שגריר של אמת: דיוויד פרידמן והמהפכה ביחסי ישראל-ארה"ב

כאשר מדפדפים בסיפורי התנ"ך על בחירת מנהיגים, הם נראים רחוקים מאתנו שנות אור. אדם חורש בשדה ופתאום נבחר להיות נביא בישראל, אחר ביקש עצה על אתונות שאבדו ולמחרת נמשח למלך. הסיפור של דיוויד פרידמן מזכיר מאוד סיפור תנ"כי, גם בדרך הגעתו למנהיגות וגם בהשפעתו מרחיקת הלכת על מדינת ישראל. הוא מתחיל בראשית שנות השמונים, אז החל פרידמן לשמש כעורך דין במדינת ניו-יורק, וצבר לעצמו שם כאחד המומחים הגדולים במדינה לעניינים כלכליים. בשנת 1995 הפך לשותף במשרד עורכי דין יוקרתי, ואחד מלקוחותיו הרבים היה לא אחר מאשר דונלד טראמפ.

כתומך נלהב של ישראל, כולל של ההתיישבות ביהודה ושומרון, פרידמן נהג לבקר תכופות בארץ, תרם מכספו למגוון ארגונים והביע את דעותיו ביחס לישראל במאמרי דעה בעיתונים שונים. חרף אהבתו ודעותיו, כנראה שגם פרידמן עצמו מעולם לא דמיין שיבוא היום בו הוא יעמוד מאחורי ההגה של יחסי ישראל-ארה"ב, יחזיק בעמדת מפתח לניווט וחיזוק הקשר בין השתי מדינות, ויביא אותו למקומות שרבים רק חלמו עליהם. אבל רצה הגורל, ולקוחו וידידו הקרוב של פרידמן הפך להיות נשיא ארה"ב, והפרקליט אוהב ישראל נלקח מעבודתו המשפטית הישר לשגרירות האמריקנית בארץ.

המינוי של דיוויד פרידמן היה חריג בהיותו איש ללא רקע בתפקידים פוליטיים, ומנגד גם בשל הדעות הפוליטיות שלו. שגרירים אמריקניים לישראל בדרך כלל הגיעו מקהיליית מדיניות החוץ של ארה"ב, שדבקה במשך שנים במדיניות של עידוד תהליך השלום ורעיון שתי המדינות, ופעלה על פי ההנחה שחלקים נרחבים משטחי יהודה ושומרון יוחזרו בשלב כלשהו במסגרת התהליך. בתפיסה שתהקבעה בוושינגטון במשך שנים ארוכות, פתרון לסכסוך הפלסטיני-ישראלי היה מקל על מדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון ומפחית את ההתנגדות לשיתוף פעולה מצד מדינות מוסלמיות.

האמירות של פרידמן עוד בטרם כניסתו לתפקיד הבהירו גישה הפוכה: פתרון שתי מדינות הוא "נרטיב" ולא "פתרון" (וגם את הנרטיב הזה צריך לסיים), וההתיישבות ביהודה ושומרון היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. מאז מינויו לשגריר, פרידמן פועל במרץ כדי לשנות את פרדיגמת מדיניות החוץ של ארה"ב כלפי ישראל במיוחד ביחס לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, או כמו שמזכיר המדינה מייק פומפאו הגדיר זאת בנאום בקהיר: "להכיר באמת".

הצעד הראשון היה ליישם את האמת שכבר הוכרה לפני שני עשורים: הכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות לעיר. אמנם מדובר בנושא שמוסכם במערכת הפוליטית בארה"ב, אך תמיד היה חסר העיתוי הנכון שכנראה לעולם לא היה מגיע. ההחלטה להעביר את השגרירות לא רק שיקפה את האמת אלא גם היוותה נדבך נוסף במדיניות החוץ של ממשל טראמפ: קידום מדיניות שמשרתת את האינטרסים של ארה"ב מבלי להיכנע לתכתיבים של הצד שני.

בין רעיון למציאות

בשנה האחרונה התקבלו בבית הלבן שתי החלטות שמסמלות כל אחת בנפרד את הגישה שפרידמן מוביל בתפקידו: הכרה באמת ושחרור מפרדיגמות של העבר.

ראשונה הייתה ההכרה של הנשיא טראמפ בריבונות ישראלית על רמת הגולן. ברור לכל בר דעת שישראל לא תוותר על הרמה בשום צורה, והנושא מהווה כבר מזמן קונצנזוס במערכת הפוליטית הישראלית. בדיון בבית הנבחרים על הריבונות בגולן, נוח היה למתנגדים להגיד שאין סיבה לטלטל את הספינה: הכל שקט עכשיו ברמת הגולן, בשביל מה להתעסק בהכרה בריבונות ישראלית, וממילא כל העניין הוא סמלי ולא משמעותי. במילים אחרות: נוח לחיות בעולם של שקר ולהמשיך לחלום על הסכם שלום שלא יגיע ולהכפיף את מדיניות החוץ לגחמות עולם המוסלמי. ההחלטה להכיר בריבונות שחררה את ארה"ב מפרדיגמת העבר לפיה יש כביכול פרטנר לשלום בצד הסורי, ובאותה העת הכירה באמיתות התביעה הישראלית לשטח.

ההחלטה השנייה הייתה שינוי בעמדת הממשל ביחס לחוקיות ההתיישבות ישראלית ביהודה ושומרון. המדיניות הרשמית של ארה"ב בסוגייה נשענה על חוות דעת של יועץ משפטי במחלקת המדינה בשם הרברט הנסל, שנכתבה אי שם ב-1978 וקבעה שההתיישבות לא עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי. חוות הדעת של הנסל שימשה כמעין מורה דרך לכל מי שעסק בנושא בארבעים השנים האחרונות, ללא קשר לשאלה האם היא תואמת את המציאות, בדומה ל'דו"ח המאחזים' של טליה ששון שהיה מסמך מכונן עד שהגיע דו"ח אדמונד לוי. הפער בין הרעיון למציאות התגלה לפני כמה שנים כאשר הנשיא לשעבר (ותומך נלהב של פתרון שתי המדינות) ג'ימי קרטר ביקר בגוש עציון. הוא הופתע מהיקף ההתיישבות אליו לא היה מודע בכלל ואמר שמעולם לא דמיין להעביר את השליטה באזור לידיים פלסטיניות, למרות שזה מה שקידם בפועל.

רבים בארה"ב יודעים שההתיישבות ביהודה ושומרון היא חלק ממדינת ישראל, אך היה נוח להם לדבוק במדיניות הרשמית לפיה היא מהווה בעיה מול החוק הבינלאומי, גם מול קביעות מנוגדות לאורך השנים כמו זו של רמטכ"ל ארה"ב אחרי מלחמת ששת הימים כי ישראל חייבת להשאיר בידיה חלקים נרחבים מהשטח כדי להבטיח את ביטחונה, או דבריו של תת-מזכיר המדינה יוג'ין רוסטו לשעבר לפיהם אין שום מניעה חוקית לבנות ביישובים ביהודה ושומרון.

הזדמנות פז

לתוך הזירה הזאת נכנס דיוויד פרידמן והחל לפעול למען ההכרה בכך שאין שום בעיה חוקית בנוגע להתיישבות. הוא כבר רמז לעניין כשאמר בראיון ל'ניו-יורק טיימס' שאין בעיה שישראל תספח חלק מהשטחים אבל מעבר לכך – השגריר פרידמן פעל לשינוי הפרדיגמה שטוענת שההתיישבות מפריעה למאמצים להגיע להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים.

ההכרה הזו עמוקה הרבה יותר משום שתוצאתה היא שארה"ב החלה לפעול באזור על פי האמת ולא לפי אשליות, והיא מתבטאת בין השאר גם בבחינת השאלה האם הסיוע לרש"פ מקדם את השלום או לא. נכון להיום סבורים בבית הלבן שהתשובה לכך היא שלילית ולכן הסיוע לרמאללה קוצץ באופן משמעותי. הרש”פ מצידה המשיכה במפגני השנאה וההסתה נגד הנשיא טראמפ וממשלו, אך מצפה שהוא ימשיך למממן אותה במיליארדי דולרים מדי שנה. במקום קידום שלום, מעשיהם של הפלסטינים רק חותרים כדי לסכל אפשרות של פתרון, ולכן ההכרה בחוקיות ההתיישבות והפיכת חוות הדעת מ-1978 היא יישום מעשי של השקפה רחבה על הסכסוך.

יש נטייה לזלזל בצעדים שנוקט הממשל הנוכחי. רבים טוענים שהנשיא הבא יבוא ויבטל אותם, כפי שאנחנו שומעים מהמועמדים הדמוקרטים שרואים בעין רעה את המדיניות של טראמפ ביחס לישראל ולסכסוך. אלא שיש מרחק גדול בין לבקר מדיניות ולהפוך אותה לחלוטין, במה שיהווה סטירת לחי לבת הברית הקרובה. יתרה מכך, הממשלים הבאים יתקשו לתת הסבר מניח את הדעת מדוע הם מושכים את ההכרה מרמת הגולן ומירושלים, או מבקשים להכריז על חצי מיליון ישראלים שהם חיים בשטח אסור.

אם דונלד טראמפ יזכה לקדנציה שניה, המדיניות שהוביל במזרח התיכון תתקבע לשנים ארוכות ויהיה קשה מאוד להפוך אותה. בעתיד, כאשר נביט לאחור, נוכל להגיד תודה רבה לשגריר פרידמן שמאמציו הצליחו לשנות את המדיניות האמריקנית ולהציב את יחסי ישראל וארה"ב בשיא פריחתם. בינתיים בהווה, עלינו לוודא שאנו לא מפספסים את ההזדמנות ומשכילים להמשיך ולחזק את מעמדה המדיני של ישראל, כל עוד דיוויד פרידמן מכהן כשגריר בירושלים והנשיא טראמפ בבית הלבן.

גדעון ישראל הוא נשיא מרכז ירושלים וושינגטון.