מתכון ההישרדות הקבוע של האייתוללות לא עובד יותר

לא משנה עד כמה האייתוללות ינסו לטשטש את האירועים האחרונים באיראן, דבר אחד ברור: הרפובליקה האסלאמית נמצאת בבעיה, בעיה קשה ועמוקה.

זו כמובן אינה הפעם הראשונה בה המערכת שהורכבה בחיפזון על ידי חבורת אנשי דת ובני בריתם בשמאל נתקלת במכשולים בדרכה לשום מקום. כבר בשנתה הראשונה, הרפובליקה האסלאמית עמדה בפני גל מחאה המוני בטהרן ובערים אחרות, ונאלצה להשתמש בכוח כדי לדכא מרידות בקהילות הכורדיות והטורקמניות. על פי הערכות, על מנת לשמור על כוחו, משטר האייתוללות הוציא להורג כ-15 אלף בני אדם ודחף יותר משמונה מיליון איראנים לחיים בגלות, וכל זה עוד מבלי להזכיר את שמונה שנות המלחמה בה פתח ח'ומייני מול עיראק וסדאם חוסיין. למרות כל זאת המשטר הצליח לשרוד, הודות לכמה גורמים.

הגורם הראשון היא העובדה שאיראן מחזיקה ברשותה מאגר מזומנים גדול מרווחי ייצוא הנפט. העלייה המתמדת במחירי הנפט במהלך שלושים השנים הראשונות לקיום הרפובליקה האסלאמית הובילה להכנסות בשיעור של פי עשרים מסך כל ההכנסות מנפט מאז החל הייצוא אי שם ב-1908. המשמעות של מקור הכסף המיידי הזה הייתה שהשלטון למעשה לא נזקק לאזרחיו עבור כל הדברים הרגילים שמדינות רגילות זקוקות מאזרחיהן, ולא היה תלוי מהכנסה מהם באמצעות מיסים.

השלטון בטהרן גם לא נזדקק לאזרחים כדי לנצח בחירות מכיוון שהמועמדים נבחרים ומאושרים מראש. גם הכלכלה לא זקוקה להם כדי להתפתח, מכיוון שארבעה מיליון פליטים מאפגניסטן, עיראק ומדינות אחרות מספקים כוח עבודה זול. גם כאשר הגיע הצורך באזרחים כדי שילחמו למען המשטר, האייתוללות פנו לשכירי חרב מהמדינות השכנות, בעיקר אפגניסטן, עיראק, סוריה, תימן ולבנון – רשת השליחים שהפכה את הגנרל סולימאני לגיבור הרפובליקה. למעשה, סולימאני לא היה זקוק כלל למומחיות צבאית. כל מה שנדרש ממנו לעשות היה לשמש כצינור כספים ללוחמים בארגוני הטרור והמיליציות שאיראן מממנת.

אך כיום, פרת המזומנים הזו מניבה הרבה פחות חלב עבור האייתוללות, שמתקשים כעת לכסות את ההוצאות הרבות. על פי דיווחים שונים, תקציב המלחמה האיראני עומד על כשישים מיליארד דולר בשנה, ובקצב הנוכחי אמור לאזול בעוד כשנה מהיום.

שנאה עמוקה

מרכיב חשוב נוסף באסטרטגיה האיראנית היה ההסתמכות על כך שלא משנה מה תעשה בבית או בחוץ, יריביה העייפים תמיד יעדיפו דיאלוג ופשרה ויבחרו להימנע מפעולה משמעותית. הבכירים בטהרן ידעו שכל פרובוקציה או איום מצדם כלפי המערב והמעצמות, תמיד היו יכולים להסתיים בכניעה חמש דקות לחצות.

כיום גם אפשרות זו נעלמת בהדרגה, ואפילו האירופאים הפייסנים כבר לא יסתפקו כנראה בחיוך ובהבטחה להתנהג יפה בעתיד. הנשיא חסן רוחאני וידידיו בתקשורת המערבית אולי עוד מקווים לראות נשיא אחר בבית הלבן בקרוב, אך גם אם זה יקרה ספק רב אם הוא יחזור על הטעויות שעשה ברק אובמה בנושא האיראני.

גם מעצמה אופורטוניסטית כמו רוסיה כבר לא מוכנה יותר לשחק את המשחק לפי הכללים של האייתוללות. ההתעלמות המוחלטת של איראן מכל חוק ונורמת התנהגות בינלאומית שהודגמה באופן טרגי בהפלת המטוס האוקראיני, השחיתות והאכזריות, הופכות את מלאכת האפולוגטיקה עבורה לקשה מאוד, אפילו בקרב אנטי-אמריקנים במערב ובמקומות אחרים.

הטריק הבא בספר המהלכים של האייתוללות הוא לעטוף את עצמם בצבעים פטריוטיים ולדרוש מאזרחי איראן למחול להם על חטאיהם בשם הלאומיות. שר החוץ מוחמד זריף, מקורבו של רוחאני, נוהג להשתמש בביטויים כמו "תרבות איראנית בת 7,000 שנים" וטוען כי "היינו שליטי העולם הרבה לפני שאמריקה הופיעה על המפה". אך גם התרגיל הזה כבר לא עובד יותר. מרבית האיראנים, כולל חלק מידידי המשטר במערב, יודעים היטב כי האידיאולוגיה הח'ומייניסטית עליה מבוסס המשטר רוחשת שנאה עמוקה לכל מה שאיראני.

דורשים שינוי

גם הניסיון הנוכחי לשווק את קאסם סולימאני בסוג של גיבור לאומי-איראני נכשל, כאשר כרזות המתאבלות על לכתו נקרעות ומושחתות על ידי מפגינים בכל רחבי המדינה. כאשר סולימאני התרוצץ בכל רחבי המזרח התיכון וחילק בנדיבות כספים למחבלים, הוא מעולם לא ביקש את רשות העם האיראני לבזבז כך את כספם. רשת הטרור אותה בנה מעולם לא עמדה לדיון במוסדות הממשלה, ובוודאי לא בשיח הציבורי. סולימאני לא סיפק דין וחשבון לאף אחד מלבד עלי ח'אמנאי, ואם להאמין לראיונות שנתן הגנרל בעבר, גם המנהיג העליון לא טרח לרדת לפרטים.

מאפיין אחר של הישרדות המשטר היה טיפוח של תקוות שווא על ידי הצגת מועמדים "רפורמיסטים" לכאורה כדי לרצות את חלק מהאזרחים ורבים מהתמימים במערב. כיום כבר קשה יותר לחזור על התרגיל הזה, במיוחד כאשר גם אותם גורמים מתונים כביכול במשטר מבינים שניצלו אותם בשמה.

כאשר כל התרגילים והניסיונות כושלים, האייתוללות יודעים שהדרך היחידה עבורם להישאר בשלטון היא על ידי הרג המוני של מתנגדים למשטר ומעצרים נרחבים. בכל פעם שהם פנו לתרגיל הזה הם הרוויחו עוד כמה שנים בשלטון, אך כעת גם התוצאה הזו עלולה להשתנות. גל המחאות הנוכחי פרץ רק ימים ספורים לאחר שהמשטר מחץ בכוח את גל ההתקוממות הקודם. בסבב המחאה הקודם, היה נראה כי המפגינים חלוקים בין הדרישה לשינוי משטר כולל לבין שאיפות לשינויים הדרגתיים יותר כולל התפטרות של בכירים. אך המחאה הנוכחית ממוקדת בבירור בדרישה לשינוי עמוק, דרישה אותה משמיעים גם חלק מהרפורמיסטים לשעבר.

כל זה אומר שהמתכון הקלאסי להישרדות המשטר כבר לא עובד כפי שעבד בעבר. לראשונה, יותר ויותר איראנים מתחילים לחשוב על שינוי המשטר לא רק כסיסמה נחשקת, אלא כאסטרטגיה מעשית שתוביל את האומה מן המבוי הסתום שיצרו ח'ומייני וממשיכיו.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.