כאוס בממלכה: החודש המטורף של בריטניה בצל המגפה

בשעות הצהריים, התראה קבועה קופצת על צג הטלפון שלי ומכריזה על מספר המתים היומי בבריטניה מנגיף הקורונה: 708 מתים היום (שבת), 648 אתמול, 563 שלשום. מספר המתים הנוכחי בבריטניה עומד על 4,313 בתוך חודש, מאז מקרה המוות הראשון שנרשם ב-5 במרץ. אני זוכרת היטב את אותו יום, מכיוון שהאישה שנפטרה אז מתה בבית חולים שנמצא לא הרחק מביתי שברדינג. לאחר שנודע על מותה, חפרתי באתרים המקומיים בחיפוש אחר המסלול האפידמיולוגי החמקמק שלה אך לשווא – מידע כזה (שספק אם בכלל נאסף) לא נחשף לציבור הרחב, שעד לאחרונה היה שבוי בניסוי רפואי מפוקפק בחסות הרשויות. ראש הממשלה בוריס ג'ונסון וצוות המדענים שהגה את המדיניות הזו הבהירו במסיבת עיתונאים בתחילת המשבר כי אמנם "רבים ייאלצו להיפרד מיקיריהם", אך באמצעות אי-השבתת המשק ושמירה על שגרה, הציבור או מי שישרוד מתוכו יתחסן, ולבסוף יביא לאפקט חיסון עדר.

לפני כשבועיים, אותה מדיניות ננטשה בחופזה, כאילו מנהלי המשבר גילו לפתע שהם לופתים בכותנתו של קורבן המגפה השחורה. אך גם המעבר למדיניות אקטיבית יותר שהתקבלה בקרב מדינות מערב אירופה נעשתה בצורה מגושמת שמתחילה לעורר באיחור רב פקפוק ציבורי. ובתוך כל ההנחיות המתחלפות תדיר, הכותרות היום מבשרות שהקורבן הצעיר ביותר הוא רק בן חמש. אין פרטים נוספים, אבל אני מתארת לעצמי שהאתרים ישטפו בסיפורים עליו, ממש כמו על הילד בן ה-13 שמת לאחרונה מבלי שזכה להיות עם משפחתו ברגעיו האחרונים. גם בוריס ג'ונסון לא העריך שיש כאלה שאפילו לא יספיקו להיפרד.

הציבור הבריטי היה סבלני למדי בתחילת הדרך. רבים נטו לסמוך על הממשלה וחששו להיפרד מהשגרה הנעימה בממלכה, מעטים הצטיידו במסכות והמשיכו להשתמש בתחבורה הציבורית ולטוס לחופשת הסקי השנתית בצפון איטליה, גם כשהיה ברור שהמצב שם הולך ומחמיר. התקשורת לא מיהרה לבקר או לפחות לאתגר את המדיניות הבריטית הייחודית ממש עד לאחרונה, ומפלגת הלייבור שאמורה להוות אופוזיציה נותרה גם היא די אנמית.

בזמן שהעולם הלך ונסגר, התעקשו לקיים פה אירועים המוניים כמו משחקי כדורגל ואת מרוץ הסוסים המפורסם בו חזו 71 אלף איש. מצד שני, היו רבים שנטלו יוזמה פרטית וזרזו באופן אישי את הריחוק החברתי ואת ההסגר. חברות בלונדון החלו להוציא עובדים לעבודה מהבית, יותר ויותר הורים החליטו לא לשלוח את ילדיהם לבתי הספר, ומוצרים רבים נעלמו מהמדפים כשקונים הסתערו על החנויות בפאניקה מפני המחר. אך ג'ונסון וממשלתו המשיכו לדבוק באותה מדיניות, בדרך להפוך עשרות מיליוני בריטים לקבוצת ביקורת אמינה עבור מדינות המזרח הרחוק שהצליחו לבלום את המגפה באופן יחסי. בין לבין עדכנו שצריך "להפריד את אוכלוסיית הסיכון", אך שום דבר בשטח לא נעשה – קשישים וקשישות המשיכו למלא את הרחובות ואנשים עם מחלות רקע בודדו את עצמם רק על סמך דעתם האישית.

קשה לי להבין מבחינה מנטלית מה עמד במהות של מדיניות חיסון העדר. אולי זו אופטימיות עיוורת או הערכה לא מדויקת של מוכנות המערכת הרפואית והכלכלית, או אולי פשוט העדפה של זכויות הפרט על פני הזכות לחיים ואהבת הכלכלה על פני אהבת האדם. הנושא הכלכלי נמצא כאן במוקד עוד לפני ימי הקורונה, כאשר שיחות הברקזיט המשיכו לערער את הפאונד ואת המסחר, ואין ספק שמדובר בעניין מהותי לכל המפלגות. במקביל, גם להורות לאנשים להישאר בבית או לחייב אותם לנהוג באופן מסוים עשוי להתפרש מצידם כפגיעה בלתי נסבלת בחירות, עניין תרבותי הנובע ממסורת ליברלית מושרשת. בכל יתכן שחיסון העדר ישחק תפקיד באסטרטגיית היציאה מהמשבר במדינות אחרות, אבל החלתו בשלב כה מוקדם בבריטניה (וגם בשבדיה) סיכנה ומסכנת רבים, ורק האיצה את העומס הבלתי נסבל על מערכת הבריאות.

אחרי כל זה ג'ונסון החליט על סיבוב פרסה דרמטי, ותוך זמן קצר בריטניה התעשתה; הלימודים הופסקו, תחבורה צומצמה ורוב האנשים הונחו לעבוד מהבית, ממנו ניתן לצאת פעם ביום לפעילות ספורטיבית ולקניות הכרחיות במכולת או בבית מרקחת. הקושי להישאר בבתים, בעיקר במזג האוויר השמשי הנדיר, מביא את הממשלה לאיים בנקיטת צעדים נוספים, מעבר לסיורים המשטרתיים שנערכים מעת לעת.

נראה שהשינוי במדיניות נבע מלחצים פנימיים שהחלו להופיע מצד הציבור, וחשוב יותר, מצד קהילת המדענים המקומית. מדענים בכירים מהאימפריאל קולג' בלונדון השתאו מול הדבקות הבריטית בעדריות, והציגו לממשלה מחקר אלטרנטיבי שחישב את הקיבולת של שירות הרפואה הלאומי (NHS), ביחס להערכות ההדבקה ובעיקר בהקשר למספר המיטות הזמינות. האפידמיולוג פרופ' ניל פרגוסון הסביר לעיתונאים שמוטי הלסתות שאם המדינה תמשיך במדיניות פאסיבית 260 אלף בני אדם ימותו מהנגיף, ויעד של 20 אלף מתים בבריטניה "ייחשב לניצחון". נתונים אלה, יחד עם לחץ חיצוני מנשיא צרפת מקרון שלפי הדיווחים התקשר לג'ונסון ואיים כי יסגור את הגבול עם בריטניה, הביא לשינוי המיוחל אך המאוחר.

האנדרלמוסיה שולטת

"מייקל, שתדעו שאם אתם צריכים עזרה בקניות ובדברים אחרים, אתם יכולים לפנות אלינו", קראתי השבוע מבעד לחלון לבעלי הדירה הגרים בבית הסמוך. הם ישישים פעלתניים ואנרגטיים עם מבט נמרץ כשל בני עשרים, שהתחבבו עלינו מאוד. מייקל השכן הביט בנו ארוכות, ואז הודה מספר פעמים וציין שזה מאוד "Kind" מצידנו. אחרי זה היסס ושאל: "הקורונה הזאת. זה באמת רציני, נכון?".

נדמה שהרבה בריטים מרגישים בלבול כזה. כעת, אחרי שכולם מסתגרים בבתים, הם מנסים להבין את פשר העניין. בסקר שפורסם השבוע ב'דיילי מייל' ונערך בקרב 1,500 איש, נמצא ש-55% מהנשאלים חושבים שהסגר הוטל מאוחר מדי, כאשר 34% מאמינים שהוא הוטל בזמן הנכון. באופן נחרץ, 81% מהנשאלים טענו שעל בריטניה לסגור את השמיים לטיסות נכנסות ויוצאות, שלמרבה האבסורד נמשכות ללא שינוי מהותי.

על דבר אחד דעת הקהל הבריטית מאוחדת בדעתה – האהבה חסרת הגבולות (ובהחלט חסרת הביקורתיות) כלפי ה-NHS. לפי סקרי עבר, מערכת הבריאות הציבורית מסבה לבריטים גאווה רבה יותר אפילו ממשפחת המלוכה. האמון במערכת הבריאות הענקית, שחוסה תחת הממשלה ומעסיקה כ-1.5 מיליון עובדים, לא נשחק משמעותית לא מימין ולא משמאל; בעימותים שלפני הבחירות האחרונות קשה היה למצוא מישהו שיערער על המודל הקדוש, שנחנך כחלק מהרפורמות הסוציאליסטיות לאחר מלחמת העולם השנייה. גם עכשיו, יותר מאי פעם, האמון במערכת גואה. מדי כמה ימים נערכים טקסי מחיאות כפיים ספונטניים כהוקרה לצוותים הרפואיים העייפים, וגם בהערכות מצב ובהודעות לציבור מטעם הממשלה, הסלוגן מדבר על הצורך "לשמור על ה-NHS" כדי שמצידו יוכל להציל חיים. יש המציעים להעניק מדליה לעובדים לאחר תום מלחמתם בקורונה.

ואכן, המודל הבריטי מאפשר גישה לשירותים רפואיים גם לאנשים הנזקקים ביותר בחברה שבהרבה מדינות אחרות היו מושלכים לגסוס בגפם. אבל בפועל, מי שמתנסה עם המערכת מגלה במהירות שמדובר בשירותים מצומצמים מאוד ובמנגנון מסורבל, איטי ובירוקרטי להחריד, שמפספס לא מעט מקרים שלא היו חייבים להיגמר במוות. (לפי מחקר מ-2018, בריטניה היא אחת משלושת המדינות המערביות שמתקשות למנוע מקרי מוות הניתנים למניעה ונובעים ממחלות שכיחות).

גם כאן, ניתן לראות כיצד שולטת שהאנדרלמוסיה הנובעת בין השאר מחוסר ההחלטיות של המנהיגים, שחלקם נדבקו בעצמם בקורונה. רופאים ברשתות החברתיות, חבריי העובדים בתחום ובן זוגי הנמצא בהתמחות לרפואת משפחה, מספרים על מצבים שקשה לדמיין. בחדרי המיון שנמצאים בחזית הלחימה בקורונה יש מחסור במסכות, ואנשי הצוות חולקים מסכות משומשות. במחלקות רבות שורר חוסר סדר, מה שמביא למצבים בהם אחיות מגלות שעות אחרי ששטפו חולה דמנטי ללא שום אמצעי הגנה שהוא אובחן בקורונה, אך אף רופא לא טרח לעדכן אותן או את החולה.

יש אי-דיוק מהותי בנתונים הרשמיים ובנתוני בתי חולים. בזמן שהנתונים הרשמיים דיברו על שבעה חולים בלבד בעיר בה אני חיה (שכמובן אמורים לכלול רק את הנמצאים במצב קשה, שרק אותם טורחים לבדוק), בפועל חבריי תיארו לי מחלקה עמוסה בעשרות חולים שהגיעה לסף הקיבולת. הנהלת בתי החולים הנמצאים בחסות אוניברסיטת קינגס קולג' בלונדון דיווחה על מקרים בהם הנתונים הרשמיים של הממשלה חתכו שני שליש ממקרי המוות, וטעה כי תופעה דומה נרשמה גם בקרב בתי חולים אחרים בממלכה.

במקביל, יש חוסר משווע בבדיקות. המדיניות המוצהרת עד לאחרונה קבעה שרופאים ואחיות לא נבדקו כלל והונחו לבודד את עצמם למשך שבוע. הבדיקות המועטות שקיימות באנגליה, כך הוחלט, יוקדשו לציבור. המחאה הציבורית שקמה בשל שהפגיעה בגיבורים הנמצאים בחזית הובילה לשינוי במדיניות, אך גם כעת אחוז מזערי מהבדיקות ניתן לצוותים הרפואיים שמספריהם מתדלדלים בגלל הצורך בבידוד, מה שיוצר עומס גדול אף יותר על המערכת המוגבלת. בתוך כך, המרוץ לבדיקות ולמכונות ההנשמה כאוטי גם כן. ההתעוררות המאוחרת מאוד של הממשלה הביאה לכך שבריטניה נתקעה בסוף התור העולמי לרכישת האמצעים השונים, ובתי החולים בלונדון שנמצאים תחת עומס מיוחד מתריעים כי מכונות ההנשמה והחמצן אוזלים. למרות שיש צורך בהגדלת מספר הבדיקות, בריטניה מתקשה לגרד את היעד הצנוע של 10,000 בדיקות ליום באוכלוסייה שמונה 66 מיליון איש. גם האוניברסיטאות המובילות הששות להציע סיוע ושירותי מעבדה מתקשות לעבוד בתיאום עם הממשלה.

אף על פי כן, מספר מערכות משומנות אחרות מציגות ביצועים מרשימים, ומזכירות במידת מה את הרוח הבריטית המפורסמת שמהדהדת את הסלוגן – Keep Calm and Carry On. חברות בריטיות מובילות כמו דייסון התגייסו למאמץ מכונות ההנשמה ומתכננות לייצר עשרות אלפי יחידות. כעשרים אלף רופאים ואחיות שפרשו לגמלאות התגייסו מחדש להילחם בקורונה, ולמרבה הטרגדיה היו ביניהם כאלה שכבר חלו ואף מתו. 250 אלף איש נרשמו בזמן שיא כמתנדבים למערך הבריאות, ויוזמות קהילתיות מנסות לסייע לקשישים ולמבודדים בקניות ובשיחות עידוד. אפילו רשתות המזון הגדולות מקדישות שעות מיוחדות לקשישים ולעובדי מערכת הבריאות, כדי שיספיקו לקנות את מה שהם צריכים ללא חשש. כמויות מזון גדולות נתרמות לצוותי הרפואה, וחסרי בית מאוכלסים בנמלי תעופה ובתי מלון.

ההיערכות המוקדמת של בריטניה לעזיבת האיחוד האירופי הביאה לכך שמחסני המזון מלאים, ולאחר שבועיים של קניות בהלה המדפים חזרו לשגרה עם חוסרים לא משמעותיים. גם האשראי שהונח בצד לסיוע לעסקים שעמדו להיפגע מהברקזיט יכול להיות מנוצל כעת. התוכנית הממשלתית הנדיבה והמפורטת מאפשרת לעצמאים ולעובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום לקבל אחוז גבוה מהשכר, מסייעת להוריד את מדד החרדה בציבור, ואולי יכולה להגדיל את נכונותו לציית להוראות. גם הצבא מסייע בתחום הלוגיסטי ובהקמת בתי חולים, שאחד מהם כבר ערוך לקבל 4,000 חולי קורונה בלונדון.

הנתונים כרגע מראים שבריטניה הולכת בצעדים נחושים אחרי איטליה וצרפת, ואין סיבה שהמצב ישתפר לאור ההתעוררות המאוחרת של ג'ונסון והתשתיות הבעייתיות. אך עכשיו, עם תחושה של מדיניות ברורה יותר ותחושת הערבות ההדדית, הייאוש אולי נעשה קצת יותר נוח.