אזור זמן: דובאי

קשה לסכם מסע לאיחוד האמירויות הערביות. בראש ובראשונה, כי ברוב הזמן זכיתי להיות בדובאי, שהיא רק אמירות אחת מתוך שבע אמירויות. באבו דאבי לא ניתן לבקר בתקופה זו בגלל הקורונה. בשאר האמירויות ביקרתי לטיולי יום פה ושם, ומלבד השוני המובהק שלהן מדובאי, קשה היה לעמוד על טיבן באופן מעמיק מביקורי הבזק בהן. כך שבעצם אולי יותר נכון להצטנע ולומר שזהו סיכום מסע לדובאי. אחרת זה קצת כמו להגיע לניו יורק, ולהתיימר לטעון שטיילת בארצות הברית. וכשאני אומר ניו יורק, אני מתכוון לניו יורק העיר, לא המדינה. בדיוק כמו שכעת אני מתכוון לדובאי העיר – שגדולה בערך כמו כל גוש דן – ולא דובאי האמירות.

מפתה לחשוב על קווי דמיון בין איחוד האמירויות לישראל. מדינות קטנות בשטחן, וילות בג׳ונגל המזרח-תיכוני, עם קצב צמיחה אדיר. אך במובנים רבים זו מדינה שדומה הרבה יותר דווקא לארצות הברית של אמריקה: מדינת מהגרים (כ-85 אחוזים מהאוכלוסייה הם עובדים זרים), מורכבת מפדרציות, עם אתוס של הפרחת ארץ חדשה ושוממה, בכלים של שוק חופשי פרו-יזמים וכמעט ללא מיסוי. ממש ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יש עוד מאפיין דומה בין ארצות הברית לאיחוד האמירויות: סובלנות בין דתית. לכולם ברור מהי דת המדינה, ולמי שזה לא ברור – זה יהיה ברור בתוך כמה שעות כשישמע את קריאת המואזין או כשימצא בחדר המלון קוראן ושטיח תפילה עם חץ המורה לכיוון מכה. אך גם למדינה ברור שעליה לכבד את מנהגיהם הדתיים של כלל התושבים בה.

הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא עצי האשוח וחגיגות הכריסטמס שניתן למצוא בכל פינה בה נמצאים עובדים ותיירים נוצרים. דוגמא נוספת היא היחס לאלכוהול, אותו ניתן להשיג במתחמים המיועדים לתיירים, כמו ברים שנמצאים במלונות ובחלק מהמסעדות, בהם לא תוכל לצאת למרפסת עם היין או הקוקטייל שהזמנת.

לא משנה אם אתה בחוף הים, בפארק חדשני, קניון עצום, על גג של מגדל, במסעדה הודית או מלון מערבי, המואזין יזכיר לך איפה אתה, ויחשוף בפניך כיצד, בטונים הנכונים ובלי ההקשרים האלימים, זה יכול להיות נורמלי ואפילו נעים. זו אולי הדוגמא המוחשית ביותר לחוויה אליה נחשף כל ישראלי שמבקר באמירויות: יכולה להיות ערביות אחרת. סובלנית, מפותחת, מודרנית, יזמית וחלוצה. סוג של זכר לאותם ימים בהם הובילה את העולם חליפות ערבית-מוסלמית שמוכרת רק מספרי ההיסטוריה.

ישראל-אמירויות-פלסטין

בדרך כלל כשאני בחו״ל, אני לא מסתובב עם כיפה אלא עם כובע, קסקט או סתם גלוי ראש. הפעם הסקרנות לגבי החברים חדשים שלנו שכנעה אותי, וכבר בנחיתה החלטתי שבטיול הזה, אני לא מוריד את הכיפה. המסקנה הייתה מאד ברורה: אין בעיה להסתובב בדובאי עם כיפה. ברוב המוחץ של המקרים, היחס שקיבלתי היה פשוט אדישות. בסופו של דבר זה לא באמת מעניין את נהג המונית הפקיסטני או את המארח במסעדה התימנית אם אני מישראל או לא. זה מעניין בעיקר את הרוכלים ההודיים בשווקים התיירותיים יותר, ששמחים לקרוא לך בעברית, כאילו פעם מישהו קנה משהו כי צעקו לו “שלום בוא לפה”.

הפעם היחידה שזכיתי ליחס שונה בזכות הכיפה, הייתה כשישבתי על חוף הים עם מטיילת ישראלית נוספת, כאשר ניגשה אליי עלמה צעירה בקריאת שלום. היא הייתה מערב הסעודית וידעה לזהות יהודי בזכות שורשיה הפלסטינים. התפתחה בינינו שיחה נעימה מאד, ואני מניח שאם לא בן הזוג ההודי שהיה איתה, מזמן היא הייתה מבקשת את מספר הטלפון שלי…

זו לא הייתה הפעם היחידה שפגשתי פה צעירים ממוצא פלסטיני. בערב אחר ישבתי עם חבר ירושלמי במסעדה ירדנית-פלסטינית. החבר היה רעב, ואני הייתי חבר. המארח, שכנראה היה גם הבעלים וגם המלצר, היה פלסטיני. או כך לפחות הוא הציג את עצמו. שאלנו אותו מאיפה? הוא אמר מרמלה. משהו בגיל הצעיר שלו לא התאים לתשובה. שאלתי אם נולד ברמלה. בכל זאת, רציתי לדעת אם יש לי פה שוכר פוטנציאלי לדירה החדשה שלי בעיר היחידה שנוסדה על-ידי הערבים בתקופת הכיבוש הערבי אי שם במאה השביעית לספירה. מתברר שהבחור נולד בעמאן, אבל הזהות שלו היא קודם כל פלסטינית. עם או בלי קשר לאורחיו הלא קרואים מישראל. קיבלנו שירות נפלא ואוכל מצוין, וגם שיעור לחיים על הדור הפלסטיני שלא ידע את ארץ ישראל.

זהו לא הקשר היחיד בין משולש ישראל-האמירויות-ופלסטין. קשר מפתיע נוסף הוא קידומות הטלפון הבינלאומיות. בעוד 972 מוכרת כקידומת הישראלית, 971 היא הקידומת של איחוד האמירויות. 970 מיועדת לרשות הפלסטינית ומחכה לבוא החמור של מוחמד. אל תחזיקו את נשימתכם. 973 אגב, היא של בחריין, בת ברית חדשה נוספת שתהיה פתוחה למטיילים ישראלים בקרוב ממש. 974 למי שתהה, היא של קטאר, למי שמקווה להסכם שלום נוסף לפני המונדיאל המיועד להיערך שם בחורף (!) 2022.

עם המבט קדימה

כשנחתתי בדובאי, חשבתי שהנה אני הולך לתרגל קצת את הערבית הרצוצה שלי. הרעפתי סלאם ושוקראן לכל עבר. ככל שהרחקתי מנמל התעופה, גיליתי שאין לי עם מי לדבר. השוקראן הפך למיותר ואף מאולץ, ופינה את מקומו לת׳אנק יו המנומס בפני נותני השירות ההכל-רק-לא-ערבים.

כשאני עובר ליד אתר בנייה, ואי אפשר לצעוד בדובאי בלי לעבור ליד אתר בנייה, אני לא יכול שלא לחזור 5,000 שנים אחורה, ולהרגיש שאני נמצא למרגלות מגדל בבל. שאון הבנייה, אינספור כלי עבודה ועובדים מכל הצבעים (חוץ מלבן) ומכל המינים (חוץ מהמין היפה). בליל השפות והתכונה הבלתי פוסקת של 24/7, גורמים להרגשה שהגענו למקום שהוא באמת ללא הפסקה. מה הסיפור עם הבנייה המטורפת והבלתי נגמרת פה באמת?

אם הצלחתי להבין נכון, נדמה שהאתוס של דובאי הוא למעשה של האמיר שלה, שייח׳ מוחמד בן ראשד אאל מכתום. הפסקה להסבר קצר. שייח׳ מוחמד הוא גם ראש הממשלה וסגן הנשיא של האמירויות. החלוקה המקובלת היא שהנשיא של האמירויות הוא אמיר אבו-דאבי, בעוד ראש הממשלה הוא אמיר דובאי. והאמיר שלנו, יש לו וואחד שאיפות.

ב-15 שנות כהונתו כאמיר / ראש ממשלה / סגן נשיא (אין צורך למחוק את המיותר) הוא הפך את דובאי המדברית לעיר פורחת ומשגשגת עם המגדלים הכי גבוהים בעולם, מה שלא מפריע להם לבנות כרגע גם את המגדל הבא הכי גבוה בעולם. כאילו אומר אנחנו לא ניתן לכך שאנחנו חיים במדבר להגביל את השגשוג שלנו. ועד לאן אנחנו רוצים להגיע? עד לכוכב מאדים. שהוא למעשה מדבר חדש, וגם בו נבנה עיר מגלומנית. אה כן, גם לזה יש כבר תאריך. 2117. Save the date.

הקטע של דובאי לראות עתיד הוא ממש חלק מהאתוס. הבנייה פה הופכת עתידנות למציאות. בקרוב יהיו פה מוניות אוויריות. חגיגות 50 השנה לאמירויות שמיועדות להתקיים לאורך 2021 לא מפריעות כבר להציג את חזון 2071 ולהציב מטרות ברורות לשנת ה-100. ומה הכי לא מפתיע כשמסתובבים פה? התחושה הברורה שכל המילים הגבוהות הולכות להתממש, גם אם יהיה צריך לבנות את קרקע המציאות כמה מאות מטרים יותר גבוה.

עם כל הכבוד לעתיד של דובאי, יש פה גם כמה עניינים עם העבר וההווה, כולל שכונות עוני גדולות שמזכירות שיכונים בעיירות פיתוח בישראל של שנות ה-60. בשכונות אלו מתגוררים מהגרי עבודה ומעט אזרחים מקומיים שגורלם קצת פחות שפר עליהם. נראה שיש גם כאלה. באזורים הללו, נעלם הניקיון המצוחצח שמאפיין את דובאי, המתחלף בזוהמה שכוללת קלפים עם תמונות של נשים צנועות (באמת!) שמזמינות לעיסוי קצת פחות צנוע. לא משהו שאי אפשר למצוא בקלות גם בישראל.

קיבוץ גלויות

עזוב שטויות עדי. מה יש לך לחפש בדובאי? אמנם מפעל מטורף שנבנה בשנים ספורות, אבל איפה האותנטיות? אז זהו, ועוד איך שדובאי אותנטית. זו בדיוק האותנטיות שלה: הבנייה הגרנדיוזית. העובדים מכל העולם. בדיוק כמו שפריז וניו-יורק היו בתקופות מסוימות במאה ה-20. זו לא מחשבה מקורית שלי. את זה אומר לנו נציג בכיר ממשרד התיירות של דובאי. מהגר עבודה מסקוטלנד, למקרה ותהיתם. או כמו שהממשל בדובאי מסתכל על זה: עוד אחד מטובי המוחות שהובאו מרחבי העולם כדי להפוך את דובאי למה שהיא.

אחד האנשים שאני פוגש כאן, מוחמד קאדו, מנהל סוכנות תיירות מצליחה, חצי סורי וחצי כווייתי, מספר לי שהוא בדיוק קורא את ספרו החדש של מיודענו שייח׳ מוחמד בן ראשד, האמיר המקומי. הוא מתאר באוזניי כיצד אמיר דובאי תלה תקוות בבשאר אל-אסד, כשזה החליף את אביו חאפז. בשאר, שזכה לחינוך מערבי מתקדם, הגיע לבקר באמירויות לפני שהפך לנשיא סוריה, והיה נראה כמו שותף פוטנציאלי להפיכתה של סוריה למעצמה כלכלית אזורית. כשהפך לנשיא, הפך אסד לרודן בדיוק כמו אביו והביא את סוריה למקום הנורא בו היא נמצאת היום.

קאדו אומר לי בכאב, שאין תקומה לערביי המזרח התיכון, אלא בזכות מנהיגים חזקים אך נאורים. אחרת זה רק מלחמות. פה זה לא אירופה הוא אומר לי. אני מזכיר לו, שגם אירופה של עד מלחמת העולם השנייה, הייתה מלאה בשדות קטל ומרחצי דמים. מוחמד אח שלי, שמור על האופטימיות.

לאורך המסע אנחנו פוגשים פה כמה צעירים מעניינים: אקטיביסטית סעודית צעירה ונמרצת שלוקחת אותנו לסיור גלריות אמנות באזור תעשייה ישן של דובאי (מי אמר פלורנטין?); הייטקיסטית חצי אמירתית חצי פרסיה שמתיישבת לצדי בארוחת ערב שבת בבית חב״ד ומספרת לי על יוזמותיה האזרחיות שהיא מקדמת בזמן שהבוס לא מכריח אותה לעבוד; פליט סורי שהצליח בדרך לא דרך להימלט מהתופת הסורית ואיבד את משפחתו והחל את חייו מחדש באמירויות; וצעירה מקומית שמציגה את הנרטיב המקומי מטעם מרכז הסברה ממשלתי ויודעת לומר את כל הדברים הנכונים. מי מהם ייתן את הטון פה בעוד עשור? נחכה ונראה. מה שבטוח, השנים פה ובישראל לא חולפות באותו קצב.

לסיכום

השהות בדובאי מעודדת אותך לשאול את עצמך שאלות ולערער על מוסכמות יסוד. האם מדינה לא דמוקרטית יכולה לשגשג מבחינה כלכלית? האם זה תלוי בדור של שליטים דיקטטורים נאורים, או שמדובר על מודל בר-קיימא שיכול לשרוד לאורך זמן? ואולי דווקא אי דמוקרטיותה של המדינה היא זו שמאפשרת את הצמיחה הכלכלית המהירה בזכות העסקה אינסופית של עובדים זרים בתנאי קיום מינימליים?

שאלה נוספת שלא התאפקתי לשאול את עצמי היא מיהו אמירתי? על הנייר, אמירתי הוא מי שיש לו אזרחות של המדינה. בפועל, כמעט כל האנשים שפגשתי שהם אזרחי המדינה, לא נולדו לשני הורים אמירתיים. מהמדגם הלא מייצג של אזרחי המקום, יש פה רבים שהם חצי סורים, חצי כווייתים או חצי סעודים (וסליחה למדינות האחרות ששכחתי). ככה זה כשיש פה מדינה שקמה רק לפני 50 שנה ודוגלת בקיבוץ גלויות של מגדר אחד בלבד (הנשי), לא משנה מאיזו מדינה.

על מעמדו של אותו מגדר באמירויות ניתן ורצוי להרחיב את הדיון, אך אולי לא כדאי לקיים אותו ללא פרספקטיבה נשית. אחרת אני עלול למצוא את עצמי מתלהב ממוניות ורודות שמיועדות לנוסעות בלבד, או מקרון ברכבת אליו הכניסה לגברים אסורה.

על מנת להימנע מחזרה למלוניות בישראל, החלטתי להאריך את השהות שלי פה בשבוע ולחזור לעבוד מרחוק. וואלה? כיף לעבוד מדובאי, שנמצאת בשעון זמן שמקדים את ישראל בשעתיים. אתה קם בבוקר, הולך לשחות בבריכה שעל גג המלון, יוצא לארוחת בוקר (פה ישראל לוקחת בגדול), וכשאתה מתיישב לעבוד ליד המחשב בשעה 11, בישראל רק 9. אם לעבוד מרחוק, אז מפה.

למתכננים את הנסיעה הקרובה שלהם לדובאי, נזכיר שהשנה הרמדאן חל מה-12 לאפריל עד ל-12 במאי. למה זה משנה? כי בתקופה זו יש מגבלות על מתחמי בילוי ומסעדות, אם כי מביני דבר אומרים שבכל שנה יש יותר הקלות והשנה צפויות אף יותר לטובת התיירים שמהווים חלק משמעותי בכלכלת האמירויות. האם זה אומר שכדאי לדחות את הנסיעה לאחרי הרמדאן? לא. בעיקר כי החל מחודשים מאי ויוני מזג האוויר פה עלול להיות בלתי נסבל, אלא אם סאונה בלי קירות עושה את זה למישהו.

בחזרה לארץ אני מגלה שהמטוס כמעט מלא, ושרוב הנוסעים בו הם ערבים ישראלים. אני מקווה שהם ראו את מה שאני ראיתי, אני חושב לעצמי. אני מקווה שגם הם רואים באמירויות השראה לערביות נורמלית, גאה ומתפתחת ללא הרף, בדרך ליצירת תנועה גלובלית ערבית מודרנית.

עדי ארבל הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית.