ההתקרבות בין ישראל לשכנותיה מציעה לקח חשוב במדיניות חוץ לממשל הנכנס, אם יהיה צנוע והגיוני מספיק כדי ללמוד אותו
בחודש נובמבר 2013 השתתפתי בראיון שערך ה'וול-סטריט ג'ורנל' עם אל-וליד בן טלאל, הנסיך הסעודי העשיר כקורח ומי שידוע כבעל דעות נחרצות ולעתים גם לא נעימות.
עבור אנשי ניו-יורק בעלי זיכרון ארוך, אל-וליד היה האדם שלאחר ה-11 בספטמבר ביקש לתרום עשרה מיליון דולרים לעיר, יחד עם ההצעה כי ממשלת ארה"ב “תאמץ עמדה מאוזנת יותר בסוגיה הפלסטינית”. ראש העיר דאז רודי ג׳וליאני החזיר את הצ'ק. עבור ה'ג׳ורנל', הוא היה בעל מניות עיקרי בחברת האם של העיתון. להשיג פגישה עם המערכת, שהייתי חלק ממנה, לא היה סיפור גדול בשבילו.
והתברר שזה היה ראיון מעניין ויוצא דופן. שלושה חודשים קודם לכן ברק אובמה ויתר למעשה על "הקו האדום" שהציב לאסד בסוריה, וסרב לקיים את הבטחתו לפעול צבאית נגד המשטר שהשתמש בנשק כימי. במקום זאת, אובמה קפץ על ההצעה הרוסית לפיה אסד ימסור מרצון את ארסנל הנשק הרשמי שלו, הצעה אותה היה קל במיוחד להפר, שסימנה עידן חדש של נרפות אמריקנית במזרח התיכון. “לארה"ב חייבת להיות מדיניות חוץ”, אמר אל-וליד באותו מפגש. “מוגדרת היטב, מבוססת. אין לכם מדיניות כזו כרגע למרבה הצער. זה פשוט כאוס מוחלט. בלבול. שום מדיניות, ואנחנו מרגישים את זה”.
אל-וליד היה מיואש בעקבות הנסיגה של אובמה בסוריה, אך מבוהל הרבה יותר מהפניה של אובמה לכיוון איראן כפי שהתגשמה בהסכם הגרעין שנחתם ב-2015. הנסיך הסעודי הזהיר עוד קודם לכן כי אסור לסמוך על מנהיגיה המתונים לכאורה של איראן, וטען כי המדיניות היחידה שיכולה לעבוד בעניין היא “להפעיל כמה שיותר לחץ על ארה"ב שלא להיכנע למילים היפות של נשיא איראן”. הוא גם רמז שארצו מחזיקה באופציה גרעינית, הודות ל”הסכמה עם פקיסטן”.
ואז אל-וליד הטיל פצצה קטנה משלו. “בפעם הראשונה בהיסטוריה”, אמר, “האינטרסים הסעודים והאינטרסים של ישראל מקבילים כמעט. זה מדהים”. העובדה שנסיך סעודי בכיר היה מוכן לומר זאת בגלוי, מעל דפיו של עיתון אמריקני מוביל ובהתרסה ברורה כלפי נשיא מכהן, הוכיחה עד כמה הוא צדק.
במובנים רבים, המפגש עם אל-וליד היה הרמז הראשון לפירות שצמחו שבע השנים לאחר מכן בדמות הסכמי השלום הידועים כ'הסכמי אברהם'. ישראל חתמה על הראשון שבהם בספטמבר מול בחריין ואיחוד האמירויות, נמצאת בתהליכי השלמת הסכמים עם מרוקו וסודאן (בסיוע של מעט שוחד מדיני אמריקני), אולי בקרוב גם עם עומאן ולבסוף עם סעודיה עצמה. האפשרות לפיה הסכסוך הישראלי-ערבי, שנחשב בעבר לבלתי פתיר עשוי להגיע לקיצו מוקדם בהרבה ממה שכל אחד דמיין, מציעה לקח חשוב לממשל ביידן הנכנס לגבי יישום מדיניות מוצלחת במזרח התיכון. כל זה כמובן בתנאי שביידן יגלה את הצניעות ואת ההיגיון הבריא כדי ללמוד אותו.
זהו סיפור בשלושה חלקים. הראשון נוגע לעולם הערבי ולהתפכחותו המאוחרת לגבי השלכות העשורים של שלטון מקומי כושל. השני קשור לישראל ולמדיניות אותה קידמה מול גינוי בינלאומי בלתי פוסק. החלק השלישי עוסק בארה"ב ובדברים שהיא מצליחה להשיג כאשר היא נוטשת עשורים של תפיסות מקובעות על טבען של הבעיות במזרח התיכון ועל הפתרונות שיתאימו להן.
ההתעוררות הערבית
לא יהיה זה מוגזם לומר כי העולם הערבי בראשית האלף הנוכחי מזכיר יותר מכל בית כלא ענק מלא באסירים נואשים, מנהיגי כנופיות מסוכנים וסוהרים אכזריים, ומוקף בקירות מתפוררים. זהו אותו עולם הנמצא בהכחשה ארוכה לגבי הגורמים לכישלונותיו. כפי שההיסטוריון ברנרד לואיס ציין לפני שנים רבות, מרבית העולם הערבי פיתח הרגל כמעט רפלקסיבי להאשים אחרים בכל צרה שנחתה עליו. שעירים לעזאזל היו בשפע: הפלישות המונגוליות במאה ה-13, השליטים העותמאנים במאות ה-17 וה-18, האימפריאליסטים הבריטים והצרפתים במאות ה-19 וה-20, ולאחר 1948 – הציונים וידידיהם מאמריקה.
החיפוש האינסופי אחרי אשמים מבחוץ, הסביר לואיס, עזר להסיט את תשומת הלב משאלה קשה ומועילה הרבה יותר: "איפה טעינו?". כל זה החל להשתנות ב-2002, כאשר תכנית הפיתוח של האו"ם פרסמה את הראשון מתוך חמישה מחקרים מאת חוקרים ערביים מובילים. דיווחי החוקרים הציגו תמונה כוללת של תרבות שבילתה עשורים בניסיון להכחיש את בעיותיה או לחלופין לאתר את מקורן בכל מקום חוץ מהמקום האמיתי.
בין הממצאים היה גם הנתון לפיו ספרד תרגמה יותר ספרים זרים לספרדית בשנה אחת מאשר העולם הערבי תרגם לערבית באלף שנים. ספרד גם החזיקה בתל"ג גבוה יותר מאשר כל 22 מדינות הליגה הערבית יחדיו. חצי מכל הנשים הערביות לא ידעו קרוא וכתוב. צמיחת ההכנסה לנפש בעולם הערבי הייתה בין הנמוכות בעולם, ו-20 אחוזים מתושביו התקיימו בפחות משני דולר ליום. שיעורי האבטלה היו בנסיקה מתמדת, במיוחד בקרב צעירים. מבחינה דמוגרפית, כמעט 40 אחוזים מהערבים היו מתחת לגיל 14, שיעור הצעירים הגבוה ביותר בקרב קבוצות אתניות. איזה מין עתיד הציע להם העולם הערבי?
כמצופה מדו"ח של האו"ם, גם מחקר זה הכיל הצהרה מתחייבת לגבי רשעות "הכיבוש" הישראלי, אך הוא בהחלט הציע נקודת מבט מרעננת לגבי מקור הבעיות האמיתיות. העולם הערבי, כך טענו החוקרים, סובל מבעיות פוליטיות קריטיות וממחסור בחופש אישי, משאבים חינוכיים וידע מדעי, ומפגר מאחור בכל הקשרו להעצמת נשים. כל אלו לא היו תוצאה של כוחות זרים ובוגדניים, אלא של מנהגים מדכאים, אליטות מושחתות וחוסר יכולת מוחלט להבין את אתגרי העת המודרנית. ללא רפורמות פנימיות דחופות, כישלונות מתמשכים אלה יובילו בהכרח לנקודה אחת – התמוטטות חברתית שהחלה במהרה לתת אותותיה במקומות כמו לוב, תימן וסוריה.
לקורא הממוצע מסקנות הדו"ח היו עשויות להיראות אקדמיות בלבד, אך הן התחזקו בסיוע אתגרי המציאות. החל משנת 2003 והלאה, הטרור האסלאמי שבעבר הופנה בעיקר נגד לא-מוסלמים החל להפנות את כובד משקלו ואכזריותו פנימה. אותם מנהיגים ערביים ואינטלקטואלים חילוניים שבתוך תוכם ראו באירועים כמו מתקפת ה-11 בספטמבר עונש לארה"ב או חגגו את פיגועי ההתאבדות נגד ישראלים במהלך האינתיפאדה השנייה, למדו מהר מאוד כיצד שיטות אלה יכולות להיות מופנות כלפיהם. הדבר היה נכון במיוחד לגבי סעודיה, מי שהייתה בעבר המובילה העולמית במימון טרור וקיצוניות אסלאמית, וכעת הפכה לאחת ממטרותיו העיקריות.
גם ההשלכות הקשות של הרשלנות הערבית בניהול הכלכלה החלו להתברר. בין 2007 ל-2008 מחירי המזון בעולם עלו בחדות, ומדינות ערב שמייבאות את רוב המזון שלהן היו פגיעות לכך במיוחד. במצרים, מחירי הלחם לצרכן עלו פי חמישה בחודשים שלפני התמוטטות ממשלת מובארק ב-2011. שלוש שנים לאחר מכן, מחירי הנפט צנחו בין השאר בשל התפתחות תעשיית הפצלים האמריקנית שהפחיתה את התלות האנרגטית של ארה"ב במזרח התיכון.
ההלם הגדול ביותר הגיע כאשר ממשל אובמה קטע בפתאומיות את המדיניות האמריקנית ארוכת-השנים של תמיכה בבנות-ברית. זה קרה בסדרת החלטות: קריאה להתפטרות מובארק והסכמה לעליית ממשלת 'האחים המוסלמים' במצרים, הסגת הכוחות האמריקנים מעיראק וההחלטה שלא להתערב בסוריה, המשא ומתן עם טהרן במטרה להגדיל את כוחה האזורי והיחס האדיש לכניסתה המחודשת של רוסיה למזרח התיכון. אם מרבית העולם הערבי התרגז לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק תחת ג׳ורג׳ בוש, מנהיגיו חשו זעם לא פחות מול מדיניות ההתנתקות המכוונת שהוביל אובמה.
יחדיו, התפתחויות אלו הדגישו למנהיגי ערב שעוד נותרו עומדים את המצב העדין בו הם נמצאים. האם יהיו מסוגלים לשרוד הפיכה פנימית? האם ארה"ב תמשיך לערוב לביטחונם? האם ניתן להחזיר את השד האסלאמיסטי לבקבוק? כיצד אפשר לבצע רפורמות כלכליות וחברתיות שיספקו תקווה והזדמנות? ומעל הכל – מה אפשר לעשות כדי לעצור את עליית איראן?
ישראל נוסקת
בעוד המנהיגים הערביים התקשו לעכל את חולשותיהם, ישראל הבינה היטב את נקודות החוזק שלה.
גם המדינה היהודית הייתה במצב לא מזהיר עם מפנה האלף. הסכמי אוסלו האומללים שנחתמו ב-1993 התמוטטו כליל שנים ספורות לאחר מכן בהשפלה המדינית שספג ראש הממשלה דאז ברק בקמפ-דיוויד. בהמשך הגיעה התפרצות אלימה של טרור פלסטיני במהלכה נרצחו יותר מאלף ישראלים. הכלכלה שקעה במיתון עמוק. השמאל הישראלי, יחד עם שותפיו לדרך מחו"ל, לא הצליח להבין את הפגם המובנה באמונתו המשיחית לפיה הקמת מדינה פלסטינית חייבת להתרחש לאלתר ובכל מחיר. פרשנים מלומדים התעקשו כי ישראל אינה יכולה להביס את הטרור באמצעים צבאיים בלבד. במקומות רבים, ישראל נחשבה למדינה מצורעת.
אך בתוך כמה שנים, ולמרות תקלות בדרך כמו מלחמת לבנון השנייה ב-2006, ישראל השלימה מפנה מזהיר. צה"ל ריסק את האינתיפאדה השנייה. הכלכלה התאוששה ושגשגה, עם תמ"ג שצמח מ-132 מיליארד דולר בשנת 2000 לכמעט 400 מיליארד ב-2019. התחזיות הדמוגרפיות הקודרות לא התממשו, אלא להפך: שיעור הפוריות של ישראל הוא הגבוה ביותר בעולם המפותח, בעוד שיעורי הפוריות בעולם הערבי (כולל בקרב הפלסטינים) נמצאים בירידה תלולה.
בחזית המדינית, ישראל חיזקה באופן משמעותי את קשריה עם הודו, יפן, יוון, עומאן, מצרים, אתיופיה, אוגנדה, רואנדה וצ׳אד – כולן מדינות בעלות חשיבות אסטרטגית. ולמרות שישראל לחמה בשלוש מלחמות מול חמאס בהמשך לנסיגה מעזה ב-2005, השאלה הפלסטינית, לפחות לעת עתה, כבר אינה איום קיומי אלא לכל היותר מצב שצריך לנהל.
מה שהופך את ההתקדמות הישראלית למרשימה עוד יותר היא העובדה שהושגה באמצעות קריאת תיגר מתמדת על הקונצנזוס הבינלאומי לגבי האופן בו היא צריכה לפעול.
בשנת 2011, שר ההגנה דאז לאון פאנטה אמר כי ישראל הופכת מבודדת יותר ויותר באזור, ולכן הגיע הזמן “שתגיע לשולחן הדיונים”. עוד הוסיף פאנטה: “אני מבין את העמדה לפיה זו אינה העת לחפש שלום ושההתעוררות הערבית מסכנת עוד יותר את החלום של ישראל בטוחה ודמוקרטית, אבל אני חולק על העמדה הזו”.
ב-2014 אובמה הזהיר בראיון לרשת 'בלומברג' כי הזמן של ישראל להגיע להסדר עם הפלסטינים הולך ואוזל. “אם הפלסטינים יגיעו להבנה כי האפשרות של מדינה ריבונית אינה בהישג יד”, אמר הנשיא, “אז היכולת שלנו להכיל את הזעם הבינלאומי תהיה מוגבלת”.
מזכיר המדינה ג׳ון קרי הוסיף תחזית בוטחת משלו ב-2016. “לא יהיה שלום נפרד בין ישראל לעולם הערבי”, אמר. “שמעתי כמה פוליטיקאים בולטים בישראל שאומרים לפעמים – 'ובכן, העולם הערבי נמצא במקום אחר כיום, ואנחנו רק צריכים להושיט לו יד ולפתור איתו את הבעיות, ואז נוכל לטפל בסוגיה הפלסטינית'. לא. לא, לא, לא ולא”.
אז מה הבינה הנהגת ישראל לגבי המזרח התיכון שממשל אובמה לא הצליח להבין? התשובה יכולה למלא ספר שלם, אך ישנן ארבע נקודות עיקריות.
ראשית, בישראל לא בטחו במה שנקרא "הרחוב הערבי" ולכן לא היו נלהבים במיוחד ממה שנקרא "האביב הערבי". בעוד רבים במערב ראו את התמונות מכיכר תחריר ודמיינו את ההפגנות בעד הדמוקרטיה במזרח אירופה של שנות ה-80, רבים בישראל חשבו דווקא על ההפגנות ההמוניות שהפילו את השאה באיראן של שנות ה-70. במילים אחרות, בישראל הבינו את מה שמעטים מאוד במערב ראו – שתי החלופות היחידות לרודנות החילונית של מובארק היו מצד אחד תיאוקרטיה רדיקלית בהנהגת האחים המוסלמים, או מן הצד השני כאוס. למזלה של ישראל, הפיכה צבאית בראשות א-סיסי הצליחה להסיט את מצרים מן התוצאות האלה, לפחות בינתיים.
לישראל נמאס מהניתוח המערבי הרגיל הטוען כי ממש עוד רגע תפקע לה התקווה האחרונה לשלום עם הפלסטינים. בפועל, פתרון הסוגיה הפלסטינית יאלץ לחכות עד שמנהיגיהם יפסיקו לדחות על הסף כל הצעה ישראלית ויסרבו לכל יוזמה אחרת. עד שזה יקרה, ישראל תמשיך לשגשג.
הישראלים גם מבינים עד כמה פגיעים מנהיגי ערב מול האחיזה האיראנית הגוברת בשטח המשתרע מתימן דרך עיראק ועד סוריה ולבנון. העמדה הפגיעה הזו נחלשה עוד יותר כאשר התברר כי ממשל אובמה אינו מעוניין לעמוד מול האימפריאליזם האיראני והיה דווקא שמח להציע לו מנחות פיוס בדמות הקלה בסנקציות. אם הערבים היו זקוקים לבת ברית נחושה וכשירה, וושינגטון של אובמה לא הייתה המקום לחפש בו.
ולבסוף, הישראלים יודעים כי במזרח התיכון המטבע החזק אינו אהבה אלא כבוד. כאשר ישראל ניסתה לזכות באהדת העולם במהלך שנות אוסלו המדממות, היא איבדה מנגד הרבה מן הכבוד האזורי. אך בעשורים האחרונים נרשמת מגמה הפוכה: ריסוק מנגנון הטרור הפלסטיני, איתור והשמדת הכור הגרעיני שנבנה בסוריה, חיסול בכירי חיזבאללה כמו עימאד מורנייה, הצבת אתגר מול איראן במספר גזרות, עמידה מול אובמה ותגובה נחושה להתקפות ופרובוקציות של חמאס. בעשותה את כל אלה, ישראל הוכיחה לשכניה כי במקום להיות אויב היא עשויה דווקא להיות נכס יקר מול האויב האמיתי.
בשנת 2014, בכירים ישראלים וסעודים בהובלת דורי גולד והגנרל אנואר מג׳ד החלו לקיים דיונים חשאיים. במרץ 2015, ולמרות התנגדות זועמת של אובמה ואנשיו, בנימין נתניהו נשא בקונגרס האמריקני נאום בו הזהיר מפני הסכם גרעין עם איראן. רבים מן הפרשנים בישראל ובארה"ב גם יחד טענו כי נתניהו פוגע ללא צורך ביחסי המדינות ומסכן את התמיכה האמריקנית בישראל. אבל נתניהו כיוון את דבריו לקהל במקומות רחוקים יותר. במהלך הנאום הוא יצא מגדרו כדי להדגיש את ניסיון ההתנקשות האיראני בשגריר הסעודי בוושינגטון. למרות ששגרירים ערביים דחו את ההזמנות להיות נוכחים בנאום, לא היה זה סוד שראש ממשלת ישראל שוחח עימם בעניינים שונים.
בנובמבר 2015 ישראל פתחה נציגות דיפלומטית באבו-דאבי, שאמנם פעלה תחת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה מתחדשת, אך למעשה הייתה התחנה הישראלית הרשמית הראשונה במדינות המפרץ. קשרים מעין אלה הפכו לתכופים יותר בשנים שקדמו לחתימת הסכמי אברהם. בכירים ישראלים וסעודים לחצו ידיים בוועידת הביטחון במינכן; נרקם שיתוף פעולה מודיעני נרחב ובנימין נתניהו ערך ביקור רשמי בעומאן. לכל מי שבאמת עקב אחרי האירועים, הסכמי השלום האחרונים לא היו אמורים להוות הפתעה.
חולשה אמריקנית
לקראת תום כהונתו של ברק אובמה, אחד מחבריי סיפר בבדיחות כי הנשיא הרוויח סוף סוף את פרס הנובל לשלום אותו קיבל ב-2009, וכעת הצליח לאחד את הערבים והישראלים כאופוזיציה נחרדת מול ארה"ב. היה יותר מגרעין של אמת בבדיחה הזו. בתוך שנים ספורות, אובמה, שבחירתו הייתה אמורה לסמל עידן חדש של כבוד גלובלי לאמריקה, הצליח להרגיז או לבגוד כמעט בכל בת ברית מסורתית במזרח התיכון, ומנגד לא גייס שום חברות חדשות.
זו הייתה התנהלות מדינית כושלת לחלוטין. גם אם אמריקנים רבים אולי היו רוצים להאמין אחרת, לארה"ב יש עדיין אינטרסים חיוניים במזרח התיכון. ארה"ב לא יכולה להרשות לכוח עוין לשלוט באזור המכיל כארבעים אחוזים מייצור הנפט העולמי. היא אינה יכולה לאפשר למשטרים הקיצוניים ביותר בעולם להשיג יכולת גרעינית ולתת את האות למרוץ חימוש במזרח התיכון הנפיץ. היא אינה יכולה לקבל יצירת חממות טרור וג׳יהאד כמו אלו של הטאליבן באפגניסטן, דאע"ש בעיראק וסוריה, חיזבאללה בדרום לבנון וחמאס בעזה. היא אינה יכולה לאפשר לכאוס האזורי לזלוג שוב לאירופה ולהצית שרשרת אירועים שיצרה לא רק משבר הומניטרי מאסיבי אלא גם את גל הנגד הפופוליסטי במערב.
לאמריקה ישנו גם אינטרס ארוך טווח לעודד רפורמטורים בכל מקום שאפשר למצוא אותם, בין אם מדובר בשרים בממשלה הסעודית, תנועות מחאה באיראן או תחנות טלוויזיה בדובאי. אך עידוד כזה אין פירושו דחיפה בכוח של תהליכים דמוקרטיים לכאורה, כפי שעשו ממשלי בוש ואובמה במה שהוביל לבסוף למתן לגיטימציה לאחים המוסלמים במצרים או לסדריסטים בעיראק, תנועות הרואות בדמוקרטיה לא יותר מכלי לכינון רודנות משלהן.
היכן ברשימת העדיפויות האמריקנית הזו נמצאת הקמת מדינה פלסטינית? לא במקום גבוה במיוחד. ישנו כמובן הטיעון השחוק לפיו הכישלון "לפתור" את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סיבה עיקרית לטרור האסלאמי ולקיצוניות האידיאולוגית הג׳יהאדיסטית. אלא שגם אם נניח שהטרוריסטים דואגים או פועלים מתוך מחאה בעד הפלסטינים, הרי שמטרתם העיקרית היא להשמיד את ישראל, ולא להקים לצידה מדינה נוספת. ישנה גם טענה כי מדינה פלסטינית כלשהי היא הכרחית כדי לשמור על דמותה היהודית והדמוקרטית של ישראל. אך אפילו אם נקבל את הנקודה הזו, זהו טיעון הנוגע לאינטרסים ישראלים, ולא לאלו של אמריקה.
השורה התחתונה של כל זה היא שאובססיית המדינה הפלסטינית הרווחת בקרב רבים מקוֹבעי המדיניות האמריקנים פגעה ופוגעת באינטרסים של ארה"ב בשלל דרכים:
– היא יוצרת בלבול בין אינטרס לאומי למשאלת לב פוליטית, במקרה הזה משאלתם של נשיאים כמו ביל קלינטון ומזכירי מדינה כמו גwון קרי להיזכר כמשכיני שלום.
– היא מבזבזת את הזמן המדיני היקר של הבית הלבן.
– היא מקבעת את המיתוס המזיק לפיו סבלם של הפלסטינים מהווה את הבעיה החמורה ביותר במזרח התיכון, ופוגעת בעמים הסובלים באמת כמו הכורדים.
– היא מנציחה את התפיסה השגויה לפיה פתרון הסוגיה הפלסטינית יסייע איכשהו לפתור בעיות אחרות.
– היא מאפשרת לעולם הערבי להמשיך לשאול "מי עשה לנו את זה?" במקום לשאול "איפה אנחנו טעינו?", ובכך מעודדת מנטליות של התחמקות מאשמה, חשיבה קונספירטיבית והונאה פוליטית.
– היא משחקת לידי תעמולת אויבי אמריקה הקיצוניים ביותר, בראשות איראן, הטוענים כי התנהלות ישראל ולא התנהלותם שלהם היא המקור העיקרי לחסור יציבות ואי-צדק באזור.
– היא דורשת מבת ברית חשובה כישראל להחליש את הגנתה ולקחת סיכונים "למען השלום", בזמן שמה שאמריקה צריכה היא ישראל חזקה שיכולה לסייע לשכניה ולספק לארה"ב מידע מודיעני וטקטי חשוב, ולשמש כחוצץ מול הקיצונים באזור.
– היא מנפחת את יוהרת ההנהגה הפלסטינית ומעודדת אותה להמשיך בדרישות מקסימליסטיות ולדחות כל פשרה, מכיוון שרק המשך הסכסוך מותיר אותה כשחקנית רלוונטית על הבמה העולמית. הפרדוקס הפלסטיני הוא שככל שהעולם מפנה תשומת לסכסוך, כך קשה יותר לפתור אותו.
– היא עומדת בדרכה של הנורמליזציה המלאה בין ישראל למדינות ערב בכך שהיא קושרת אותה לדרישות אותן ישראל לא יכולה לקבל, כמו נסיגה מבקעת הירדן או חזרת צאצאי הפליטים הערביים מ-1948 לתוך גבולות המדינה.
– היא מזינה סטריאוטיפים אנטישמיים. כפי שדיפלומט צרפתי ציין לאחר ה-11 בספטמבר, ״כל הצרות בעולם הן בגלל מדינה קטנה ומחורבנת אחת, ישראל. מדוע העולם צריך להיות על סף מלחמה רק בגלל האנשים האלה?”.
לסיכום, לא רק שממשל אובמה פגע באינטרסים ובערכים האמריקניים בכך ששם דגש גדול מדי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא גם פגע באינטרסים של הישראלים והפלסטינים עצמם. האם ממשל טראמפ הצליח היכן שאובמה נכשל? לזכותו, ולמרבה ההפתעה של חלק ממבקריו כולל כותב שורות אלה, יאמר שהתשובה היא כן גדול.
שינוי הכיוון של טראמפ
בפברואר 2017, בימיי האחרונים כחבר מערכת ב'וול-סטריט ג׳ורנל', כתבתי טור שכותרתו "חוקי המזרח התיכון עבור ג׳ארד קושנר". חתנו של טראמפ מונה אז לטפל בסוגיה הישראלית-פלסטינית בידי הנשיא החדש, ופניתי אליו ישירות במילים אלה:
“מטרת הדיפלומטיה אינה "לפתור" את הבעיה הפלסטינית. מטרתה היא להחליש את הבעיה דרך שילוב מחושב של סיוע כלכלי ולחץ מדיני. הפרס האמיתי נמצא בחיזוק הקשרים בין ירושלים לקהיר, ריאד, עמאן ואבו-דאבי, כחלק מברית מתונים שיכולה להביס את הקיצוניים הסונים והשיעים הפרוסים מראקה ועד טהרן. המטרה ארוכת הטווח היא לגרום למנהיגים הפלסטינים להבין שהם נחלת העבר במזרח התיכון, ולא העתיד שלו”.
אינני יודע אם קושנר אכן קרא את דבריי, אבל הרעיונות שהצעתי הניחו בסיס אינטלקטואלי למה שהפכו בהמשך להיות הסכמי אברהם. אם כבר הסכמי השלום קשורים לפלסטינים בדרך כלשהי, היא טמונה בעובדה שהם הפכו את התפיסות הישנות על ראשן. במקום העמדה הרגילה לפיה מדינה פלסטינית היא תנאי מוקדם לנורמליזציה מלאה בין ישראל למדינות ערב, ההסכמים מראים כי מדינה פלסטינית יכולה לקום רק כתוצאה של נורמליזציה. יש בכך היגיון פשוט ובהיר. אם ישראל אינה צריכה לחשוש יותר מהשכנים העוינים, היא בוודאי תחשוש פחות ממדינה פלסטינית. ואם הפלסטינים יראו שקשרים טובים בין ישראל לערבים הפכו לדבר מקובל, ישנה סיבה אחת פחות לכך שימשיכו להיות היוצא מן הכלל האלים.
אך בשורה התחתונה הסכמי אברהם אינם עוסקים כלל בפלסטינים. להפך, הם מפרידים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהסכסוך הישראלי-ערבי, ולטובת כל הצדדים. טיסות ישראליות אינן נדרשות יותר לעיקופים ארוכים מעל ארצות ערב. מנהיגי האמירויות יכולים לרכוש מטוסי קרב אמריקנים ללא חשש מווטו של ידידי ישראל בקונגרס. ראשי הצבא והמודיעין של ארה"ב יכולים לנצל את הברית החדשה הן כתוספת הרתעה והן כמכפיל כוח נגד יריבים באזור.
חשיבות ההסכמים נמצאת גם ברבדים עמוקים יותר. אם שיקולי הערבים כלפי ישראל היו מונחים על-ידי היגיון פוליטי בלבד, הרי שכל סכסוך עמה היה מסתיים מזמן. אך הסירוב הערבי המתמשך להכיר בזכות קיומה של ישראל אינו הבעה של אינטרסים לאומיים, אלא של דחף תרבותי. הוא נובע מתוך מאות שנים של ביטחון עצמי ירוד וגאווה פגועה, רגשות שאפילו המנהיגים הערביים המפוכחים ביותר כמו סאדאת או המלך חוסיין התקשו להתגבר עליהם. התגברות כזו דורשת לא רק שינוי מדיניות אלא שינוי מנטליות, ורצון לשקול מחדש לא רק אינטרסים מדיניים ואסטרטגיים אלא גם הנחות יסוד תרבותיות ופסיכולוגיות. המשמעות היא ראיית ישראל כמודל אזורי לחיקוי וכשותפה אסטרטגית, וראיית הפלסטינים כלא יותר מעוד עם. העובדה שלפחות שני מנהיגים ערביים היו מוכנים לעשות את כל זה ללא דרישת ויתורים ישראלים היא עדות משמעותית לחזון שלהם. במובן הזה, ההסכמים מסייעים לעולם הערבי להתמודד סוף סוף עם הבעיות הבסיסיות לדעיכתו, ולא רק עם האיומים המידיים על קיומו.
ובאשר לממשל טראמפ – תגידו מה שתגידו על התנהלותו במדיניות החוץ, היא הייתה שונה לחלוטין מהנוסחאות המקובעות ששלטו בוושינגטון ודנו אותה לחמישה עשורים של כישלונות וחוסר אונים. שטחים תמורת שלום? מדינה אחת או שתיים? מעמדה של ירושלים? הגאוניות בהסכמי אברהם היא שהם עקפו את כל השאלות האלה תוך שהם מציגים יעדי מדיניות אמיתיים ומשיגים רווחים אסטרטגיים משמעותיים.
הסכמי השלום גם הוכיחו עד כמה מדיניות אמריקנית של התחמקות מהתמודדות עם סוגיות המזרח התיכון הייתה שגויה וכושלת. טראמפ יכול לזקוף לעצמו את הקרדיט על צעדים חשובים כמו סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים והכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. הוא הציע תכנית שלום שאמנם הכירה בהקמת מדינה פלסטינית עתידית אך הייתה מוטה בבירור לטובת ישראל וסיפקה את הבסיס להסכמי אברהם, כאשר האמירויות הסכימו לשלום תמורת נסיגת נתניהו מהתכנית לספח חלקים מיהודה ושומרון.
במילים פשוטות, הפיכת המדיניות האמריקנית לפרו-ישראלית במובהק לא פגעה כלל במעמד של ארה"ב בקרב מדינות ערב. אם כבר, היא עשתה בדיוק את ההפך. מדוע? בין השאר משום שהסולידריות הערבית עם הפלסטינים תמיד הייתה אופורטוניסטית, אך גם בגלל שמה שמדינות ערב רוצות מארה"ב אינו איזון אלא בת ברית שאפשר לסמוך עליה. אמריקה שתומכת ללא עוררין בישראל היא כזו שמבינה את ערך הנאמנות, מאפיין מושך עבור כל מדינה אחרת הפונה לארה"ב עבור תמיכה.
אני כותב את כל זה כמי שלא הסתיר מעולם את הבוז שרחש לדונלד טראמפ. תמכתי בשני ניסיונות ההדחה שהתנהלו נגדו ומעולם לא התחרטתי על עמדתי, אך אני מאמין שיש לתת קרדיט לאדם כאשר הוא ראוי לו. מנגד, אני ממש לא אופטימי לגבי הכיוון של מדיניות המזרח התיכון תחת ממשל ביידן, שהרעיון המרכזי שלו לגבי האזור מתמצה בהתלהבות להחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין עם איראן. יחד עם זאת אני גם מאמין שיש לתת לנשיא חדש ליהנות מן הספק.
בטווח הקצר, מאמציו של ביידן לשוב להסכם הגרעין יחזקו ככל הנראה את הקשרים האסטרטגיים בין ישראל לשותפותיה החדשות, על חשבון ארה"ב. הפניה האמריקנית לאיראן גם תקשיח את ההתנגדות הישראלית ללחץ אמריקני בנוגע לחידוש המגעים עם הפלסטינים. ישראל לא תמהר לוותר על שטחים כל עוד הסנקציות על טהרן יוסרו לשמחת חיזבאללה, חמאס, הג׳יהאד האסלאמי ושליחי טרור איראניים אחרים בגבולותיה.
ובכל זאת, אין שום סיבה אמיתית שביידן ישחזר את הטעויות שעשה אובמה במזרח התיכון. הממשל הנכנס יהיה חייב לפחות לשקול את האופן בו הסכמי אברהם יוכלו לקדם את המטרות המסורתיות של המפלגה הדמוקרטית בכל הקשור למדיניות החוץ.
שלום: מאז ימיו של הארי טרומן בבית הלבן, נשיאים אמריקנים רבים ניסו לנרמל את יחסי ישראל והערבים, בהצלחה מעורבת. לא היה זה עניין של אלטרואיזם גרידא. ארה"ב מרוויחה מכך שבנות בריתה אינן נלחמות אחת ברעותה, ובוושינגטון לא צריכים לדאוג מהעדפת צד אחד על פני האחר. ההיסטוריה של מלחמות ישראל-ערב הייתה גם סיפור של משברים במדיניות החוץ האמריקנית, בין אם מדובר בקרע בין ממשל אייזנהאואר לצרפת ובריטניה בעקבות מבצע קדש, הכוננות הגרעינית במהלך מלחמת יום כיפור, ההתערבות האמריקנית בלבנון או מתקפת הטילים העיראקית על ישראל במלחמת המפרץ. הסכמי אברהם הם צעד משמעותי לקראת הבטחה כי משברים מעין אלה לא יפרצו שוב.
אסטרטגיה גלובלית: אם ממשל ביידן מאמין כי ארה"ב צריכה להפחית בהדרגה את מעורבותה במזרח התיכון, אולי כדי להתמקד בפניה לאסיה שתזכיר את ימי אובמה, הרי שעדיף שיעשה זו בדרך שלא תשאיר אחריה כאוס ולא תיצור הזדמנויות עבור אויביה. נורמליזציה רחבה בין ישראל למדינות ערב לא תוכל לפצות לבדה על התדלדלות הנוכחות האמריקנית באזור, אך היא יכולה לסייע. חזית ישראלית-ערבית מאוחדת תוכל לסכל את מאמץ ההגמוניה האזורי של איראן, למנוע מאסד לזכות מחדש בשליטה מלאה בסוריה, ולפעול נגד איומים בינלאומיים כמו חיזבאללה או שרידי דאע"ש – כולם מאיימים גם על ארה"ב.
אינטגרציה אזורית: מערכת היחסים של ישראל עם אזרבייג׳ן, לה היא מוכרת נשק (בחלקו נעשה שימוש מחריד נגד הארמנים בסכסוך האחרון בנגורנו קראבך) ובה היא מסתייעת למטרות ריגול אחרי איראן השכנה, היא דוגמה לאופן בו ישראל יכולה לשתף פעולה עם בחריין למשל. מטרה טובה יותר עבור יחסי ישראל-ערב תהיה הברית הישראלית-טורקית הישנה שכללה קשרי מסחר ותיירות יחד עם שיתוף פעולה מדיני הדדי. הקשר הזה החזיק יותר מחמישים שנה עד שראש הממשלה האסלאמיסטי ארדואן עלה לשלטון. אינטגרציה כלכלית בין ישראל לערבים לא תוכל בפני עצמה לפתור את האתגרים החברתיים והכלכליים של העולם הערבי, אך היא בוודאי תוביל אותו בכיוון הנכון: השקעה בהון אנושי במקום לתת למשקעי העבר להמשיך ולחסום את הדרך לעבר הזדמנויות העתיד.
שיקום המוניטין של האו"ם: דמיינו לכם או"ם שאינו עוסק כל היום בגינוי של ישראל. אם נשאיל לרגע את שירו המפורסם של ג׳ון לנון, זה לא קל אפילו אם מנסים. אך הנורמליזציה עשויה להפחית במעט את ההטיה האנטי-ישראלית הידועה לשמצה של האו"ם, לשחזר מעט מהאמינות שהייתה לו בעבר ולהפוך את חיי הדיפלומטים האמריקניים הפועלים בו למעט קלים יותר.
אנטי-קיצוניות: הרווח הגדול ביותר עבור ישראל, כמו גם עבור ארה"ב, יהיה בכך שסעודיה תצטרף להסכמים, מהלך שנראה לא רחוק מהגשמה לאחר ביקורו הלא סודי במיוחד של נתניהו בממלכה בשנה שעברה. עבור משפחת המלוכה הסעודית החלוקה עמוקות בשאלה, יהיה זה היפוך מושלם של מדיניות: מהיותה הספונסרית העיקרית של אסלאמיזם אנטי-מערבי, אנטי-נוצרי ואנטישמי, לידידה ושותפה של המדינה היהודית. מהלך כזה ידרוש שינוי עמוק באופן בו סעודיה רואה את דת האסלאם ובאופן בו היא מחנכת את ילדיה וילדים אחרים בבתי ספר ומסגדים מעבר לים. אם האינטרס האמריקני הוא להפוך את המזרח התיכון לאזור שלא מייצא עוד אומללות וקיצוניות, הרי שהמדיניות של ממשל ביידן תצטרך להיות המשך הדחיפה של סעודיה לעבר ישראל.
כן, הפלסטינים: מדינה פלסטינית לעולם לא תקום רק מתוך לחץ אמריקני או בינלאומי, אך היא תוכל לקום כאשר יתממשו שני תנאים. הראשון הוא שלהנהגה הישראלית יהיה ביטחון מוחלט בכך שנסיגה משטחים ביהודה ושומרון לא תוביל לתוצאה דומה לזו שהתרחשה בעזה. התנאי השני יתממש כאשר המנהיגים הפלסטינים ואנשיהם גם יחד יינטשו את שאיפתם הוותיקה לחיסול ישראל כמדינה יהודית, הן על ידי ויתור פומבי על "זכות השיבה" והן על ידי זניחת כל פעילות טרור. הסיכוי לקיומם של שני תנאים אלה יעלה באופן משמעותי בעולם בו ישראל מנהלת קשרים נורמליים עם מרבית שכנותיה. באופן עקיף, הכביש מירושלים לרמאללה עשוי לעבור דווקא דרך ריאד.
האם ביידן יכול לקבל זאת?
האם ממשל ביידן ייתן את דעתו לכל האמור לעיל? בהתחשב בנטייה המוכרת של ממשלים חדשים לראות את כל מה שנעשה בידי קודמיהם כמסוכן, טיפשי או שניהם יחד, איני תולה בכך תקוות רבות. לא עזר לכך הסיקור הגס והאופייני שהעניקו מרבית כלי התקשורת להסכמי אברהם, כאילו הכרה בעובדה שממשל טראמפ השיג דבר בעל ערך הייתה מקבילה לתמיכה בפשיזם.
אך בכל זאת כדאי מאוד שהממשל החדש ייתן דעתו לדברים, משום שהחלופה לכך תהיה כישלון נוסף. איראן הבהירה היטב כי לא תסכים לשוב לתנאים המקוריים של הסכם הגרעין שקבעו הקלה מדורגת של הסנקציות לאורך עשור. תהיה אשר תהיה דעתם של אנשי ביידן על כך, עבור ישראל ובנות בריתה החדשות מדובר בצעד בלתי מתקבל על הדעת. חזרה של ארה"ב להסכם הגרעין תקרב את המזרח התיכון כולו לעבר מלחמה, ובמצב כזה גם חידוש אפשרי של מגעים בין ישראל לפלסטינים לא יניב תוצאות טובות יותר מאשר ימי אובמה. המנהיגים אותם מנהיגים, המחלוקות אותן מחלוקות והסיכונים אותם סיכונים. בדיפלומטיה, כמו בשחמט, ביצוע של אותם צעדים באותם כלים תמיד יביא את אותה תוצאה.
אך מה אם ג׳ו ביידן בכל זאת יקבל את המציאות החדשה במזרח התיכון ויבין כי עשויות להיות לה יתרונות אם ינצל אותה למטרות אמריקניות? מה אם הנשיא החדש יאמץ את האמרה הישנה לפיה אין גבול למה שאדם יכול להשיג אם לא אכפת לו מי יקבל את הקרדיט על כך? אפילו לג׳ימי קרטר הייתה ההבנה המינימלית לנצל את ההתקדמות המדינית שנעשתה בימי ניקסון ופורד כדי להגיע להסכמי קמפ-דיוויד, ההישג המשמעותי היחיד של כהונתו.
לא משנה מה תחשבו על ג׳ו ביידן, אמריקה זקוקה נואשות לנשיאות מוצלחת. ההיגיון המובנה בהסכמי אברהם מציע לו לפחות הזדמנות אחת להצליח במקום חשוב באמת, מקום בו אחרים ורבים כל כך נכשלו שוב ושוב.
ברט סטיבנס הוא עיתונאי חתן פרס פוליצר ובעל טור ב'ניו-יורק טיימס'. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.
אהבתי
טראמפ אינו אוהד ישראל. כל צעד ובנושא הם חלק מחיזוריו אחרי קולות ה האוונגליסטים שכן אוהבים אותנו בכנות בתקווה שעם שובו של ישוע בפעם השנייה מן המתים אלו מאתנו שישרדו את מלחמת גוג ומגוג יעדו בסך בסדר מופתי לא אופייני להתנצר.
אני ממתין בעליון עיניים להתגשמות הנבואה על מנת לצפות בג'ארד ו איוונקה מובילים את התהלוכה. הוא לאמונתו החדשה והיא לישנה אותה עזבה.
כמה טיפש יכול להיות אדם שהרגו לו את האלוהים שלו?
אם הוא לא היה מסוגל להגן על עצמו, אז על אחרים הוא כן מסוגל?
אידיוט עובד עבודה זרה שכמוך.
דבר הא-ל המפורש המצוטט בתורה הוא המדד לאמת, והנצרות סותרת אותו.
הכותב מזלזל מאוד בנסיך הסעודי וטראמפ. צמד הגאונים הזה בכוונה התחיל תהליך שלום בין ישראל למדינות המפרץ אך לא סיים בזמן.
זה יצר מצב שבו ההסכם החשוב מכולם: ישראל-סעודיה, יושב עכשיו מול העיניים של ביידן(שהיה ברור שינצח בכל מחיר, כולל רמאות) עם פרס הנובל וההקטנה של הישגי טראמפ שיבואו איתו וכל המחיר הוא להעדיף את סעודיה על פני אירן.
קשה להאמין שהוא לא יבלע את הפיתיון.
הוא יבלע או לא יבלע את מה שיגידו לו.
כמו כלב שחוזר אל קיאו,כך ביידן והטיפשים שאובמה הוריש לו חוזרים על המנטרה המטומטמת "פתרון שתי המדינות". אפילו לא על "פתרון שתי מדינות לשני עמים",הרי זה יאלץ את "הפלסתינים" להכיר בזכויות לאומיות של העם היהודי בארץ ישראל,דבר שלעולם לא יעשו.
על זה אמר החכם באדם,אלברט איינשטיין: מהי מהות הטימטום האנושי ? לעשות פעם אחר פעם את אותו הדבר ולצפות לתוצאה אחרת.
תודה על מתן ההזדמנות לצפות שוב בהופעה של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו בפני הקונגרס. מרגש ומצמרר.
מעניין תודה
אוף, מעצבן שבכל מאמר, גם כזה שמונה את כל הצלחותיו ומעשיו הטובים של טראמפ, חייבים לשלב מין אמירת אגב ש"למרות מה שאני כותב אני מתנגד לטראמפ וחשבתי שצריך להדיח אותו".
מין מס שפתיים מאוס ומעושה. אולי זו הדרך היחידה להביע דעות כאלו ולהמשיך לכתוב בניו יורק טיימס?