"יש מאמץ גדול של התקשורת לגמד את ההישגים ולנפח כל דבר אחר"

7 תגובות למאמר

1. כן בטח, רק תצביעו בשבילנו והכל יהיה גן עדן….
   למעלה מעשור אתם ( ביבי ) בשלטון ולא עשיתם דבר….לא נגד הסרטן המשפטי ! לא נגד הטרור בדרום ! לא נגד הפשע והאלימות המשתוללים במדינה ! לא נגד הרצח בכבישים ועוד ועוד….
   חאן אלאחמר אמרנו ? …

   הגב

   1. אז אני מבין שהטענות של השמאל נגד ממשלת הימין היא שבארבע קדנציות היא מצליחה לפתור ולתקן רק 99.8 אחוזים מהנזקים שממשלת שמאל מייצרת בקדנציה אחת בלבד?
      הטענה כאילו נתניהו לא רוצה לפעול נגד מערכת המשפט המושחתת היא שקר שמופץ על ידי כנופיית רק-לא-ביבי, כשאנשיה מתחזים לאנשי ימין הדורשים את טובת עם ישראל. לנתניהו מעולם לא היתה הזדמנות לטפל במערכת המשפט המושחתת כי המערכת הזאת סימנה אותו מהרגע הראשון וברגע שאתה יוצא נגד המערכת זה מתפרש שהמערכת חשפה משהו שאתה מעוניין להסתיר. תעשיית החקירות נגד נתניהו יהחלה עוד בכהונתו הראשונה, בשנים 1999-1996, במשהו שהשמאל כינה "פרשת בר-און-חברון”, ואחריה נוספו מה שהשמאל כינה "פרשת המתנות" ו"פרשת הקבלן עמדי". גם באותם ימים הכותרות זעקו, החוקרים הדליפו, והתקשורת פמפמה בלי הרף את ה“שחיתות” של "נהנתנות” ראש הממשלה. הנזק שנגרם לתדמיתו של נתניהו נצרב בתודעה הציבורית והזיק לו מאוד, למרות שמבחינה משפטית שלוש ה"פרשות" היו אישומי סרק והסתיימו בלא כתב אישום.
      .
      https://tinyurl.com/ud2yucm

      ועוד לא דיברנו על פוליטיקאי בובה נוכלים כמו בנט, שקד וסער, שהוצנחו לתוך הימין כדי להעמיד פנים שהם ימניים ומתנגדים לבית המשפט העליון, וכך לגנוב את קולות הבוחרים.

      וחאן אל אחמר? בחאן אל אחמר איימה אנגלה מרקל (כשמאחוריה האיחוד האירופי) כי אם היישוב הזה ייהרס גרמניה תפגע בישראל גם כלכלית (מסחר) וגם ביטחונית (תיאום נגד איראן). כיוון שהשמאל מתואם עם מרקל והאיחוד האירופי בגרימת נזקים למדינת ישראל ובניסיונות להדיח את נתניהו, בג"ץ בכוונה אישר להרוס את היישוב הזה כדי להציג את נתניהו כמי שאינו דואג לאינטרס הישראלי. השמאל הישראלי האנטי-ציוני והבוגדני מתואם עם איחוד הרשע האירופי ובראשו גרמניה אשר רוצים להחליף את ארה"ב כמדינה המשפיעה על מדיניות החוץ והפנים של מדינת ישראל.

   2. צריך 61 אצבעות ע"מ להעביר חוקים שירסנו את הפרקליטות ומערכת המשפט אבל הם דואגים תמיד להחזיק מישהו תחת איום. אתה כמובן יודע את זה וגם כל שאר הטרולים השמאלנים שמציפים את אתרי העיתונות האמינים האחרונים שנשארו לנו. זאת המהות שלכם וכל טוקבק רק ממחיש יותר ויותר עם מה אנחנו צריכים להתמודד. הרי ברור שהסיפור של המימד החמישי, קלטות אשכנזי ופרשות אחרות כמו חוק ישראל היום הופכים את האנשים הללו ליסמנים של מערכת האכיפה שניזונה מאיומים וכוח וזאת הסיבה שאתם כל כך רוצים אותם ואת ליברמן בשלטון. תשווה את המדינה היום לתקופת שלטון מפאי המושחת עם הפרוטקציה והפנקסים האדומים, האפליה הגלויה נגד המזרחיים, הטכנולוגיה והקידמה היום, לעומת יצוא תפוזים ובקשת נדבות מהעולם, ברור שיש מה לשפר אבל בכל מדד שהוא, כולל מדדים בינלאומיים מדינת ישראל נחשבת היום למעצמה וזה הרבה מאוד בזכות ראש ממשלה שיש לו חזון והוא בוחר לממש אותו במקום להכנע לחבורת הזבל העלובה מהפרליטות.

2. איש מצוין

   הגב

3. קצת מוזר שהמראיין שואל פתאום על שקד בלי קשר לכלום אבל לא שואל האם לא הגיוני יותר להשאיר במשרד המשפטים את השר הנוכחי(המנוסה, המכיר את הנפשותהפועלות, המאמין באותה דרך כמו לוין ושיחסוך בלגן של התרגלות לאדם חדש) ולמצוא מקום אחר ללוין להוציא את יכולותיו למען עם ישראל?

   הגב

4. השתלטות בית המשפטנים על הפוליטיקה הישראלית
   השופט הראשון אשר שלח ידו לתוך הפוליטיקה היה שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הזדמנות הפז לבית המשפט העליון להתחיל להשליט את מרותו היתה בעת שגדעון האווזנר כיהן כהיועץ המשפטי לממשלה. כך היתה ההשתלשלות. *גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא “חופשי ועצמאי” אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת התביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות.‏‏ הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה…
   ———–כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים. *היועץ יצחק זמיר (1986-1978) קיבל כמובנת מאליה את משרה בעלת עוצמה על הנורמות שהשאיר אהרון ברק והתערב בהחלטות ממשלה גם כשלא היה בהן דבר שנגד את החוק. גם הוא ניצל את היותו המיצג המשפטי להטלת מורא. כך בתוקפנותו ניצל מעמדו למעשים פוליטים משהוזכר לו כי תפקידו לעזור לממשלה להוציא לפועל את מדיניותה בדרך חוקית, הגיב כאילו אין זה מן היושר. הוסיף לדרישה הקודמת להתיחסות אל דעתו כאל פסק דין, את זכותו לא ליצג את המדינה אם תסרב ואת האיסור לשכור עורך דין אחר. זאת למרות חוסר בסיס החוקי לכך.
   שופט אחר הוא הרודן הגדול אהרון ברק. ……אהרן ברק בעת שהיה סגן נשיא בית המשפט העליון קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה בייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט. כלומר כ””דמוקרט”” הוא קבע שהיועץ איננו יועץ אלא קובע ופוסק. ——————————
   כל זאת כמובן בנוסף להחלטת בית המשפט העליון על דעת עצמו על הזכות לפסילת חוקים, גם קבע את המבחנים לפסילת החוקים, גם מינה את עצמו לפוסק יחידי האם התקיימו המבחנים שקבע, גם פוסק ללא ראיות ועדויות וגם שולל את האפשרות לערער על פסיקתו.
   שופטי העליון נשענים על כוח הטרור המשפטי. כיון שלא כפי שצריך להיות בדמוקרטיה, בישראל אין הפרדת רשויות. זה אומר שהתביעה שהיא מהרשות המבצעת והשפיטה שהיא מהרשות השופטת מקיימות בינהם יחסי גומלין הדוקים. הרי רוב השופטים באים מהתביעה. במדינה מתוקנת צריכה להיות הפרדה מוחלטת. מי שבחר בקריירה של תובע לעולם אך לעולם לא יוכל להיות שופט. כך לשופטים אין כוח על התביעה וזו לא מפתיעה בתביעות לרצון בתי המשפט. בישראל השופטים פוקדים על התביעה להוציא תביעות נגד מדינאים העושים דבר מה שאינו לרוחם! גם משרד היועץ המשפטי פועל לפי רצון בית המשפט!

   יש להפריד בין משרד היועץ המשפטי לממשלה לבין התביעה. היועץ המשפטי לממשלה צריך להיות חלק מהממשלה וכשמו ליעץ לטובת העניין כיצד לתפקד חוקית, כפי שנהוג במדינות מתוקנות. אלא שבזה אין די התביעה כולה צריכה להיות מופרדת מהשפיטה. המצב כיום הוא שהיועץ הוא בראש התביעה שאינה נפרדת מהשפטה. כל זמן שאלו אינם נעשים המשפטנים ימשיכו לרדות בנו.

   הגב

5. לא מספיק לשנות את הרכב הועדה לבחירת שופטים יש להוציא את השופטים ולא לתת להם דריסת רגל כפי שנהוג במדינות אחרות.
   כיצד מתמנים שופטים בעולם? בארצות הברית הנשיא בוחר את המועמדים ומציג אותם לאישור הסנט שכמו הנשיא נבחר באופן דמוקרטי ועל כן מייצג את הציבור. בסנט מתקיים שימוע ציבורי פתוח בו הסנטורים חוקרים את המועמדים לגבי כל נושא ראוי בעיניהם. בעקבות אותו שימוע הסנטורים מקיימים דיון גם הוא פתוח ובסיום הצבעה. הצבעה זו היא לצורך הבטחת קיום תפישה חוקתית ולא חתירה תחתיה היות ועל השופטים לקדם את ערכי האומה. רוב הדמוקרטיות בעולם אימצו שיטה בה על בית המשפט להיות קשוב לערכי האומה וזה יקרה אך ורק אם נציגי ציבור הם שיבחרו את השופטים.

   במדינות אחרות בתי המחוקקים בוחרים את השופטים. כך בגרמניה שני בתי המחוקקים בוחרים, בשויץ. במדינות אחרות הרשות המבצעת בוחרת את השופטים: בשבדיה נורבגיה באוסטרליה קנדה בלגיה. ביפן הממשלה בוחרת את שופטי בית המשפט העליון והציבור מאשר או פוסל בבחירות הכלליות שלאחר המנוי. ישנו גם שילוב בין הרשות המחוקקת למבצעת: צרפת הסמכות מתחלקת בין הנשיא לשני בתי המחוקקים. באוסטריה ישנה גם כן חלוקה בין הממשלה לבית המחוקקים. כך גם בשאר דמוקרטיות ותיקות וגם חדשות ברחבי העולם, לנבחרי הציבור הסמכות למנות שופטים בכולן פועל העקרון שעל השופטים לעבור מבחן דמוקרטי. כל זאת כדי להבטיח שהמינויים משקפים את ערכי האומה.

   ומה בישראל? לפי לחוק יסוד השפיטה שופטים של כל הערכאות מתמנים על ידי הועדה לבחירת שופטים. את הועדה מרכיבים: שלושה נציגי בית המשפט העליון – את הגוש מרכיבים לא רק שלושת השופטים אלא גם עוד שני נציגי לשכת עורכי הדין. נשיא בית המשפט העליון רק הוא מביא מועמדים. נשיא בית המשפט העליון וכמוהו גם שני שופטי בית משפט העליון נוספים מצביעים כאחד. ומי אמר שעורכי הדין מיצגים את הציבור? במקרים רבים הם אינם מיצגים את מרשיהם אלא מוכרים אותם לרצון בית המשפט. לכן כמו השופטים גם שני נציגי לשכת עורכי הדין. אלו עושים כמצוות השופטים פן יבולע להם. ביחד חמישה מתוך תשעת החברים בועדה. גם שר המשפטים שהוא בדרך כלל עורך דין ויש לו עניין לאחר שירתו לשמור על יחסים טובים, בדרך כלל מצביע לרצון נשיא בית המשפט העליון גם עליו "להתנהג יפה", שמא ימצא כתב אישום נגדו. כך שבדרך כלל מצביעים כגוש אחד ששה מתוך תשעת החברים בוועדה ובכך הם מפעילים קרטל, הלכה למעשה. לנשיא בית המשפט העליון ביחד איתו עצמו מובטחים חמישה נציגים. זה כמובן סותר את מה שבייניש בהתחסדות אמרה מה רוצים? הרי יש בועדה יותר פוליטיקאים מאשר שופטים… באותה מידה שהיא דיברה נגד בחירה מטעם מדינאים כדי שלא דעות פוליטיות תקבענה אך היא עצמה בחרה ואישרה מועמדים לפי התאמה פוליטית וכך להתאים לפסיקות הרצויות לה. ———

   לעומת זאת הכנסת מורכבת ממפלגות רבות בעלות גוון מדיני שונה וחבריה אינם מצביעים כגוש אחד. המדינאים בועדה מייגים רצונות מתנגשים חבר כנסת אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזציה. כך ישנם חמישה מובטחים המצביעים כרצון נשיא בית המשפט העליון. כמותם גם שר המשפטים. הדיונים בועדה הם חסויים אין הציבור יודע כלל מיהם המועמדים, ואין הוא יודע כלל על שום מה נדחו לזה יש הצדקה. גם לגבי השופטים הנבחרים לא נמסר מאילו שיקולים החליטו לבחור בהם. אין שום הצדקה שלא לפרסם על שום מה נבחרו. לו היה הסדר כזה בגוף ציבורי מגיע לפני השופטים הנכבדים בשבתם בדין, ניתן לנחש כי היה נפסל על-ידם"… שום גוף ציבורי אינו בוחר את עצמו שכן הוא אמור לשרת את הציבור ולא את עצמו כפי שהשופטת מרים נאור אמרה שהם אינם חיבים כלום לאף אחד. אכן זה משקף את כל ההתנהגות.

   תוצאות בחירות הועדה – מיהם הנבחרים, רוב הנבחרים הם מהתביעה. למשרת שופט בית משפט העליון נבחר לפעמים אדם משפטן מהאקדמיה. מעולם לא נבחר למשרת שופט מי מהסנגוריה הציבורית. לעיתים נדירות נבחר עורך דין מהשוק הפרטי. גם רבים מהנבחרים הם מהמחלקה האזרחית בפרקליטות – ממחלקת הבג"צים. כלומר פרקליטים האמורים להגן על עמדת הממשלה. בפועל פרקליטים אלו כלל אינם מיצגים את הממשלה לפי עמדתה ותכופות אף בנגוד לעמדתה. אופן יצוג הממשלה הוא לפי רצון הבג"צ כלומר לפי רצון שופטי בית המשפט העליון. והיה ואלו עושים כך לשביעות רצונו של בית המשפט, הם מתוגמלים בהבחרם לשופטים. השופטים בישראל אף טוענים להיות שיטה זו מסורת מפוארת.

   בקום המדינה שר המשפטים הראשון פנחס רוזן הציע מועמדים ואלו אושרו על ידי הממשלה ועל ידי הכנסת. כנשיא בית המשפט העליון הציע את לא אחר מאשר את זמורה שותפו לשעבר במשרד עורכי הדין. שני אלו חיברו רשימה של מועמדים לעליון. מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1968-1963, משה בן-זאב כתב ש"לא יתכן מינוי של אדם לכהונת שופט, ובודאי שלא לכהונת שופט בביהמ"ש העליון, אם המינוי נוגד עמדה מאוחדת של שלושת שופטי ביהמ"ש העליון המשתתפים בועדה, קיוויתי שזהו הנוהג הבלתי-כתוב, אך אם אין הדבר כך, יש לדעתי לעגנו בחוק".

   שופטי בית המשפט העליון ביחד עם שר המשפטים פנחס רוזן פעלו להסרת הפיקוח של נבחרי הציבור על הרשות השופטת. בשנת 1951 הגיש השר רוזן הצעת חוק לבידוד הרשות השופטת מרשויות השלטון האחרות בשם "נחלת כל העמים הנאורים" כדי שכל שופט יהיה בלתי תלוי. בשנת 1953 נחקק חוק השופטים אשר שלל מהכנסת לאשר מינוי שופטים. בשנת 1978 השופט שמגר דרש להרחיב את מספר השופטים בועדה לחיזוק התדמית העצמאית של בית המשפט. בשנת 1996 הזהיר ברק מפני "פוליטיזציה" של בית המשפט. הוא התכון לאפשר לו להנהיג את הפוליטיזציה לפי השקפתו. עשרים שנה מאוחר יותר טען שלא ניתן לקבל מי שאיננו בן משפחה בסגנון דומה למשפחת המאפיה. כך בשיראל שופטים מתמנים ואף הדרך היחידה להרחיק מי מהם הוא על ידי הועדה הנשלטת בידי שופטים מכהנים. הדיונים הם חשאיים ולעם אין כל השפעה. הטענה הינה למנוע השפעה פוליטית כלומר אחרת מזו המקובלת בין השופטים. נחקק גם חוק החסינות המכליל ביותר לשופטים גם ההסכם על הזכאות לגימלאות מרגע ששופט מתחיל לכהן ללא קשר לכמה זמן כיהן, מונע את כדאיות הרחקתו. כך הפכו שופטים לבעלי מגננה בלתי חדירה. ————————-

   בעוד שלציבור אין כל פיקוח על הממסד המשפטי, לממסד המשפטי פיקוח על נבחרי הציבור ועל נושאים מדיניים מובהקים. זה נעשה ביותר ויותר עזות מצח. בארה"ב שופטים מתמנים על ידי מדינאים ואינם עוסקים במדיניות. אצלנו זה הפוך שופטים מתמנים על ידי עצמם ומתערבים במדיניות. בארה"ב יש חוקה ובית המשפט העליון הוסכם שישמש בית משפט לחוקה והוסכם בחוק שסמכותו לפסול חוקים, אך עושה זאת פעם בעשורים. אצלנו אין חוקה ומעולם לא הוסכם בחוק שבית המשפט העליון ישמש כבית משפט לחוקה ולא הוסמך בחוק לפסול חוקים, אך כל הזמן פוסל חוקים. חוקה צריכה להתקבל על ידי רוב של לפחות שני שליש וחוקי יסוד שהתקבלו על ידי מיעוט קטן של חברי כנסת ודאי שאינם חוקה. בדמוקרטיה כיון שברק כל כך חרד לדמוקרטיה, לאזרח מותר לעשות כל מה שאינו אסור בחוק ואילו לרשויות להפך – אסור לרשות לעשות דבר שאינו מתפקידה המפורש בחוק!! שאילו כן רשות זו פועלת באופן רודני וודאי שלא דמוקרטי.

   בישראל לא נעשה כל מאמץ להבטיח מצד השופטים אחריות ציבורית. רוב חברי הועדה לבחירת שופטים אינם נבחרים על ידי הציבור או נציגיו ולכן אינם אחראים כלפיו. הועדה לבחירת שופטים כלל אינה מייצגת את מאויי הציבור. הרשות השופטת אמורה להיות הצנועה והחלשה ביותר כיון שאינה נבחרת על ידי הציבור לא ישירות ובארץ אף לא בעקיפין על ידי נציגים. עליה להיות מרוסנת ביותר ולא לעסוק כלל בנושאים מדיניים וביטחוניים. במדינות מתוקנות אין לשופטים דריסת רגל באופן בחירתם וגם הרחקתם וכך צריך להיות! בישראל לא רק שיש לקבוצת המשפטנים המונהגת בידי נשיאי בית המשפט העליון רוב, אלא לשיטתם אסור לשנות בזאת דבר גם אם לא היה כך מתמיד למשל שאת זכות הוטו שלהם בגלל הרוב המיוחס של שבעה מתוך תשעה הנדרש להסכמה. הצעת החוק שהועלתה לשינוי הרוב גרמה לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור להגיב בחריפות יתרה, בשגרה מכתב נזעם לשרת המשפטים. במכתב זה היא כינתה את הצעת החוק "הצבת אקדח על השולחן". עוד טענה שכך השופטים לא יוכלו להמשיך בהתיעצויות כדי להגיע להסכמה. כל זה מראה שאין להציב כלל שופטים בבחירת שופטוים אחרים.

   עוד במאה ה־19 נשיא ארה"ב אברהם לינקולן הזהיר כי אם במקום שמדינאים יקבעו מדיניות, יאפשרו זאת לבית המשפט העליון, העם יאבד את יכולתו להיות שליט בארצו לטובת קומץ קטן של שופטים. בארה"ב ישנו איזון מה במשפט בין בעלי ההשקפות השונות, כיון שנציגי העם בוחרים בשופטים. אמנם ההכרעות הערכיות הן ברוב של קול אחד, לעומת זאת בישראל התגשם כל הרוע שבאזהרת לינקולן. כאן מתקיימת עריצות המיעוט, ורוב הציבור אינו יכול לקבל החלטות על גורלו בהתאם לסולם ערכיו.

   הגב