מה אדמונד ברק היה אומר על השמאל של ימינו

ההיסטוריה מלמדת כי הנשק העיקרי מול ניצני מהפכה אלימה אינו עוד אלימות, אלא התעקשות על האמת והגנה על ערכי החירות המסורתיים

אדמונד ברק ומהומות במיניאפוליס | Hungryogrephotos, National Portrait Gallery

איזו הפתעה. ברגע שהפורעים ברחובות התחילו להשתעמם מהפלת פסלים, הם החלו להפיל אנשים. וברגע שנשמעו היריות הראשונות, ג’ו ביידן ה”מתון” הוריד את המסכה ומתחתיה התגלתה קאמלה האריס. היזהרו מפני אנשים מבוגרים החושפים את כל שיניהם בחיוך.

מבט על ההיסטוריה, במיוחד זו של צרפת והגיליוטינות הנאורות שלה, מגלה דבר מאוד לא נעים: אמריקה לא חווה כעת את הייסורים של קמפיין בחירות פשוט אלא את מה שנראה כתחילתו של תהליך מהפכת שמאל קיצוני. אולי הדבר הראשון שעל הימין לעשות, אם יש בו עדיין כוונה כלשהיא להתגונן מפני הטרדה ורודנות, הוא להודות בכך. שום דבר ממה שמתרחש ברחובות הוא תוצאת המקרה, אלא אם אתה מחשיב את הפלישה לפולין ב-1939 כלא יותר מביש מזל.

הכל קרה כל כך מהר, כמו תעלול קסמים. לפתע ישנה אלימות, ישנה שנאה, ישנו פחד חריג, ישנם שקרים, ישנה טינה ומחלוקת, ישנו כאוס וישנה ביזה. במילים אחרות, יש לנו כבר את המרכיבים הדרושים כדי לאפות עוגת מהפכה אמיתית. האלימות עדיין נראית כדבר שבשוליים, וזו הסכנה האמיתית: אנחנו ממעיטים בערכה. ראו למשל את חשבונות הטוויטר שלהם – אף אחד ממנהיגי השמאל העולמי לא פספס את ההזדמנות להצטרף לחגיגה, כולל הרודנים הגדולים ביותר. הנשיא הסיני שי ג’ינפינג היה נרגש במיוחד: קודם הוא ייצא מגפה ללב האויבת הגדולה שלו, ועכשיו הוא רואה כיצד הדמוקרטיה החזקה במערב עומדת ליפול לידיו בזכות הכלי האהוב עליו: מהפכה.

מה שהפחיד במיוחד את ההוגה הבריטי בן המאה ה-18 אדמונד בְּרק בנוגע למהפכה הצרפתית לא היו המהפכנים עצמם, אלא האהדה שהם עוררו בקרב חלק מהשמרנים האנגלים. החשש הזה הניע אותו לנאום ולכתוב נגד הפארסה הגדולה שהתרחשה מעבר לתעלה, בחסות הנאורות הנחושה לראות דם נשפך.

דבר דומה קורה כיום על אדמת אמריקה. הדבר הנורא ביותר אינם הפראים המנסים לחתור תחת הסדר באמצעות אלימות, אלא השותפות בפשע של המפלגה הדמוקרטית, המתקשה מאוד להסתיר את התלהבותה מן הסוג הזה של מהפכה פוסט-מודרנית בה אין עוד הבדל בין טלוויזיה שנגנבת, אדם שנורה ברחוב או סנאטור רפובליקני שנמלט בעור שיניו מלינץ’. האמת היא שהשמאל משגשג בתוך כאוס כמו שדג שוחה במים.

למרות כל האמור לעיל, עלינו להיזהר מפני הבור של אזהרות אפוקליפטיות. אני באופן אישי אינני סבור שאנו עומדים על סף מלחמת אזרחים כפי שהדמוקרטים טוענים. חוץ מזה, לא נראה שחברי דור המילניאלים מוכנים להילחם באמת על משהו אם זה לא נעשה מהספה ודרך האינטרנט.

הם מזכירים לי קצת את העקיצה הצנועה של הסופר הספרדי אגוסטין דה פושה, שהתוודה בשנות ה-40 בפני השגריר הבריטי כי “אנחנו הספרדים מוכנים למות למען אשת החלומות או עבור הכבוד, אבל למות למען הדמוקרטיה נראה לנו מטופש כמו למות למען השיטה המטרית”.

שנות העופרת

האמת היא שטבע האדם נותר ללא שינוי במשך ההיסטוריה. מעולם לא ידענו זמנים ללא מתנקשים, שקרנים, קושרי קשרים ור”ל – אידיוטים במספרים כל כך גדולים שאילו היו להם כנפיים היינו חיים כולנו בעלטה תמידית. הוגה הדעות הקולומביאני גומס דאבילה נהג לומר שהטיפשות משנה את עניינה בכל עידן כדי שלא נוכל לזהות אותה. זה מסביר מדוע מי שרק אתמול היה מודאג מאוד משכבת האוזון היום מזועזע מגזענות או מחוסר בהעצמת נשים, ואולי מחר שוב ימחה נגד המבורגרים גדולים מדי כמו שניסה וכשל לפני כמה שנים.

מן הסתם, אתה צריך להיות אוויל של ממש כדי להכריז מלחמה על ההמבורגר כאשר אפשר לצאת למשל למאבק עיקש בקינואה. אך בסופו של דבר עניינה העיקרי של מחאה אינו הכותרת שלה; הרעש הוא לא בגלל ש”חיי שחורים נחשבים” אלא פשוט עוד ניסיון לחתור תחת הסדר הקיים ולהשיג כוח. או אם ננסח זאת במילים פשוטות – לגרום לדונלד טראמפ להיעלם. כל שאר הפרטים פחות חשובים.

לכן אני מניח שאם השמאל בחר במאבק בגזענות כמטרת המחאה הנוכחית, זה רק מפני שעבור אותם כותבים ועורכים פרוגרסיביים שנאלצים כעת להצדיק אלימות קל יותר להיאבק בגזענות מאשר להגן על טבעונות למשל. הנה דוגמה אחת: בחשבון הטוויטר של העיתון הגדול בספרד, ‘אל פאיס’, דווח ביום ראשון על המקרה בו תומך טראמפ נרצח במהלך ההפגנות בפורטלנד וכתב כי “אדם נורה בחזה”. והדיווח נמשך: “הקורבן חבש כובע ועליו סמל של קבוצה ימנית קיצונית שהייתה מעורבת בעימותים”. אם המגמה התקשורתית הזו תמשך, אני מניח שבקרוב נראה כותרות כמו: “קליע נמלט מקנה האקדח ופגע בחזהו של תומך טראמפ, שנפטר מאוחר מיותר מסיבה לא ידועה”.

כל הרעיון הוא להפוך את המוות לדבר טריוויאלי, כל עוד המת הוא האויב. בתקופת ‘שנות העופרת’ באיטליה של שנות השבעים שהייתה רצופה באלימות פוליטית מכל הצדדים, אחת מסיסמאות השמאל הייתה “מרקס לנין ומאו, לימדו אותנו שלהרוג פשיסט זה לא פשע”. ואני מוסיף: השאלה האם הוא פשיסט או לא גם היא נקבעת בידי המוציאים להורג, לעתים קרובות רק בשל הכובע שהוא חובש.

כדור בגב

כדי להבין במלואה את האלימות המהפכנית המשתוללת ברחובות אמריקה, עלינו לבחון את אחד מהאלילים הפוטוגניים ביותר של המהפכה – צ’ה גווארה – ואת הריקבון המוסרי שלו שלרוב אינו מופיע בספרי ההיסטוריה.

פידל קסטרו וצ’ה גווארה | Alberto Korda

אסיר פוליטי קובני שכתב תחת השם הבדוי פייר סן מרטין מספר לנו למשל כיצד בשנת 1959, במצודת לה קבאנייה הידועה לשמצה בהוואנה, המהפכנים היכו קשות ילד בן 12 לפני שהשליכו אותו לתא המעצר. מכיוון שפניו היו מלאות חבורות שותתות דם כאשר הגיע, אסירים אחרים התעניינו במעשיו. הנער הודה בפשע החמור: הוא ניסה להגן על אביו שנורה למוות בידי אנשי קסטרו וגווארה.

כאשר צ’ה שמע שהילד נמצא במתחם, הוא זימן אותו לפניו כדי שיוכל להוציא אותו להורג בעצמו. הוא הורה לילד לכרוע ברך והילד ענה: “אם אתה עומד לירות בי, תצטרך לעשות את זה כשאני עומד ולא כורע ברך כמו פחדן”. צ’ה החל ללכת מסביב לילד, בחן אותו היטב ואמר: “אז אתה נער אמיץ..”. כאשר הגיע מאחוריו, שלף את האקדח וירה בעורפו של הילד.

אני מבועת במיוחד מאנשים שיורים בגבם של אחרים. אולי בגלל הערצתי לג’ון ויין ואולי פשוט בגלל שאני ספרדי, מדינה בה סבלנו במשך עשורים מהמנהג הפחדני והרצחני הזה מצד כנופיית הטרור הסוציאליסטית הידועה בשם המחתרת הבסקית. אבל יש דבר גרוע עוד יותר מאשר לירות במישהו בגב, וזה לזכות למחילה על הרצח רק משום שהוא מטיל כתם על המטרה הגדולה שלך.

וכך, ללא שהשמיע אפילו מילה אחת לגינוי הפשעים והמהומות ברחובות, המועמד הדמוקרטי ג’ו ביידן הזדרז להוסיף עוד דלק למדורה והכריז: “הנשיא מסית לאלימות, מעניק השראה לרוצחים לבנים גזעניים, ותגובתו הכושלת למגפת הקורונה עולה באלפי חיים מדי יום”. כל זה מתרחש כאשר המכונה הדמוקרטית כולה (בתקשורת ובפוליטיקה) פתחה ביום ראשון במתקפה מתואמת על כך ש”טראמפ מנסה לפתוח במלחמת אזרחים”. כמובן, המסר הסמוי כאן הוא: ואנחנו נעצור אותה אם תצביעו לנו. אפילו המאפיה בסיציליה שולחת רמזים עדינים יותר.

חלק מזה דווקא משחק לטובת טראמפ. כולנו זוכרים כיצד עם בחירתו ב-2016 השמאל טען בלהט כי הנשיא החדש יפתח במלחמת עולם שלישית, אך האמת היא שהמלחמה היחידה בה טראמפ פתח הייתה מלחמת ציוצים בטוויטר. במאזן הכללי, טראמפ התברר כמחרחר מלחמה קטן מאוד ובמיוחד בהשוואה לקודמו בתפקיד, חתן פרס נובל לשלום ברק אובמה.

אז לאחר התחזית הכושלת הזו, הדמוקרטים כעת מנסים איום חדש שאמור להדאיג את בסיס המצביעים: מלחמת אזרחים. הם יודעים שאם פחד יהיה הרגש השולט במדינה בחודשים הקרובים הדבר יסייע להם מאוד בהצלחה בבחירות, ולכן למאבק בגזענות אין שום קשר לעניין. באותה מידה הם היו יכולים לעודד התנגשויות אלימות בין מעריצי ומתנגדי גרתה תונברג או בין תומכי וסרבני אננס על פיצה – נושאים אשר בגינם חלק מאתנו יצאו לרחובות בהתלהבות רבה יותר מאשר השאלה האם אדם משעמם כמו ביידן יהיה נשיא.

סוף העולם

יש דברים רבים אותם מתנגדי מהפכות מן העבר יכולים ללמד אותנו לגבי האופן בו מתמודדים בכבוד מול מצור מהפכני, והבסיסי שבהם הוא לשמור על הוויכוח ברמה האידיאולוגית.

כפי שאדמונד ברק מזכיר, עוד בטרם ניצחון המהפכה בצרפת, היה קודם כל צורך לנצח במלחמת התרבות עם שלל כתבים ומגמות רעיוניות שמטרתם הייתה לשנות את האופן בו אנשים חושבים. לפעמים זה נעשה באופן בלתי מורגש ממש, כאשר בתהליך הדרגתי הערכים הישנים מוחלפים ובמקומם עולה מה שברק הגדיר כ”אכזריות־חֵמָה אפלה ופראית”. כיום, הגשם הבלתי-פוסק של המרקסיזם התרבותי עושה את העבודה.

הגותם של ענקי עבר כמו ברק, דה מֶסְטְר או דה בונל מראה לנו גם כי המתנגדים למהפכה לא צריכים להגיב באמצעות עוד אלימות או הטלת בוץ בזמן משבר. בסופו של דבר, הסיבה העיקרית בגינה אדם מגלה התנגדות לניצני מהפכה מן הסוג הזה היא האמת, והנשק העיקרי להגנה מפני המהפכה היא בדיוק ההגנה על הערכים המסורתיים של האומה האמריקנית: חירות, חיים וקניין.

כל החיים חשובים, אסור לפגוע ברכושם של אחרים וחירות אינה ניתנת להחלפה. חירות, חיים, קניין: המילים האלו נשמעות עבור אנשי הקמפיין אחוזי הדיבוק של ביידן-האריס כמו סוף העולם.


איצ’ו דיאס הוא עיתונאי וסופר ספרדי. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. מעט אופטימי מדי לחשוב שאמת פשוטה תנצח כשההיסטוריה מוכיחה פעם אחר פעם שדווקא הפרופורנדה היעילה יותר מנצחת.
    שיטת הפעולה הזו עובדת לפלשתינאים כאן כבר שנים ואנחנו יכולים להמשיך לברבר את האמת לדעת…
    האמת היא שמה שהציל את אנגליה אז בימיו של ברק ממהפכה – היא הדוגמא של החורבן הנוראי של צרפת (שהיתה אז “ה”מעצמה ומעולם לא התאוששה לגמרי מהמהפכה).
    אולי גם הפעם תהיה לנו “דוגמא” להתרחק ממנה, לא בטוח. מה שבטוח הוא שהקיטוב המתחדד ברמה העולמית בין הפרוגרסיביים ובין השמרנים (או בין הימין לשמאל) הגיע כבר לממדי אסון והוא מחפש ניצוץ כדי לבעור.