'דרך משי' אנרגטית היא הדרך קדימה של ישראל

אחת האסטרטגיות הדיפלומטיות הנוכחיות של ישראל היא חיזור אחר מדינות הערב היציבות במפרץ הפרסי. בעשותה כך, ישראל מקווה לפתוח הזדמנויות כלכליות לכל הצדדים תוך שיתוף פעולה הדוק במאבק בטרור וקיצוניות, המכוון בעיקר נגד איראן וטורקיה. מהלך כזה גם ידחוק לשוליים את הנושא הפלסטיני, שנמצא מזה זמן רב בקיפאון עמוק.

יחד עם זאת, מבט על מפת המזרח התיכון מעלה שאלות לגבי הערך האמיתי של התמקדות במדינות ערב. לוב, תימן, עיראק וסוריה, מאוכלות בידי חוסר יציבות ומלחמות אזרחים; מצרים החזקה של העבר תלויה כיום בסיוע בינלאומי למחייתה, וכך גם ירדן שהיא לא יותר ממחנה פליטים גדול; לבנון, בעבר מדינה ערבית פתוחה ומבטיחה, היא כיום מושבה איראנית חסרת כל; מדינות המפרץ שקועות עמוק בביצה התימנית ובשערוריות של הפרת זכויות אדם, וגם המשבר בקטאר וחוסר הרצון שלה להגיב לפרובוקציות האיראניות הופך את שאיפת הנורמליזציה עמה לבעייתית יותר. אבל לישראל ישנה חלופה מיידית וטובה יותר אליה היא צריכה להפנות את מאמציה הדיפלומטיים, כזו שרק תחזק את תפקידה ככוח הצבאי והכלכלי הדומיננטי בים התיכון. ישראל לא צריכה להסתכל דרומה, אלא להביט לכיוון השני, לאופק הצפון-מערבי.

ישנם יתרונות משמעותיים לברית המשולשת בין יוון, ישראל וקפריסין. רק לאחרונה, טורקיה והמיליציה הלובית בה היא תומכת (יחד עם קטאר) חתמו על הסכם שמגדיר מחדש את הגבולות בים התיכון ופוגע בזכויות הטריטוריאליות של קפריסין, יוון ומצרים, והוביל גם להרחקתו של השגריר הלובי מאתונה. בה בעת, איטליה, בולגריה ומדינות אחרו הביעו עניין בהצטרפות למיזם האנרגיה של מזרח הים התיכון. ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות הזו, במקביל להמשך החיפוש אחר קשרים קרובים יותר עם מדינות ערב.

במזרח הרחוק יותר, סין ממשיכה את התפשטותה הכלכלית לאורך היבשת באמצעות תוכנית 'חגורה ודרך'. ישראל יכולה וצריכה ליצור חזון אזורי דומה משלה, 'דרך משי אנרגטית' אם תרצו. ניתן למשל לפתח ולחבר את שדה הגז ב'לוויתן' לאלו של קפריסין, ולהניח צינורות גז דרך האי השכן עד ליוון ולמדינות הבלקן ומערבה לאיטליה. אם מצרים תוכל להתגבר על מחלוקות מול ישראל, היא יכולה גם כן לחבר את שדה הגז שלה לצינור האזורי, מהלכים שיזניקו את כלכלות מצרים, יוון וקפריסין, וגם יסייעו להמשך הצמיחה של המשק הישראלי. בהתחשב ביחסים הרעים של מצרים עם טורקיה ועם שליחיה בלוב ומול שיתוף הפעולה הגובר בין קהיר לאתונה וניקוסיה, זה בהחלט אפשרי, אם כי לפחות כרגע נראה המאבק מול הג'יהאדיסטים בסיני הוא מוקד המאמץ העיקרי של מצרים.

מנגנון הגנה

בנוסף לגז הטבעי, ישראל יכולה לפתח גם את מאגרי הנפט שלה בנגב, ברמת הגולן וסמוך לירושלים, ולחבר אותם לצינור נוסף. לאזורים הכורדיים בעיראק וסוריה ישנה אספקת נפט שופעת משלהם, ואם אכן יזכו לעצמאות בתוך הזעזועים האזוריים והבידוד הבינלאומי של טורקיה ואיראן, הם יהיו יכולים לפתח את כלכלתם דרך צינור נפט משלהם, שיתחבר ליוזמה המשולשת של ישראל-יוון-קפריסין. מהלך כזה יזדקק כנראה לסיוע צבאי משמעותי, דבר שישראל תוכל לספק לאחר שתתמודד עם האיומים האחרים בגבולותיה. עבור ישראל יהיו כאן גם יתרונות ביטחוניים חשובים, כאשר מדינה כורדית תהווה עוד כוח פרו-מערבי ובן ברית שיכול לחסום את השאיפות הטורקיות והאיראניות, כמו גם לבלום קבוצות ערביות קיצוניות.

בנוסף, ישראל, יוון וקפריסין יצטרכו לשנות את גישתן לסוגיית הרפובליקה הטורקית בצפון קפריסין. במקום להתעלם ממנה, יש להבין כי קפריסאים-טורקים חולקים את אותה דאגה מפני ארדואן. המדינות השכנות צריכות להזמין את צפון קפריסין להשתתף במיזם, באופן דומה למיזמים משותפים אחרים שכבר קיימים באי. יהיו לכך יתרונות עבר כלכלת צפון קפריסין, שירחיקו אותה מאנקרה, ויתכן שגם יובילו לחידוש שיחות השלום באי וחידוש מעמדה ההיסטורי של קפריסין כצומת כלכלית חשובה באזור.

הקמתה של דרך משי אנרגטית תביא הזדמנויות כלכליות, מדיניות וביטחוניות חשובות. מול הפרובוקציה החדשה של לוב וטורקיה, ישראל תוכל למכור מערכות הגנה אווירית ליוון, קפריסין ומדינות הבלקן, במטרה למנוע מהמשטר באנקרה (וידידיו במוסקבה) להתערב בחצר של השכנים. היא תוכל לעשות גם במקרה של עצמאות כורדית, ואף לשכנע את ארה"ב לתמוך צבאית בהגנת המדינות האלה. בבית הלבן עד כה הראו תמיכה ביוזמה, יחד עם רצון לסגת מהאזור, וזו יכולה להיות משימה קלה שתעשיר גם וושינגטון וגם את ירושלים. יתכן שכדי לקדם את היוזמה יהיה גם צורך בהקמת מנגנון הגנה משותף לכל החברות, ולחזק את היכולות הימיות של ישראל.

אפשרויות במפרץ

בדומה לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה שחדרו לבטן הדרומית הרכה של אירופה, ישראל יכולה לעשות דבר דומה. מדינות דרום-מזרח היבשת חסמו כמה החלטות אנטי-ישראליות של האיחוד האירופי, ובאופן כללי הן נוטות לתמוך בירושלים ולא ברמאללה הפיכת אירופה לתלויה יותר בייצוא האנרגיה הישראלי תעמיק את היחסים ותרחיק את בריסל מהתלות בנפט איראני וערבי. עד זה לבדו יחליש מאוד את העמדה הפרו-פלסטינית האוטומטית של האיחוד האירופי.

במקביל, ישראל צריכה להמשיך ולקדם את האינטרסים שלה מול ממלכות המפרץ, במיוחד איחוד האמירויות וסעודיה. מדינות אלו עוברות תהליכי מודרניזציה וחילון, והן מבקשות להשתתף במאבק נגד הטרור וביוזמות כלכליות חדשות. מהלך כזה יכול לכלול השקעה ערבית בדרך המשי האנרגטית, והנחת צינורות ממצרים וישראל לתוך ירדן וסעודיה, ושאר מדינות המפרץ. עד שכל זה יקרה, ולאור החולשה הנוכחית של ריאד ואבו-דאבי, עדיף לישראל כאמור לבדוק את החלופה הצפונית.

המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.