ההקצנה בשמאל האמריקני מחזקת את האפשרות של ניצחון טראמפ

שנת 2020 שנפתחה זה עתה מסמלת את פסגת הפרוגרסיביזם. המונח פסגה בהקשר הזה משמעותו תהליך שהגיע לשיא יכולתו, ולכן בהכרח ילך וידעך מעתה והלאה. בהקשר הפוליטי העכשווי, הכוונה היא להשתלטות השמאל הקיצוני והאג'נדה הפרוגרסיבית הנלווית אליו על המפלגה הדמוקרטית, השתלטות שהגיעה כעת לשיא שאחריו התוצאה היחידה תהיה חייבת להיות דעיכה הדרגתית באידיאולוגיה הרדיקלית. המהפכה הצרפתית הגיעה לשיא של שוויון כפוי עם ההשתלטות היעקובינית ומשטר הטרור שהובילה. אחרי הכל, כאשר אתה מתחיל לערוף את ראשיהם של חבריך לדרך בהאשמה שהם מתנגדים למהפכה תוך שאתה סוגד לאל התבונה החדש, כנראה שיצאת מגבולות הרדיקליות הפוליטית ונכנסת לטריטוריה של ניהיליזם מטורף ואבסורדי, כל הדרך למפגש עם נפוליאון שממתין באופק.

בין השנים 2009 ל-2016, ברק אובמה כיוונן מחדש את הליברליזם של המפלגה הדמוקרטית והפנה אותו לעבר רדיקליזם פרוגרסיבי. הוא פתח את גבולות אמריקה לרווחה, וניטרל למעשה את חוקי ההגירה עם ערי מקלט למהגרים שצצו כפטריות אחרי הגשם וצווים נשיאותיים שעקפו את הקונגרס; הסכם הגרעין עם איראן התעלם לחלוטין מסמכויות הסנאט בכל הקשר לחתימה על אמנות; אובמה ביקש להלאים את מערכת הבריאות; מושג "הגיוון" החליף את האפליה המתקנת, ובכך הגדיר מחדש מהו דיכוי גזעי כאשר התעלם מההיסטוריה ומפערים כלכליים וקיבץ ביחד 30 אחוזים מהמדינה כ"לא-לבנים" ולכן מחובתם להתנגד ל"פריבילגיה הלבנה". שערוריות כמו הברחת הנשק ממקסיקו בעידוד והעלמת עין של הרשויות, ריגול אחרי עיתונאים, ההתקפה על השגרירות בבנאגזי, שימוש במס הכנסה כנשק נגד יריבים פוליטיים והשימוש בסוכנויות המודיעין כדי לחבל במועמדות טראמפ – כל אלה נשכחו ונמחקו בשם הפרוגרסיביזם של הממשל שהיה אמור להיות "נקי משחיתות".

אך כיום, אפילו הפרוגרסיביות נוסח אובמה מובלת אל הגיליוטינה בידי היעקובינים החדשים. חטאה העיקרי טמון בכך שאנשי אובמה כבר מהפכנים וקנאים מספיק, ומתפשרים מדי מול החוקה האמריקנית והמערכת הקפיטליסטית. הסנאטור ברני סנדרס שנחשב בעבר כסוציאליסט תימהוני מוביל כיום ברבים מן הסקרים לראשות המפלגה הדמוקרטית, ויחד איתו מגיעה פסגת הפרוגרסיביזם בימינו.

חברי קונגרס חדשים כמו אלכסנדריה אוקסיו-קורטז וחברותיה ל"יחידה", שואבים השראה מסנדרס וקובעים למעשה את סדר היום במפלגה. וזהו סדר יום רדיקלי יותר ממה שנראה אי-פעם בהיסטוריה האמריקנית, כזה שיהיה קשה מאוד להגשים אותו במציאות: החל מקריאות להעלות את מס ההכנסה ומיסי ההון לרמות של 70 עד 90 אחוזים, דרך לסגור לחלוטין את רשות ההגירה והמכס, לחסל את כל חובות הלוואות הסטודנטים, להפסיק את השימוש במנועים מבוססים דלק, לבצע תוכניות רווחה וסביבה בסך טריליוני דולרים, ועד השכלה אקדמית בחינם, ביטוח רפואי למהגרים ופיצויים על העבדות. פוליטיקת הזהויות השתלטה לחלוטין על השיח הפרוגרסיבי החדש במפלגה, כך שכל המועמדים המובילים בפריימריז (כולם לבנים) מתחרים כדי להיות המבקרים הגדולים ביותר של אמריקה הלבנה והגזענית, זו שבאופן אירוני הבטיחה את הצלחתם והגעתם לעמדות השפעה.

צנזורה בקמפוס

מחוץ לעולם הפוליטי, פסגת הפרוגרסיביות המציאה מחדש את האוניברסיטאות, שהחלו לדחות את חזונו של מרטין לותר קינג על אינטגרציה ושילוב גזעי, ובמקום זאת דורשות מגורים נפרדים לשחורים ו"מרחבים בטוחים" מלבנים. גם חופש הביטוי אינו קיים יותר בקמפוס. דוברים בעלי דעות לא-פופולריות נרדפים ומותקפים בידי סטודנטים ופעילים. "אזהרות טריגר" נולדו כדרך לצנזר טקסטים שבעבר היו חובת קריאה. הבעת דעה ספקנית לגבי הפלות, משבר האקלים או פוליטיקת זהויות, יכולה לסיים קריירה אקדמית. קשה לדמיין לאן עוד יגיעו האוניברסיטאות לאחר פסגת הפרוגרסיביות הזו, שכן הצעד המתבקש הבא הוא ניהיליזם טהור וביטול כל הציונים, תנאי הקבלה או שכר הלימוד.

הפרוגרסיבים קוראים גם לביטול שיטת חבר האלקטורים הקבועה בחוקה לבחירת הנשיא. רדיקלים אחרים מאשימים כעת את שיטת בחירות השופטים שבעבר עזרה להם למלא את בית המשפט העליון בשופטים משלהם, ולכן אפשרה לנשיא טראמפ למנות שופטים שמרנים כיום. הקיצוניים ביניהם כעת רוצים לארגן מחדש את הסנאט לשיטה ייצוגית יותר או לבטל אותו כליל. כל מה שנותר לעשות לאחר מכן הוא לבטל באופן רשמי את החוקה עצמה.

המועמדים הדמוקרטים מתחרים ביניהם מי יציע לדלל כמה שיותר את חוקי הבחירות, ובין הדרישות השונות שהשמיעו היו מתן זכות הצבעה לבני 16, לעבריינים מורשעים ולמהגרים בלתי-חוקיים. לא ברור מי יוותר ללא זכות הצבעה לאחר יישום רעיונות כאלה – ילדים עד גיל 12, אסירים שנידונו למוות או שאר אוכלוסיית העולם? נישואים חד-מיניים, אליהם אובמה התנגד ב-2008 אך עבר לתמוך בהם לאחר בחירתו מחדש, הם כעת פאסה כאשר תנועת זכויות האזרח החדשה מהללת טרנסג'נדריות.

כל המתונים שהתמודדו על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות נשרו מזמן מהמרוץ. המתונים יחסית שעדיין נותרו בו כמו ג'ו ביידן או מייקל בלומברג עברו חינוך מחדש, וכעת מבטיחים להוקיע את עמדותיהם הקודמות ומתנצלים על כך שהעזו לחשוב באופן לא "חברתי" מספיק.

המרוץ האינסופי

ישנם כמה מאפיינים היסטוריים לפסגת הפרוגרסיביזם הנוכחית, כאלו הטיפוסיים לקיצוניות כיתתית. אחד מהם הוא האִיקוֹנוֹקְלָאזם, התשוקה להרוס כל סמל להתנגדות למהפכה. מאפיין אחר הוא ניסיון למחוק כל זכר לדמויות חשובות מן העבר כפי שנעשה בברה"מ עם טרוצקי, מתוך הנחה כי האידאולוגיה השולטת כיום הופכת אותם ללא-ראויים להכרה והנצחה.

מאפיין נוסף היא עלייה מחודשת של פוריטניות, המבקשת לשלוט בשיח ובמחשבות ולתקן כל סטיה מהתקן, עד לרמות התחסדות שהיו נהוגות בתקופה הוויקטוריאנית. מחמאות, חיזור מסורתי ושבח ליופי הפיזי נחשבים כולם כראיה לברבריות אנטי-מהפכנית וגבריות רעילה. האינטרנט מאפשר לחפש בין רגע את כל היסטוריית המחשבות והאמירות של אדם, במטרה לבדוק האם הוא טהור מספיק למחננו.

פלגנות שבטית היא הסימפטום האחרון של אידיאולוגיה שהגיעה לשיא ועוברת לשלב ההתפרקות והכאוס. בפריימריז הדמוקרטיים, המועמדים כולם הסכימו ש"פריבילגיה לבנה" היא דבר בזוי, אך אף אחד לא הצליח להסכים איזו קבוצה אחרת הייתה הקורבן הגדול ביותר ולכן ראויה לפיצוי. תאוריית האינטרסקציונליות על הצטלבויות חברתיות היא לא יותר ממיתוס. בפועל, ההיסטוריה של אידיאולוגיה קיצונית היא מלחמה כוללת בין כל הפלגים, כפי שמודגם היטב בפריימריז.

מייקל בלומברג מוגדר כסקסיסט וגזען, אך כך גם ג'ו ביידן; בקמפיין של ברני סנדרס עובדים לכאורה גזענים וסקסיסטיים והוא לא משלם אפילו שכר מינימום לחלק מהפעילים; אליזבת וורן חושבת שסנדרס מתנשא על נשים ומיעוטים; פיט בוטיג'ג' חש כי הוא קורבן של קמפיין אנטי-להט"ב מצד ביידן, ורומז (אם כי לא בפה מלא) שהקהילה השחורה היא אנטי-להט"בית ביסודה. המרוץ לתייג אחרים כמקרבנים ואת עצמם כקורבנות הוא אינסופי.

המאמץ הרדיקלי לצייר יריבים כמתנגדים למהפכה בעוד הם עצמם מתקדמים לעבר תוכניות הזויות מוביל גם לכך שהם מאבדים בסופו של דבר לא רק את תמיכת המתונים, אלא גם חלק מתומכיהם הליברלים. ככל שאליזבת וורן מתאמצת להציג את עצמה כפרוגרסיבית הקיצונית ביותר על במת העימות ואף בסנאט כולו, כך חלק מתומכיה הקודמים סבורים שהיא אופורטוניסטית או משוגעת, או שתי האפשרויות ביחד.

החיים בבועה

מכיוון שאפילו הפרוגרסיבים הקיצוניים ביותר לא יכולים לעמוד בסטנדרטים שהם מציבים לכל השאר, הם למעשה צבועים. תומכי כלכלה סוציאליסטית של חלוקת העושר מחדש כמו סנדרס או וורן מתניידים ממקום למקום במטוס פרטי או במחלקות ראשונות לא שוויוניות במיוחד. כוכבי הוליווד הנושאים נאומי הטפה שטחיים בטקסי הפרסים, מתהדרים בחליפות יוקרתיות, חיים באחוזות ורוכשים יכאטות, בעוד הם מדרדרים את הרייטינג של אותם טקסים לשפל היסטורי.

ממש לא מזמן, הפרשנים הפרוגרסיביים ברשתות כמו CNN או MSNBC הכריזו על עורך הדין מייקל אבנטי כמי שיכול לרוץ לנשיאות, רק בגלל שהפיץ שקרים שנועדו לטנף על שופט העליון ברט קוואנו ועל הנשיא טראמפ. השבוע התברר שאותו אבנטי הורשע בסחיטה באיומים במקרה אחר, אז לאן ילכו הפרשנים מכאן? התומכים במכסות גזעיות וייצוג יחסי של שחורים מתלוננים על אפליה, אך מנגד לא מגלים שום רצון להעמיד מועמד שחור על בימת העימות הדמוקרטי. וכך, גם הפרוגרסיבים הקיצוניים ביותר הופכים לאסירים בידי האידיאולוגיה האבסורדית שלהם עצמם.

יחד עם זאת, אותם פרורגסיבים ממשיכים לחיות בבועה, ללא מושג עד כמה ההקצנה שלהם דוחה את מרבית הציבור. כמה מוזר לראות כעת את מייק בלומברג דוחה בתוקף את המדיניות שיישם כראש עיר, והייתה פופולרית מאוד בקרב שמאלני ניו-יורק.  כדי להוכיח כי אינו גזען, ג'ו ביידן מתחיל להישמע כמו תועמלן רדיקלי, ובכך דוחה עוד יותר את בסיס התומכים המתון שלו. ככל שהמועמדים הדמוקרטיים נוטים יותר ויותר שמאלה, הקהל שלהם מתכווץ בעוד העצרות של הנשיא טראמפ מתרחבות. פסגת הפרוגרסיביזם מפחידה אפילו את מתנגדי טראמפ המושבעים בימין, החוששים מקריסת המדינה במקרה בו ברני סנדרס יעלה לשלטון כחלופה היחידה לטראמפ השנוא.

כדי להישאר בר-קיימא הפרוגרסיביזם הקיצוני ייאלץ להתמתן, או מנגד להפוך לאלים יותר כמו במקרים של המהפכות ברוסיה, סין וקובה. למרבה הפלא, כל אותם לוחמי צדק פרוגרסיביים נוטים למלא את פיהם מים כאשר מדווח על ניסיון תקיפה אלים מצד תומך סנדרס או איש שמאל אחר נגד תומכי טראמפ או נגד נבחרי ציבור ימניים. בהתאמה, גם ניסיון ההדחה שיזמו הדמוקרטים ב-2017 נראה כעת שפוי מול פיאסקו ההדחה הנוכחי, ובוודאי מול אלו שעוד יגיעו בהמשך.

החשש מעלייה לשלטון של דמות כמו ג'ורג' מקגוורן הבטיחה את נצחונו הגורף של ריצ'רד ניקסון; כהונתו של ג'ימי קרטר זירזה את המהפכה שהוביל רונלד רייגן, ואת החזרה של הדמוקרטים הישנים תחת ביל קלינטון. בדומה, החיזיון המפחיד של פסגת הפרוגרסיביזם יבטיח את בחירתו מחדש של דונלד טראמפ כמו גם את קיצו של תהליך ההקצנה הדמוקרטי. משמעותה של כל אפשרות אחרת תהיה עוד סיוט דיסטופי קולקטיביסטי באמריקה.

פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר ‘American Greatness‘.