חמש שנים לטבח ב’שרלי הבדו’: המערב עדיין מלקק את פצעיו

הפיגוע הרצחני במשרדי המגזין בפריז הצית שרשרת תגובות ששינתה מן היסוד את הפוליטיקה באירופה ובארה”ב והעמיק את הקרע בשאלות הגירה, דת ולאומיות

מיצג זכרון לאחר הפיגוע בפריז | Guillaume Highwire

לפני חמש שנים, האחים סעיד ושריף קואשי צעדו אל תוך משרדי המגזין ‘שרלי הבדו’ ופתחו בירי מכלי נשק אוטומטיים. הייתה זו פעולה אכזרית ומתועבת, אך גם חסרת היגיון: רצח של תריסר מעובדי כתב העת, רובם אמני קריקטורות וכותבי סאטירה.

אך הייתה זו גם פעולה ששינתה מן היסוד את הפוליטיקה בעולם המערבי. שנת 2015 שנפתחה עם הטבח המזעזע, הייתה גם השנה בה השמרנים בבריטניה זכו ברוב מפתיע בפרלמנט, תהליך שבהמשכו הגיע משאל העם על עזיבת האיחוד האירופי. הייתה זו השנה בה אנגלה מרקל פתחה את דלתות גרמניה למיליון פליטים בהתרסה מול הסכמי דבלין, והשנה בה דונלד טראמפ החל במרוץ לנשיאות. הייתה זו השנה בה עבד אל-חמיד עבאוד ניצל את זרם הפליטים בין סוריה לאירופה כדי לתכנן את הפיגוע בתיאטרון הבטקלאן בו נרצחו 113 בני אדם בחודש נובמבר. לאחר המתקפה בפריז, הפרשנית האמריקנית אן קולטר אמרה כי “אפשר לחכות עד לתוצאות הבחירות, אבל דונלד טראמפ ניצח כבר הלילה”. אנשים צחקו, אבל היא צדקה.

אחרים הגיבו לטבח ב’שרלי הבדו’ בדרישה להטיל הגבלות רבות יותר על חופש הביטוי כדי לא לפגוע בקבוצות אנשים בשולי החברה. עבור רבים אחרים, האירוע איחד בין המטרה של חופש הביטוי לבין ביקורת פתוחה ולעתים עוינת נגד האסלאם ונגד הגירה מוסלמית, ובין חופש הביטוי לביקורת נגד האליטות המנותקות והנאיביות. ללא תרבות חזקה של חופש ביטוי (כולל החופש להעליב), מי שיקבע את גבולות הדיון הם טרוריסטים. ללא חופש ביטוי, שכבה של פוליטיקאים יכול להמשיך לכפות מדיניות של גבולות פתוחים בה הם רואים כדבר “טוב”, אפילו כאשר כל השלכותיה בלתי-נסבלות.

הפוליטיקה החדשה הזו התגלמה בשני אופנים עיקריים. באופן המהותי יותר, חזינו בעלייה של לאומיות פופוליסטית מימין, ובמרכז נע ימינה לקראתה. ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן כבר הוביל בכיוון הזה מראשית משבר ההגירה, ומעמדו באירופה התחזק כתוצאה מכך. מפלגות אחרות ביבשת כמו ‘חוק וצדק’ בפולין או הליגה באיטליה התחזקו גם כן. אם ניתן לסכם את הפרויקט הפוליטי הזה במילה אחת תהיה זו סוג של “אפוטרופסות”: שמירה וטיפוח של מדינת הלאום, על התרבות ועל העם. עבור לאומנים, הלאום חשוב כי הוא שלהם.

מנהיגים ליברלים מובהקים כמו עמנואל מקרון ואנגלה מרקל ניסו להגיב לאתגר הזה על ידי הפיכה פתאומית לניצים בכל הקשור לגבולות. מקרון ביים כמה עימותים פוליטיים בסוגיה, ומרקל הגיעה להסכם עם טורקיה שאמור היה למנוע מפליטים להמשיך ולהציף את אירופה.

סדק עמוק ומטריד

האופן השני הייתה הדרך בה היה נראה כי הפיגוע ב’שרלי הבדו’ דחף אנשי שמאל יותר ימינה. אותם גברים ונשים הנהנים ממוביליות חברתית, לרוב חילוניים, הלכו והשתכנעו ששוויון חברתי הוא מכשול העומד בין חשיבה הגיונית לאמת ולמציאות. יתכן גם כי הוא מכשול לשוויון בפני החוק. הפרויקט הפרוגרסיבי להשגת שוויון הפך במהרה להענקת זכויות מיוחדות לקבוצות שוליים, אך עבור אותם אנשי מרכז “קיצוניים” האמת היא שישנן תרבויות טובות יותר וטובות פחות, ישנן דתות טובות וגרועות בחברה, ישנם אנשים רעים וטובים, או הגרוע מכל – קבוצות טובות ורעות. הרי אם רב-תרבותיות באמת משנה משהו, משמעותה היא שקיימים גם הבדלים בין תרבויות, נכון?

הימניים החדשים נפגעו מאוד גם מתנועות של פוליטיקת זהויות אשר אוסרות על יחסים חופשיים בין תרבויות באמצעות משטור של “ניכוס”. עבורם, ניכוס תרבותי הוא מקור לעוצמה, ביטחון וחוכמה. מנגד, השמאל הקיצוני מובך מפופוליזם לאומי כי הוא מזכיר לו כל כך את פוליטיקת הזהויות שלו עצמו. למרות שרבים מאותם ימנים חדשים הצטרפו למפלגות בעלות מאפיינים לאומיים, הם עדיין קוסמופוליטיים בבסיסם. הלאום חשוב להם מכיוון שהם רואים בו דבר טוב. סביר להניח שאדם כמו ראש ממשלת בריטניה בוריס ג’ונסון יתאים למחנה הזה יותר מאשר לאומנים בסגנון אורבן.

אך גם חמש שנים לאחר ‘שרלי הבדו’, איני משוכנע שהפוליטיקה שלנו פיתחה תגובה מספקת לבעיות שחשפה מתקפת הטרור. החילוניות של צרפת ושל העולם דובר-האנגלית נבנתה במקורה כדי להגביל את הכנסייה כמכשיר של דעות קדומות הקובע עבור שאר החברה. כיצד אם כן אותה חילוניות יכולה להיות מיושמת כלפי חברי האמונה המוסלמית, מיעוט שאינו נכנס בקלות לקטגוריות שלה? מנגד, הבנת האסלאם את העולם ואת המדינה שונה באופן מהותי מהדרך בה העולם המערבי התרגל להבין את המושגים האלה.

וכך, אותו אירוע מתועב ואבסורדי שהתרחש בפריז לפני חמש שנים חשף בפנינו סדק עמוק ומטריד בחיי המערב. ובעוד ההשלכות הפוליטיות שלו ממשיכות להתגלגל, אנו עדיין רחוקים מאוד מלהבין לחלוטין את עומקו של הקרע הנפער בתוכנו.


הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. ישנן שתי תגובות אפשריות לטרור (במובן מסויים הן מזכירות שני סוגי תגובה הסטורים לכיבוש הנאצי בראשית מלחמת העולם השניה): אפשר להצית מחדש רוח של התנגדות ולאומיות, או להיכנס לרוח של כניעה ולעיתים הצדקה של התוקפים. במערב אירופה יש יותר תגובות מהסוג השני: שארלי הבדו לא חזר להיות העיתון שהיה, ובחלק מהמדינות (כולל אנגליה) אף אוכפים חוקים נגד העלבת האיסלם.

    1. זה לא הכל או כלום. יש דרך אמצע שיותר נכונה משתיהן:
      אין שום הצדקה להנחה שאם אתה לא מקבל את כולם אתה צריך לוותר לגמרי על גיוון ורב תרבותיות. יש הרבה אוכלוסיות שונות שיכולות לחיות יחד תוך שמירה על זהויות שונות. אך כמובן זה לא עובד לא עם כל זהות או כל תרבות.

  2. עד שלא יגיע שינוי תודעתי ברוב אוכלוסיית העולם המודרני שום דבר לא ישתנה. ישנם ניצוצות של שינוי אך הגישה הכוללת של הממסד בעולם המתקדם מובילה את אזרחיה לאבדון.
    אין מה לעשות, לפעמים צריכים להיות רעים כדי לשמר את התרבות שפיתחנו לאורך השנים.

    1. לא ״להיות רעים״ אלא ״להראות רעים״. זה רע רק בעיני מי שלא הבין עדיין.

  3. לאורך כל ההיסטוריה האיסלם היה מחוץ לחוק בכל המדינות שאינן איסלמיות.
    אין דבר כזה מיעוט איסלמי שליו או רב תרבותיות.
    אדם לא יכול להיות גם אזרח וגם מוסלמי.
    מספיק עם השטויות – איסלם זה לא יהדות אי אפשר לשלב מוסלמים בחברה מערבית.