מוקש טורקי: אירופה צועדת לתוך המלכודת של ארדואן

במאמר שפרסמתי לפני 14 שנים, טבעתי את המונח "ערך המטרד של טורקיה" כדי להסביר מה הופך את המדינה הזו לנכס עבור האיחוד האירופי אליו ביקשה להצטרף, ולאתגר את התפיסה המערבית לגבי הכניסה האפשרית של תרבות לא-אירופית מובהקת לתוך המועדון האירופי. באותה העת, התקשורת המערבית, כמו גם המחקרים באקדמיה, דגלה ברובה ב"אמרו כן לחברות טורקית", תוך שהיא רוקדת סביב קלישאות נאיביות על "החשיבות האסטרטגית של טורקיה", "הגשר בין מזרח למערב" ו"הרפורמות הדמוקרטיות של האסלאמיסטים". וכך כתבתי במאמר שהתפרסם בעיתון 'הורייט' בחודש יוני 2005:

אם חזונה של טורקיה להצטרפות לאיחוד יכשל והיא תחוש זנוחה לאנחות, הרגש הלאומני העולה באנקרה יכול להפוך לאיום בלתי-צפוי, מדינה כושלת ומסוכנת בחצר האחורית של האיחוד. תהליך ההצטרפות לאיחוד יכול לארוך בין 10 ל-15 שנים, תקופה שבה הדינמיקה של היום תשתנה ללא ספק לכיוונים אחרים. למרות זאת, אם שופטים על פי הפרמטרים של ימינו, ניתן בהחלט לחזות 'דרך שלישית' כאלטרנטיבה ל'כן' (הצטרפות לאיחוד) ו'לא' (טורקיה חסרת יציבות על סף דלתו של האיחוד). הדרך השלישית יכולה להיות חיבור משמעותי של טורקיה לאיחוד דרך הסכם שיתוף פעולה כלשהו…

יתכן כי ענייני ביטחון ואנרגיה ושאר הנושאים הרגילים לא יספיקו עבור חברות מלאה. לא הרבה יאהבו זאת, אבל יכול להיות שהיתרון הגדול לאירופה מחברות טורקית באיחוד יהיה "ערך המטרד". בתור התחלה, האידיאולוגים של האיחוד ינסו לנחש, למשל, עד כמה לטורקיה פגועה, עוינת ולאומנית יהיה אכפת מהברחת האנשים לתוך שטח האיחוד דרך שטחה; או עד כמה תגלה סבלנות לגבי הברחות סמים, שיזריקו מיליארדי דולרים לכלכלה המחתרתית"

14 שנים לאחר מכן, טורקיה מאתגרת את המערב עם ערך המטרד שלה, ומאיימת יותר מאי-פעם. צבא טורקיה ערך תרגילי אוויר ויבשה עם צבאות סין וסוריה; היא בחרה בחברה סינית לבנות את תשתית ההגנה האווירית וההגנה מפני טילים, ולאחר שהחלטה זו בוטלה רכשה לבסוף את מערכת ה-S-400 הרוסית עבור אותה מטרה. כאשר היא הורחקה בתגובה מהתאגיד האמריקני שבונה את הדור הבא של מטוסי הקרב F-35, באנקרה הגיבו ואמרו כי "נפנה לרוסיה עבור צרכי הקרב שלנו ומערכות נשק אסטרטגיות אחרות.

משחק בני הערובה

אך זה לא הכל. בתקופה בה צפון עיראק תפסה את מרבית הכותרות ולא צפון סוריה, דיפלומטים טורקים איימו בשקט כי "יהפכו את החיים לגיהינום" עבור כל כוח מערבי שיוצב בשטח הכורדי. איומים אלו הגיעו לאחר שחיילים אמריקנים בצפון עיראק עצרו 11 לוחמי קומנדו טורקים שהיו קשורים למזימה להתנקש במושל הנבחר של מחוז קירקוק, ובכוונה לערער את היציבות באור וליצור את הצורך להתערבות טורקית. היה זה מחזה נדיר בו חיילי נאט"ו עוצרים חיילי נאט"ו אחרים.

כיום, צפון סוריה מככבת בכותרות, וטורקיה שוב מאיימת על היציבות באזור כאשר מנהיגי העולם ממזרח עד מערב מאוחדים בגינוי הפלישה הצבאית לשטח הכורדי בסוריה. לאחר לחץ, הנשיא טראמפ הכריז על סנקציות נגד חברי ממשל טורקים וקבע תעריפי יבוא גבוהים יותר על פלדה ואלומיניום מטורקיה. בתוך כך, ארדואן ובכירים בסביבתו איימו במפורש על אירופה כי יפתחו את השערים וישלחו מיליוני פליטים לתוך האיחוד.

וישנו גם העניין של מאגרי הגז בים התיכון, משחק שבו טורקיה שואפת להשתתף בכל מחיר. בראשית החודש שעבר, מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו הזהיר את טורקיה שלא לערוך קידוח "לא-חוקי" ו"בלתי מקובל" סמוך לחוף הקפריסאי. "הבהרנו כי כל פעולה במים בינלאומיים צריכה לעמוד בחוקים…נמשיך לקדם פעילות דיפלומטית כי להבטיח שתערך באופן חוקי", אמר וסיכם: "אף מדינה לא תחזיק את אירופה כבת ערובה". אך נראה כי כבר מאוחר מדי, וטורקיה למדה את הרווחים האסטרטגים שמגיעים ממשחק בני הערובה כבר לפני שנים, כאשר מנהיגים במערב עוד שיבחו את הכוונות הדמוקרטיות של ארדואן.

האופציה הגרעינית

וכך טורקיה ממשיכה במדיניות ההטרדה שלה, ומאיימת "לבעוט את החיילים האמריקנים" משני הבסיסים הגדולים של צבא ארה"ב שנמצאים בשטחה. בסיס חיל האוויר באינג'ירליק חשוב במיוחד מכיוון שמוחזקים בו ראשי נפץ גרעיניים תחת אמנה מיוחדת בין המדינות, ובבסיס במלטאיה מוצבים אמצעי התרעה מוקדמת הקשורים בין השאר למערכות ההגנה האזוריות מפני טילים, חלקן שומרות גם על ישראל.

וישנה גם האופציה הגרעינית. בשנת 2008 ארדואן אמר כי "מדינות שמתנגדות לאיראן גרעינית לא צריכות להחזיק בעצמן נשק כזה", וב-2010 הוסיף כי ישראל היא "האיום העיקרי" על השלום במזרח התיכון. בחודש ספטמבר השנה אמר כי הוא "אינו מקבל" את האמירה לפיה טורקיה אינה יכולה להחזיק נשק גרעיני, למרות שמדינתו חתומה על שתי אמנות בינלאומיות האוסרות על שימוש בגרעין לכל מטרה.

בכל הקשור להתנהלות מול טורקיה, מדינות המערב משלמות את המחיר על תמימותם של מנהיגי העבר ואת תקוותם המגוחכת ל"אסלאם פוליטי מתון" שישמש דוגמה למדינות מוסלמיות אחרות. המשחק נגמר: כעת זה הזמן להעריך מחדש את הנזק שנגרם מתפיסות כאלה, למען ההווה ולמען העתיד.

בוראק בקדיל הוא עיתונאי טורקי ועמית במכון Middle East Forum. הטור התפרסם במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.