במהלך השבועות האחרונים, התקשורת הממשלתית בטהרן תהתה כיצד להתמודד עם החדשות על מחאות המוניות בלבנון ובעיראק. בשלב הראשון, הקו הרשמי טען כי ההפגנות משקפות זעם על המצב הכלכלי הקשה ועל השירותים הציבוריים הפגומים, קו שהדהד את הנרטיב התקשורתי שליווה את המחאות באיראן עצמה בשנה שבעברה. הרי לא ניתן לעלות על הדעת כי "העם", זה שתמיד מנסה להפריע, לא מצליח להעריך את כל נפלאות השלטון, ובוודאי שלא למרוד נגדו. אך המחאות נמשכו. בשלב השני, הן החלו להצטייר בתקשורת באיראן כאות לכך שהמשטרים בעיראק ולבנון נכשלו בתגובתם לתלונות העם. השלב השלישי היה כבר תיאור ההפגנות כמזימה זדונית של "אויבי האסלאם", כולל החשודים הרגילים שהם הציונים, "סוכניו של השטן האמריקני הגדול".

וכך, התקשורת בטהרן ייעצה לביירות ובגדד כיצד למחוץ את המחאה "בכל האמצעים הנחוצים". אחד מפרשני התעמולה באיראן אף היע לראש ממשלת עיראק עאדל עבד אל-מהדי לחסל את מנהיגי המחאה שנפגשו במסעדה. העיתון 'קאיהן', המשקף לרוב את עמדתו של המנהיג העליון ח'אמנאי,  החל לקרוא ל"פעולה נחרצת" נגד המפגינים בלבנון, כמה ימים לפני שפעילי חיזבאללה ו'אמל' יצאו לרחובות ביירות ותקפו את המוחים. כל מי שעוקב אחרי התקשורת בטהרן יכול לזהות סימנים של פאניקה, כאלה המזכירים את המהפכות המקומיות שטלטלו את האימפריה הסובייטית ושלוחותיה במזרח אירופה.

במשך שנים, איראן ניסתה לשווק את אסטרטגיית ההתפשטות שלה במזרח התיכון כהצלחה גדולה לא רק עבור המהפכה האסלאמית, אלא גם עבור הלאומיות האיראנית. בראיון שהתפרסם לאחר מותו, בכיר משמרות המהפכה חוסיין חמדאני התגאה בכך "שהציל" את בשאר אסד מתבוסה, כאשר שליט סוריה ומקורביו כבר היו עם מזוודות ארוזות ומוכנות לבריחה. חמדאני גם הוסיף אז כי זו הייתה הפעם הראשונה מאז המאה השביעית לספירה בה צבא איראני הגיע לחופי הים התיכון.

הנרטיב הזה זכה לשימוש נרחב גם בכל הקשור להתערבות של טהרן בתימן. התקשורת סיפרה שוב ושוב לאזרחי איראן כיצד האימפריה הסאסאנית תחת המלך ח'וסרו הראשון כבשה את תימן כדי לגרש משם את האתיופים. בהתאמה, כיום האיראנים עושים את אותו הדבר כאשר הם שולחים נשק ויועצים למורדים החות'ים כדי להדוף את הפולש הערבי. בנוגע לעיראק, הרי שלאיראן יש את הזכות לא רק להתערב בנעשה במדינה, אלא גם את החובה לכאורה להגן על השיעים החיים בה ומהווים חלק מ"המשפחה הגדולה". ומה עם לבנון? גם שם, התפקיד המוביל שלקחה לעצמה איראן בענייני המדינה הוא כביכול המשך טבעי ליחסים שהחלו כבר במאה ה-16, אז יובאו אנשי דת שיעים רבים מלבנון לפרס, כדי לעזור בהמרת השיעים תחת שלטון האימפריה הספווית.

הצגה סוריאליסטית

האסטרטגיה החומייניסטית של התפשטות אכן זכתה להצלחה ראשונית כאשר איראן הרחיבה את השפעתה במזרח התיכון במחיר מינימלי של דם. אפילו המשאבים שהושקעו כדי לבנות את הפסודו-אימפריה הזו לא היו רבים יחסית. בארבעת העשורים האחרונים, ההשקעה האיראנית המוערכת בלבנון, סוריה, עיראק ותימן עומדת על כ-40 מיליארד דולר. בעיתון  'קאיהן' השוו את הסכום הזה לשמונה טריליון הדולרים שממשל טראמפ השקיע במזרח התיכון, "בלי שום תמורה ממשית".

אך בבניית האימפריה הזו, האייתוללות עשו טעות קשה: הם מנעו מכל רשות מקומית אמיתית לעלות, כולל צבאות לאומיים שהיו יכולים להשתלט על המצב באופן עצמאי. כך עשו הבריטים למשל בהודו, כאשר טיפחו שליטים מקומיים שנהנו מלגיטימיות בשטחם, בעוד הביטחון בתת-היבשת הופקד בידיו של צבא שהורכב ברובו מילידים ובני מיעוטים. בניגוד להצלחה היחסית של הבריטים בהודו, המדיניות האיראנית במזרח התיכון הובילה לכך שמדינות כמו לבנון או תימן הפסיקו למעשה לתפקד ונשלטות כיום בידי מיליציות וארגוני טרור, אך האסטרטגיה הצבאית הכללית מוכתבת ומבוצעת מטהרן. במקרה של ההתקפה האחרונה על מתקני הנפט הסעודיים, אפילו החות'ים עצמם הופתעו לשמוע בתקשורת הזרה על תפקידם כביכול במבצע, בציטוטים מפי גורמים איראניים.

בשנת 2017, סגנו של מפקד 'כוח קודס' קאסם סולימני סיפר לקצינים שהשתתפו בסמינר של משמרות המהפכה כי השפעה אמיתית במדינות המזרח התיכון מצריכה שהכוח יהיה בידי "כוחות התנגדות הקשורים למהפכה שלנו". סולימני עצמו חיזק את הטענה הזו עוד יותר, כאשר הבהיר בראיון כי הוא לא מכיר בקיומה של מדינה או דבר המזכיר מדינה בלבנון. זוהי כמובן חזרה של הניסוי שנערך באיראן עצמה, שם מוסדות המדינה הרשמיים כולל הנשיא והממשלה משמשים רק ככיסוי לשלטון אנשי הדת המחזיקים בידם את הכוח האמיתי. גם רוסיה הסובייטית נהגה להקים משטרים מדומים במדינות הלווין שלה, ואלו החלו להתפרק כאשר הבובות סירבו להשתתף במשחק ועברו להתנגדות פעילה.

המשברים הנוכחיים במדינות המזרח התיכון עוד צפויים להתפתח, יתכן שבאותו הכיוון כמו במקרים דומים בעבר. בדיוק כמו ברית המועצות, נראה שגם איראן תנסה לעצור את מהלך ההיסטוריה בכוח, וגם היא תיכשל בדיוק כמו הסובייטים מול הגרורות שלהם. יחד עם זאת, תוצאה חיובית עבור איראן עשויה להיות כאשר אותם מוסדות כוח מדומים במדינות הכושלות יחליטו לפנות הבמה, ולתת לשחקנים האמיתיים שהם שליחיה של טהרן לצאת מאחורי הקלעים ולקבל על עצמם אחריות וסמכות.

החות'ים בתימן, חיזבאללה בלבנון, כת המקורבים לאסד בסוריה והמיליציות השיעיות בעיראק – כולם בובות בהצגה סוריאליסטית אותה מנהלים המפעילים בטהרן. הם בתורם מתחבאים מאחורי בובות נוספות, המשחקות את תפקידי הנשיאים או ראשי הממשלות הדמיוניות באותן מדינות. לפני יותר מאלף שנים, המלומד הפרסי ניזאם אל-מולכ כתב כי מה שנראה חוקי אינו בהכרח לגיטימי, והחזקה במשרה אך ללא הכוח שלה היא הסוג הגרוע ביותר של רודנות.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!