יסודות העידן הפוסט-ג׳יהאדיסטי

בהצטברות של שבעה גורמים משמעותיים יחדיו, התחולל שינוי של ממש בעולם הערבי אשר הוציא אותו מעידן הג׳יהאד אל תוך מהלך של קידמה

צילום מסך

בשעה שאמריקה מצויה בקיטוב עמוק, בישראל מחכות בחירות כלליות מעבר לפינה, ווירוס הקורונה ממשיך לעשות שמות ברחבי העולם – המצב האזורי והעולמי נראה קודר למדי. ועם זאת, עד כמה שהדבר אירוני, בתוך כל אותה ביצה טובענית הולך וצומח לו פרח של תקוה למזרח התיכון – הסכמי אברהם, תחילתה של מערכת יחסים נורמלית בין העולם הערבי לישראל. הסכמי אברהם הינם כשלעצמם ביטוי של מהלך רחב אף יותר שמתחולל בתוככי העולם הערבי – מהלך הפוסט-ג׳יהאדיזם.

״ג׳יהאד״ משמעו מאבק, והוא מסמל את הערך האסלאמי של מלחמת קודש כנגד הכופרים. לעומת זאת, הפוסט-ג׳יהאדיזם מבטא את הנטייה להתרחק מרעיון הפאן-ערביזם והפאן-אסלאמיזם – אותן אידיאולוגיות שעמדו מאחורי מסעות הכיבוש הערביים-מוסלמים – ואת החלפתן בשאיפה לשיתוף פעולה אזורי ובהצבת מטרות של מימוש עצמי ומימוש חברתי יחד עם רווחה כלכלית.

רעיון הפוסט-ג׳יהאדיזם נמצא עדיין בחיתוליו, ללא ספק. אולם דבר אחד כבר הושג והוא העמדת אתגר ותחליף בפני צורת החשיבה הישנה, וישנם לפחות שבעה גורמים המסייעים להצית את הדמיון אודות מזרח תיכון פוסט-ג׳יהאדיסטי.

1. המדינות התומכות בג׳יהאד נמצאות במצב נורא

ערביי האזור מחשבים מחדש את יחסם לג׳יהאד מהסיבה הפשוטה שבעולם המודרני והמתועש אין בג׳יהאד הרבה היגיון. מסע כיבוש בימינו אינו מבטא עוצמה ועושר כפי שהיה בעבר. תחת זאת, מתבונן הרחוב הערבי באותן מדינות וארגונים הנוטים לג׳יהאד, כדוגמת אירן ודאע״ש, ורואה כיצד הן מונעות מהאזרחים כל חרות מינימלית ומביאות עליהם אומללות, עוני ומוות.

במדינות ערביות אחרות השתמשו השליטים באידיאולוגיית הג׳יהאד כמטרה לאומית על-מנת להסיח את דעת ההמון ממנהיגותם הכושלת, מהשחיתות השלטונית, מהבירוקרטיה העצלה ומהכלכלה הבלתי מתועשת הדורכת במקום. כך, מצרים של ג׳מאל עבד אל נאצר שמה לעצמה למטרה להביס את ישראל, ועיראק של סדאם חוסיין חלמה על הכרעת אירן.

אך ההמונים כבר לא קונים את עקרון הג׳יהאד. האנשים הפשוטים במדינות ערב כבר אינם שבעי רצון ואינם מוכנים להקריב את חייהם ואת האפשרות לשפר את מעמדם עבור חלומות הניצחון של מנהיגיהם המושחתים.

ילדים ניצולים עומדים בהריסות של כפר ווארדיק בעקבות דאע״ש (קרדיט: Levi Clancy)

חוסר שביעות הרצון מרעיון הג׳יהאד מערער גם את יסודותיו של רעיון קרוב אליו, והוא שנאת ישראל. הקריאה להשמדת ישראל הייתה בעבר סיסמה מוסכמת בכל הפגנה בעולם הערבי. אולם, כפי שכתב לאחרונה העיתונאי והסופר ג׳ק ווליס סימונס: “ההתפתחות המדהימה ביותר שאנו חוזים בה היא שינוי הגישה בקרב הרחוב הערבי”.

באופן מסורתי, רמת האנטישמיות במזרח התיכון הייתה מרקיעת שחקים, כאשר מחקר חשוב בשנת 2014 הורה על כך ש-74 אחוזים מהמבוגרים באזור אחזו בעמדות אנטישמיות. אולם כאשר מדינות שונות חתמו על הסכם שלום עם ישראל בזו אחר זו, אותן גישות נתרככו באופן משמעותי. סקרים שבוצעו לאחרונה מורים על כך ש-80 אחוזים מהסעודים תומכים כעת בנורמליזציה, ו-40 אחוזים מהאזרחים בשורה של מדינות ערביות מעוניינים בכך שמנהיגיהם ייטלו חלק פעיל בקידום השלום.

ניכר לעין כי האמונה פוליטית ששלום עם ישראל אינו בר-השגה בלא סיפוק הדרישות הפלשתיניות – שבקה חיים. מנהיגי ערב הסונים כבר עייפו מכך שמדיניות החוץ שלהם כבולה לגחמותיהם של אש״ף וחמאס, ולכן ההסכמים שנחתמו בין ישראל למדינות ערב הסוניות פשוט עקפו את הסוגיה הפלשתינית, למעט קצת מס-שפתיים. עובדה זו, בנוסף לסירובה של הליגה הערבית לגנות את הסכמי אברהם, הייתה עדות ניצחת לקבלתה של ישראל בעולם הערבי ולגועל שהם מרגישים כלפי ההנהגה הפלשתינית המושחתת ושוחרת הג׳יהאד.

2. המציאות את ישראל לא ניתן לנצח

הנחת יסוד נוספת – אשר המלחמה בת 100 השנה של העולם הערבי בישראל התבססה עליה – הייתה שבשלב מסוים ישראל תובס, וכי אם רק יצליחו הערבים והמוסלמים לשתף פעולה, ללא ספק יצליחו ״לזרוק את היהודים לים״.

אולם בפועל, העימות עם ישראל ריתק משאבים עצומים למאמץ המלחמתי, וזאת על חשבון קידמה בכל תחום אחר. רבים היו הערבים שהיו נכונים להקריב את הקרבן, כל עוד המטרה של השמדת ישראל נראתה כברת השגה.

אולם כעבור 100 שנים וניסיונות אינספור להשמיד את ישראל, סוף סוף הגיעו חלקים מהעולם הערבי לידי הכרה כי ישראל אינה הולכת להיעלם. רבים הם הערבים אשר שואלים את עצמם שאלה פשוטה – מדוע להילחם במלחמה חסרת תכלית שרק מסבה לנו נזקים? מדוע לוותר על המטרה ברת ההשגה של רווחה כלכלית עבור המטרה הבלתי ניתנת להשגה של השמדת ישראל? וכמאמר הפתגם העתיק – אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם.

3. זמנו של מונופול הנפט עבר

בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת כל הנפט העולמי היה בידי מדינות המזרח התיכון המוסלמיות. בעזרת מתנת אללה זו, ניתן היה לממן את הג׳יהאד. אך הנה קרה, והמונופול על האנרגיה נשבר. ארצות הברית הפכה כעת ליצרנית הנפט הגדולה בעולם, ומדינות ערב אינן יכולות עוד לנהל את העולם באמצעות סגירת ברז הנפט. המנוע הכלכלי של הג׳יהאד התרוקן מגז.

מעבר לכך, הנפט מהווה מצרך מוגבל. על-מנת להבטיח את יציבותם הכלכלית, אותם מנהיגים ערבים הרואים למרחוק שואפים לעתיד שלא צופן בחובו מסעות ג׳יהאד, כי אם שיתוף פעולה אזורי ועולמי. ׳החזון הסעודי ל-2030׳ מהווה מסגרת חשיבה אסטרטגית שנועדה להפחית את תלותה של סעודיה בנפט ולגוון את אפיקיה הכלכליים.

4. אירן הגדולה ומשטר הרשע שבה

גורם ממריץ עיקרי לנורמליזציה עם ישראל, וממילא גם זרז לפוסט-ג׳יהאדיזם, הוא ההבנה שקיימות סכנות הרבה יותר גדולות והרבה יותר מעשיות עבור מדינות ערב הסוניות מאשר נוכחותה של מדינה יהודית קטנה באזור. המולות של אירן חומדים את מֶכָּה ומדינה שבסעודיה, ומייחלים ליום בו ישלטו באותן ערים הקדושות לאסלאם. בהיותה מחזיקה צבא של כחצי מיליון איש ויכולות בליסטיות לירי טילים ארוכי טווח, ואף לנוכח ניצחונות מרשימים בתימן, נראה כי איומי אירן אינם חלולים.

עלי חמינאי, המנהיג העליון של איראן (צילום מסך)

הערבים הסונים מבינים כי ציר ההגנה שיכול לעמוד כנגד התוקפנות האירנית עובר בדיוק דרך המדינה היהודית, המחזיקה במערכות הגנה בעלות יכולת ובאינטרס משלה להחליש את הכוח האירני. כמו כן, הם מבינים כי לישראל מערכת יחסים חזקה עם ארצות הברית, אשר מהווה שותף אסטרטגי עבור המדינות הסוניות.

יכולתה של ישראל לפעול בחופשיות מול חופיה של איחוד האמירויות – בדיוק מול אירן – מהווה אפוא נכס הגנה משמעותי. בתוך כך, לאחרונה דווח כי צוללת של חיל הים הישראלי עברה דרך תעלת סואץ בדרכה לחופי האמירויות. ההיגיון העומד מאחורי אותה הפשרה ביחסים בין מדינות ערב הסוניות לבין ישראל מקופל למעשה באמרה הידועה – אויבו של אויבי הוא ידידי.

5. דור חדש של מנהיגים ערביים

אל מול עינינו הרואות, הולך ומתגבש לו דור חדש של מנהיגים ערביים בעלי מרץ, כשעבור חלקם, נחשב הג׳יהאד לגורם מפריע המושך אותם אחורנית אל עבר צורת החשיבה של העולם הבלתי מתועש.

מוחמד בן-סלמן מסעודיה החל בבניית עיר מודרנית להפליא – ׳נאום׳ שעל שפת ים סוף – וזאת מתוך חזונו לקדם את ערב הסעודית לעבר העתיד. הוא ביטל את האיסור על נשים לנהוג במכונית, יצא למסע טיהור כנגד אימאמים המטיפים לג׳יהאד, שינה את פניהם של ספרי לימוד המטיפים לקיצוניות והקים מרכז שנועד להיאבק כנגד הגורמים הקיצוניים.

סרט וידיאו מצוין בשם ״מדוע נוצרת נורמליזציה בקשרים בין מדינות ערב לישראל״ עוסק בשני פרויקטים כלכליים ענקיים באזור, להם שותפות ישראל וערב הסעודית, כאשר שניהם נתמכים בידי מוחמד בן-סלמן. אנו חוזים בפוסט-ג׳יהאדיזם בהתגלמותו.

6. ברכה לאזור נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ 

ללא ספק, ממשל טראמפ היווה זרז להלך הרוח הפוסט-ג׳יהאדיסטי במזרח התיכון. אחד האפיקים בהם הדבר התבטא היה הנטייה הפרו-ישראלית הברורה אשר דחתה מכל וכל את טענות הערבים כנגד זכות קיומה של מדינה יהודית.

ממשל טראמפ ניצב בחזית המאבק כנגד אותם גופים ידועים שמאז ומעולם שמשו כמנגנון לטיפוח הנרטיב האנטי-ישראלי כגון האו״ם באמצעות אונסק״ו, אונר״א ועוד. כמו כן, ממשל טראמפ אף בחר להכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל. כל הצעדים הללו תרמו להכרה הערבית בכך שישראל רחוקה מאד ממסלול המוביל לתבוסה.

פן נוסף של מדיניות ממשל טראמפ היה האפיק שפנה יותר לכיוון הערבי פנימה, באומנות המשא ומתן. הצוות של טראמפ וג׳ארד קושנר הצליח לדלג על פני אותם מכשולים קשים כגון סוגיות דת-מוצא-לאום בכך שפנו לטבע המסחרי של השוק המזרח-תיכוני. “אנחנו אנשי עסקים”, אמרו, “לא פוליטיקאים”.

בתדרוך לכתבים אמר קושנר כי: “המנהיגים באזור מכירים בכך שהגישה שננקטה בעבר לא הועילה, והם מבינים שהעמים אותם הם מייצגים מצפים לעתיד הרבה יותר מעניין ומפרה”.

7. הטיעון האסלאמי לטובת פוסט-ג׳יהאדיזם

על-מנת שהפוסט-ג׳יהאדיזם וההכרה בישראל יהפכו להלכי חשיבה לגיטימיים בעולם הערבי, הם נזקקים להצדקה דתית. בראיון שנערך לאחרונה עם קרן תקווה, תיאר המומחה לענייני המזרח התיכון ריצ׳רד גולדברג שיחות רבות שערך עם סעודים, אשר הסבירו לו שהגישה האסלאמית הפוסט-ג׳יהאדיסטית אינה מהווה אסלאם ״מודרני״ או ״רפורמי״. לדבריהם, זהו האסלאם ה״אמיתי״, האסלאם המקורי אשר יונק מתקופות סבלניות יותר בהיסטוריה המוסלמית. באותה רוח, ארגונים דתיים חדשים צצים על-פני המפה האסלאמית, כגון מועצת האימאמים העולמית שבסיסה בבגדאד, ואשר מקדמים סדר יום סבלני.

בשנים הקרובות אנו צפויים לחזות בעליה במספר ה״פָתְווֹת״ (פסקי הלכה מוסלמים) ובמספר ההצהרות הדתיות אשר ישבחו את היופי בהסכמי אברהם ובנורמליזציה עם ישראל. זהו בדיוק הדבר הנצרך על-מנת להעניק לערבי הפשוט מהרחוב ״תירוץ״ לזניחת הלך המחשבה של העבר ולכניסה לעידן הפוסט-ג׳יהאדיזם.

תקווה לאזור האברהמי

האביב הערבי היווה עדות לתסכול העמוק שמרגישים האנשים ברחוב הערבי כלפי ההנהגה וכלפי החברה בה הם חיים. אולם כעת, הצטרפו גורמים נוספים שעשויים לסייע ולחלץ את העולם הערבי מעידן הג׳יהאדיזם אל עבר מהלך של קידמה.

עבור מנהיגים כמו מוחמד בן-זאייד בן-סולטן אל-נחין מאיחוד האמירויות ומוחמד בן-סלמן מערב הסעודית, הרי שכל רשימת הגורמים שמנינו – האכזבה מהמשטרים הג׳יהאדיסטים של הסגנון הישן, האיום האירני, מגבלות הכוח של הנפט בכלכלה העולמית, ההכרה בכך שישראל איננה אויב כי אם שותף, והכמיהה העמוקה לקידמה בכל תחומי האזרחות בעולם הערבי – כל אלו מתחברים לכדי גישה שמעדיפה את הקידמה על-פני הנסיגה הכרוכה בג׳יהאד.

האסלאם הג׳יהאדיסטי, החֵל במשטר המולות האירני וכלה באחים המוסלמים, זיהה את האיום על שליטתו, ואך טבעי שהוא יאבק בלהט דתי ודיכוי אלים על-מנת לשמר את שליטת אסכולת החשיבה שלו באזור. אך בעזרת חזון עוצמתי, נכונות להילחם בגורמים רגרסיבים, וכמובן – ברכותיו של אללה – רעיונות הפוסט-ג׳יהאדיזם יצליחו להכות שורשים.


ישי פליישר הוא מנהל קשרי חוץ של היישוב היהודי בחברון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

9 תגובות למאמר

  1. בואו נהיה אמיתיים, המוסלמים הפוסט ג'יהדיסטים, אלו שמכירים ביהודים כשווי ערך ובישראל כיישות שיכולה להתקיים כאן… אה… כן, הם איסלם אחר. גם נוצרי אמריקאי יגיד שהיהדות הרפורמית (או הקונסרבטיבית ובעצם אולי אפילו הקראית) היא היהדות האמיתית השואבת את מקורותיה מתקופות קודמות, נאמנות לתורה, או המחזקים בפרשנות הנכונה למקרא, כפי שאבותינו התכוונו אליו… בניגוד לפרמיטיבים עם הרבנים שלהם….
    וזה נכון שלכל גישה ניתן למצוא צידוקים, בייחוד לנו שלא כל כך בקיאים בהיסטוריה ונבכי הדתות הזרות, אבל בסוף- הייתה דת מסויימת או פילוסופיה שלה במאה\מאתיים השנים אחרונות לפחות ועכשיו זה נשבר.
    גם היהודים המצליחים של עירק, מרוקו,סוריה, תורכיה וכו'… חיו תחת איום מתמיד מההמון\שלטון.

    לא אומר שזה רע (מן הסתם לי כיהודי נחמד שלא רוצים לרצוח אותי) אבל כל המתיפייפים האלו- אם הייתי ערבי,הם היו הרפורמים שלי. או לכל הפחות קודמן של הזרם הזה כמו שהיה במאה ה17 אצלנו.

    1. בודאי. ככה מתפתחת כל דת.
      גם לנוצרים היה תקופה אלימה(האינקויזיציה) אבל בסופה באה התמתנות של הזרם הראשי והיווצרות תנועות רפורמיות(פרוטסטנטיות).
      מן הסתם, גם היהודים היו עוברים תקופה אלימה, אם רק היה לנו הכוח הוליטי והצבאי בתקופה הנוכנה. ברוך ה', הצלחנו לעבור לשלבים הבאים תוך דילוג על השלב האלים.

      רק תיקון אחד: ההשוואה ליהדות המאה ה-17 אינה נכונה. שים לב שהנצרות הפרוטסטנטית הופיעה כ1400 שנה אחרי אותו האיש, האיסלאם המתון החדש מופיע כ1500 שנה אחרי מוחמד, ואצלנו הצדוקים והאיסיים(ושאר כתות מדבר יהודה) הופיעו כ1500 שנה אחרי משה רבינו. כנראה שיש דפוסים קבועים בהתפתחות דתות.

    2. תשמע, כתות\זרמים יהודיים נפלו וקמו כל הזמן. זה שהדת שלנו יותר עתיקה משל המתחרים רק אומר שישלנו יותר הזדמנויות למוטציה. צדוקים ואיסיים קמו לפני 1500 שנים- אבל רפורמים שעבורם יהדות זה בסך הכל מלבושים לדת ולאופנה האחרונה בעולם (למרבה הצער גם אנחנו לוקים בזה אך אצלם זה קיצוני הרבה יותר) עם תורה שנמצאת אי שם מאחור, הם בהחלט לא קשורים ליהדות. לפחות לא המסורתית.

    3. תשמע, כתות\זרמים יהודיים נפלו וקמו כל הזמן. זה שהדת שלנו יותר עתיקה משל המתחרים רק אומר שישלנו יותר הזדמנויות למוטציה. צדוקים ואיסיים קמו לפני 1500 שנים- אבל רפורמים שעבורם יהדות זה בסך הכל מלבושים לדת ולאופנה האחרונה בעולם (למרבה הצער גם אנחנו לוקים בזה אך אצלם זה קיצוני הרבה יותר) עם תורה שנמצאת אי שם מאחור, הם בהחלט לא קשורים ליהדות. לפחות לא המסורתית.

  2. ביידן (או למעשה המפעילים את בובת הדמנציה הזו) ינסו עכשיו לבטל את השינויים, להחזיר את הגלגל אחורה לימים של ג'יהאד וחבלה אנטי-מערביים.

    השאלה היא למה? הרי כל בר-דעת מבין שתנועת רפורמציה במדינות מוסלמיות טובות למערב, וארה"ב היא לב המערב, ונשיא אמריקאי, כמה שלא יהיה אנטי-טראמפ מעוניין לקדם את ענייני ארה"ב ולמנוע טרור, הלא כן?

    ובכן לא. השמאל העולמי (והשמאל האמירקאי והישראלי זה למעשה אותה התנועה עולמית, אין שום הבדל) הוא קודם כל אנטי מערב, אפילו אם זה מסכן את ארצותיו שלו, השמאל הוא גייס חמישי במערב.

    השאלה למה? למה אנשים שפויים לכאורה רוצים למוטט את השיטה ביודעם שבמקומה תבוא שיטה חשוכה ואנטי אנושית? שאלה טובה שאין לי תשובה פשוטה עליה.

    1. אתייחס רק לשאלה שלך ואציע תשובה, מתוך ההיסטוריה – כי זו דרך מצוינת לתפוס, לצבור ואז לשמור על כוח, ותוך כדי כך אפילו להרגיש טוב וצודק לגבי זה.
      הנוצרים האדוקים של האינקיויזיציה עשו את זה.
      המוסלמים (מאז ומתמיד ועד היום) עושים את זה.
      הקומוניסטים עשו את זה.
      עכשיו – שוב הקומוניסטים עושים את זה.
      זה מה שאני חושב.

  3. אני לא מסכים עם אף אחת מהנקודות במאמר הזה – לא עם הניתוח, לא עם זווית ההסתכלות ובטח שלא עם המסקנות:
    1. "ערביי האזור מחשבים מחדש את יחסם לג׳יהאד מהסיבה הפשוטה שבעולם המודרני והמתועש אין בג׳יהאד הרבה היגיון" – זו אמירה שמקפלת בתוכה הנחה, לחלוטין לא מוכחת, שהמדיניות של ערביי האזור היתה מראש מבוססת על הגיון, ולא כך היא. כמו כן, להביא נתונים לפיהם בתוך זמן קצר (כמה באמת? שנה? שנתיים?) היחס *התהפך* מ-80% שבעד השמדת ישראל וחוקי שריעה, ל-80% שפתאום רוצים רק קשת בענן וחדי קרן, זה כמעט מעליב את האינטליגנציה.
    2. "אולם כעבור 100 שנים וניסיונות אינספור להשמיד את ישראל, סוף סוף הגיעו חלקים מהעולם הערבי לידי הכרה כי ישראל אינה הולכת להיעלם" – שוב, זה להניח שהם מתבססים על הגיון, או שהגיעו לאיזשהי מסקנה, ובאותו זמן להתעלם מזה שכבר 1300 שנה הסונים מנסים להשמיד את השיעים ולהיפך. מה, פה הם לא הגיעו למסקנה שזה לא יקרה? ועוד כשמדובר בעשרות מליוני שיעים נגד מאות מליוני סונים, ולא במיליארד מוסלמים נגד כמה מליוני יהודים. פתאום ההגיון לא עובד? חלש.
    3. "זמנו של מונופול הנפט עבר" – יתכן, ויתכן שיחזור, ויתכן שיגיע מקור כוח אחר, ואולי כוח ההשפעה של העולם המוסלמי ירד בעקבות נושא זה, אך אין קשר ישיר הכרחי בין זה לבין היחס אלינו או למערב.
    4. "אירן הגדולה ומשטר הרשע שבה" – אל מול מה? סעודיה הקטנה ומשטר הרוך והקידמה שלה? ואיך זה בדיוק מצביע על שינוי יחס, ולא רק על אינטרסים שהשתנו מספיק כדי לנצל את יכולותינו נגד אירן? שזו אמירה שונה מאוד מהאמירה כאן. ואם וכאשר האירנים יובסו או יוחלשו – הם יישארו חברים שלנו, הסעודים? בטל הדבר – בטלה האהבה? מקווה שאתבדא.
    5. "דור חדש של מנהיגים ערביים" – את זה אמרו גם על נאצר, ועל אסד האב, ועל סדאם בזמנם. לא מבוסס ולא מחדש כלום.
    6. "ללא ספק, ממשל טראמפ היווה זרז להלך הרוח הפוסט-ג׳יהאדיסטי במזרח התיכון" – שוב, זה לא מבוסס. אנחנו רואים שהגיע מישהו שידע איך להביא תוצאות שונות, מזה שהשתמש בשפה שונה ואמצעים שונים מול הערבים. הטיעון לפיו הם השתנו, לעומק, ובצורה מהותית – לא הוכח.
    7. "הטיעון האסלאמי לטובת פוסט-ג׳יהאדיזם" – קודם כל, לא שמעתי טיעון כזה, בוודאי שלא במינסטרים האיסלמי (יש דבר כזה). מכיוון שהאיסלם היא דת הלכתית, תמיד יימצא אימאם שיוציא פאתווה המתאימה לרוח הזמנים. ערפאת בכבודו ובעצמו קיבל פאתווה חגיגית המאפשרת לו לחתום על הסכמי אוסלו, לפי התקדים של הסכם חוד'ייביה (מומלץ לחפש ולקרוא). במילים אחרות, שוב רואים כאן גישה אינטרסנטית בלבד, וכל פאתווה יכולה אח"כ להתבטל על ידי פאתווה נגדית.

    יש לנו נטייה כאן בארץ להתאהב בכל מוסלמי שמוכן לזרוק לנו עצם, לוותר ל-10 דקות על הפגיון ומיד להשתכנע שהוא הפך לחבר שלנו. אז לא, הם לא הפכו לחברים שלנו, אלא לכל היותר לבני ברית זמניים. והגיע הזמן שנתחיל להסתכל למציאות הזו בעיניים כי מדובר בהיסטוריה של כמעט 2000 שנה, שלא מתהפכת בתוך שנה-שנתיים. עם תמימות לא מגיעים רחוק.

  4. בואו לא לשכוח שלהגל הטוב הזה בעולם הערבי יש גל אחר שמתחולל מתחת לשטח שמתנגדת להגל הראשון

    למשל מצרים מדינה שיש בה קרוב למאה מיליון ערבים רובם מתחת לגיל 30 שחוץ מכמה דברים טובים שקורה במצרים לא נראה שיהיה להם עתיד אפילו בינוני….יבוא יום והם ייראו באחוואן אל-מוסלמין כפתרון לצאת מעוני ואי-כבוד לאומי

    הצבא המצרי כבר בחצי-אי סיני….הם מתכוננים למלחמה נגד ישראל בעוד 15-20 שנים

    הממלכה ההאשמית הולכת ומתפוררת והיא תיעלם בתוך פחות מעשר שנים וגם שם האחים המוסלמים היא הקבוצה החזקה ביותר במיוחד כשאין משמעות לחלוטין ל הזהות ה"ירדנית"….אף פעם לא היה עם 'ירדני" בתותדות אנושות

    יש עדיין הרבה חשקה לרעיון הכבוד האיסלאמי ורעיון כיבוש עולם תחת דגל איסלאם