גם במו"מ לממשלה, 'כחול לבן' עדיין שבויה בקונספציית אוסלו הכושלת

נכון לעכשיו, נראה כי הקוקפיט של 'כחול לבן' עודנו חצוי לגבי השאלה האם להקים ממשלת אחדות עם נתניהו או שמא להקים ממשלה צרה בתמיכת הרשימה המשותפת. בשבוע האחרון, עם השתלטות הקורונה על סדר היום, נראה היה שהכף נוטה לכיוון ממשלת אחדות, כפי שלוחצים, על פי השמועות, גנץ ואשכנזי. יעלון ולפיד לעומת זאת סבורים גם בימים טרופים אלו שהדחת נתניהו היא המשימה הדחופה ביותר עבור עם ישראל, ולא מן הנמנע ששני אלה ידחפו באיוולתם את השמאל-שהתחפש-למרכז אל תהומות הנשייה הפוליטית לעוד עשור לפחות. בשורות הבאות אסביר מדוע הניסיון הכושל להקים ממשלה צרה תביא אסון לשמאל דווקא, וכיצד זה קשור לקונספציית אוסלו, שמלבד שנה וחצי רעועות של שלטון ברק זרקה את מחנה השמאל ל-25 שנות אופוזיציה.

לפני שניגש לדמיון בין התהליכים, חשוב להצביע על ההבדלים: ערביי ישראל אינם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, מדובר באזרחים שווי זכויות. גם אם נציגיהם של רוב הערבים בכנסת עוינים את זהותה של המדינה ומזדהים יותר עם הפלסטינים מאשר עם צרכי האזרחים שבחרו בהם, על ממשלות ישראל באשר הן להשקיע מאמצים ותקציבים רבים על מנת לעודד את השתלבותם במערכות האזרחיות השונות החל מהחינוך, עבור באקדמיה ובשוק התעסוקה וכלה בשירות הציבורי וברשויות האכיפה. ממשלות הליכוד עשו זאת בשנים האחרונות, אך אפשר לעשות הרבה יותר, לאו דווקא באמצעות שפיכת תקציבים אלא עם מקלות וגזרים נוספים.

עם זאת, באופן עקבי ממשלות ישראל מנסות לסייע לאוכלוסייה הערבית כמעט ללא שיתוף פעולה של המפלגות המייצגות אותם. לו הן היו מתנהלות פחות כגיס חמישי בכנסת ויותר כנציגי ציבור אותנטיים של שולחיהם, ניתן היה רק לברך הניסיון להקים קואליציה עם המפלגות הערביות. לא נחזור כאן על אינספור העדויות המוכיחות כי נציגי המפלגות הערביות, לא רק אלו מבל"ד, עסוקים יותר בערעור זהותה ועוצמתה של המדינה ובהזדהות עם אויביה מאשר בקידום ושילוב המיעוט הערבי בחברה. עשו זאת מספיק בשבועות האחרונים.

אבל כן כדאי להביט בשתי הדרישות העיקריות של הרשימה המשותפת אותן הביעו בריש גלי בימים האחרונים כמבוא לכל משא ומתן עתידי: ביטול חוק קמיניץ ואיסור על יהודים לעלות להר הבית. הם יכלו למשל לדרוש תקציבי חינוך ובריאות, שיפור דרסטי בתשתיות בערים ובכפרים או הקצאה שוויונית והוגנת יותר של תקציבי הרשויות המקומיות. אך מה שבוער להם הוא ביטול חוק שמונע מהם להמשיך ביתר-שאת את ההשתלטות הבלתי-חוקית על אדמות מדינה, ולמנוע מיהודים לעלות להר הבית. ואחרי זה עוד ישנם בשמאל הטוענים ששילוב הרשימה המשותפת יסייע לצמצם את האפליה השיטתית כלפי ערבים בישראל. איך? על ידי העלמת עין מעבירות תכנון ובניה, לצד אפליית יהודים לרעה בהר הבית. עולם הפוך.

במובנים רבים, אפשר לזהות במהלך של 'כחול לבן' עם המשותפת את תסביכי השמאל מתקופת אוסלו שהביאו אותנו לעברי פי-פחת, ושלחו את המחנה כולו לחשבון נפש ארוך.

1. חתירה למטרה קדושה בלי לשים לב לפרטים הקטנים שעלולים להכשיל את המהלך: התשוקה העזה להדיח את נתניהו מזכירה את הלהט של אדריכלי אוסלו להגיע לחתימה על הסכם בכל מחיר.

2.הפרדה מלאכותית ולא משכנעת בין "מתונים" ובין "קיצוניים" – לאורך כל שנות אוסלו, ולמעשה עד היום, ניסו לשכנע אותנו שיש הבדל תהומי בין החמאס לפת"ח, ובין טרוריסטים פעילים לאלו ששולחים ומממנים אותם. במשך שנים קפצו על כל גינוי רפה של ערפאת לפיגועים שמאוחר יותר התברר שהוא בעצמו דחף לביצועם. גם כיום מנסים לשכנע אותנו שבל"ד הם הקיצוניים באמת, ואילו טיבי, עודה ושאר הח"כים הם מתונים. זה לא מחזיק מים במציאות. גם אם יש ח"כים מתונים יותר ברשימה המשותפת, הם לא אלו שנותנים את הטון או מובילים את הקו המפלגתי.

3.חוסר הקשבה למסרים האותנטיים שנאמרים רק בערבית. זוכרים את שמעון פרס אומר: "לא חשוב מה ערפאת אומר, חשוב מה הוא עושה"? זה לקח קצת זמן, אבל מהר מאד הבנו אז שכדי להבין מה ההנהגה של הפלסטינים רוצה צריך להקשיב למסרים בערבית, ושחלק נכבד מההתבטאויות הפייסניות הן לא יותר ממס שפתיים וזריית חול בעיניים.

בנאומו של ערפאת ביוהנסבורג כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הוא קרא מפורשות להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, והכריז שההסכמים שווים במשמעותם להסכם חודיבייה – הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם אנשי שבט קורייש לפני שטבח בהם. בשמאל העדיפו אז לקחת ברצינות את האמירות באנגלית, ולהתייחס אל נאומי השטנה בערבית כאל ניסיון להשתיק דעת קהל עוינת לשלום. העיקרון נכון גם לגבי הח"כים הערביים שבנאומיהם בערבית תומכים ללא כחל ושרק במפגעים וברבי מרצחים ומזדהים עם הגרועים שבאויבינו, כולל האיראנים. גם היום, כל עוד המסרים בערבית לא ישתנו, נדע שאין כל סיכוי לשותפות פוליטית אמיתית.

4.חוסר כבוד לערבים – כאשר חברי כנסת שמים באופן עקבי בראש סדר העדיפויות מטרות לאומיות-אירדנטיות ולא אזרחיות, אין כל סיבה לזלזל בהם ולחשוב שאפשר יהיה לקנות אותם עם תקציבים ומשרות, ושאחר כך יהיה בסדר. צריך להכיר בכך שבתודעה הערבית האינטרסים האזרחיים מטופלים לרוב ברמה המוניציפלית, ואילו ברמה הארצית המנדט העיקרי הוא להיאבק במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

מציאות כואבת זו לא נובעת רק מהשאיפות של ערביי ישראל שלעיתים נראות סותרות (וזאת כבר מראשית ימי היישוב היהודי בארץ), אלא גם מהשפעות פוליטיות פאן-ערביות. אם אנו מעוניינים לקדם את שילובם של ערביי ישראל בחברה, טמינת הראש בחול והתעלמות מהמכשולים הקיימים לא מקדמת אותנו לשם במילימטר. עידוד דמויות מתונות וטיפוח תהליכים חיוביים שכבר קיימים, לצד דחיית דמויות ותהליכים שמתמרצים בדלנות ועוינות הם מחויבי המציאות. אין דרך אחרת.

הזעם של השמאל יצא לאחרונה בעיקר על אורלי לוי-אבקסיס ועל חברי הכנסת הנדל והאוזר שעשויים למנוע הקמת ממשלת מיעוט עם הרשימה המשותפת, אבל האמת היא שכל יום שהאופציה הזו מונחת על השולחן עוד ועוד אנשי שמאל מתון ומצביעי מרכז ינטשו את 'כחול לבן' ויבינו ששיטו בהם במשך שלוש מערכות בחירות. בדיוק כמו במשא ומתן עם הפלסטינים לאורך 30 שנה, הם יגלו שהמרב שהם מסוגלים להציע בגבולות הקונצנזוס הלאומי רחוק מאד מהמינימום שאלה ידרשו כדי לאפשר את הקמת הממשלה בתמיכתם. אם יושבי הקוקפיט לא יתעשתו במהרה וידחפו להקמת ממשלת אחדות עם רוטציה בימים הקרובים, וכל עוד אנחנו בלב מערכת הקורונה ותחת איום בחירות רביעיות, הסקרים שיתחילו לזרום לא יותירו להם הרבה ברירה.