השלום הגיע בזכות מנהיגים שהעזו לחשוב מחוץ לקופסה

הבעיה עם החוכמה המקובלת בכל תחום שהוא היא לאו דווקא העובדה שלרוב היא שגויה. הבעיה האמיתית היא שמרבית ה"מומחים" נוהגים להדגיש את תוקף תפיסתם בקול רם ומעל כל במה עד שהיא הופכת לסטטית, בלתי-משתנה וחסינה מפני כל התנגדות או בחינה מחדש. במילים אחרות, כמעט כל תפיסה מקובלת הופכת בשלב מסוים לאורתודוקסיה דתית מסוכנת.

פריצות הדרך המדיניות האחרונות במזרח התיכון הן דוגמה מושלמת לכך, כאשר שני הממשלים האמריקנים האחרונים נקטו בגישות הפוכות בניסיון להגיע לפתרון "בעיית המזרח התיכון" אשר בדרך כלל ממוסגרת כ"סכסוך הישראלי-פלסטיני". ממשל אובמה, בדרכו הרדיקלית, שאף לחזק ולבצר את איראן. הסכם הגרעין המופקר וההתעלמות מהפרותיו מצד טהרן, הסרת הסנקציות, העברות ליליות של כסף מזומן, פעילות הטרור של חיזבאללה – כל אלו ועוד נסלחו בשם התיאוריה לפיה הקמת רשת שיעית-איראנית מטהרן ועד הים התיכון היא גם בלתי נמנעת וגם תציב "איזון" מול ישראל והמדינות הסוניות המתונות. על פי החוכמה המקובלת של עידן אובמה, שינוי הכוחות הזה עשוי למנוע מלחמה במזרח התיכון יחד עם הפחתת המנופים שהחזיקו בנות הברית האמריקניות מול הבית הלבן.

מה שהחריב בסופו של דבר את הפנטזיה הזו הייתה לא רק הטיפשות הטהורה שעמדה בבסיסה וגרסה כי תיאוקרטיה מהפכנית ואנטי-מערבית הקרובה להשגת נשק גרעיני יכולה להפוך לפתע ל"מתונה", בעודה ממשיכה לחזק את זרועות הטרור שלה ברחבי העולם. התפיסה העיקרית מאחוריה הייתה קשורה לסכסוך בין ישראל לפלסטינים ולהימור על איראן חזקה כפטרונית של רמאללה שתלחץ על ישראל לבצע ויתורים חד-צדדיים מסוכנים, ולהסכים לבסוף למדינה פלסטינית בגבולות 67' שתביא את השלום למזרח התיכון.

המדיניות הזו הייתה כישלון מוחלט בכל החזיתות. איראן פירשה את נדיבות הלב האמריקנית כחולשה שאפשר לנצל; הפלסטינים כהרגלם רואים בכל ויתור ישראלי פתח לוויתורים נוספים והעולם הערבי הלך והתרחק מארה"ב. מנגד, הצעד הראשון של ממשל טראמפ במזרח התיכון היה להיפרע מהמדיניות המטופשת של קודמו וסימני ההצלחה ניכרים בשטח.

בניגוד לאמונה המקובלת, איראן לא הפכה לשליטה האזורית אלא הולכת וקורסת תחת משטר קיצוני ומושחת ותלויה בחסדי זרים להישרדותה. גם השותפות המובילות שלה כמו סין, רוסיה וצפון קוריאה הולכות ונחלשות מול התעוררות מדינית וכלכלית במערב. מגפת הקורונה והמיתון שבא בעקבותיה, יחד עם צמיחה בהפקת הנפט והגז האמריקני והסנקציות שהטיל טראמפ פגעו קשות בהכנסות ובכלכלה האיראנית. חיסול הטרוריסט קאסם סולימאני חשף עוד יותר את חולשת משטר האייתוללות בעיני שכניו במזרח התיכון.

וכך, הכישלונות של ממשל אובמה סללו באופן אירוני את הדרך להצלחה של דונלד טראמפ. הפחד מאיראן מחוזקת איחד את העולם הערבי והוביל להבנה שישראל היא נכס חשוב במאבק מול הסכנה הגרעינית הגוברת מצד טהרן. הפלסטינים בתורם נחשפו בחלקם כבני חסות איראניים וכמי שהחזיקו עד עתה את מדינות ערב כבנות ערובה במדיניות סרבנות השלום שלהם. אך היה מדובר פה ביותר מכלכלה ונפט. אחרי שנים רבות של מדיניות צרת-מחשבה, העולם הערבי פתאום ראה אמריקה שפועלת על פי עקרון ברור ובהיר – התפתחות חדשה שכדאי היה להתייצב לצידה ולא נגדה. גם ישראל הפכה בהדרגה בעיני הערבים לגורם חיובי מול הפלסטינים ובני בריתם הנתפסים כנטל מסוכן ליציבות האזורית.

מזכיר המדינה מייק פומפאו והנשיא טראמפ הבינו כי התפיסה המקובלת לפיה הפלסטינים הם מרכיב קריטי לשלום הגיאו-אסטרטגי במזרח התיכון היא תפיסה מאובנת ומיושנת, במיוחד מול העוצמה הכלכלית והמדינית הישראלית, האיום האיראני הגובר והמיאוס הערבי ממלחמות חסרות תועלת בשם הפלסטינים. נראה כי הבנה זו חלחלה גם לשאר המערכת הפוליטית בארה"ב, ובשנים האחרונות אנו שומעים פחות ופחות קריאות בזרם המרכזי של השמאל האמריקני להחזיר למשל את השגרירות לתל-אביב. האם ג'ו ביידן, במקרה ויבחר לנשיאות, יביע התנגדות להתקרבות בין ישראל והעולם הערבי? האם הוא יחדש את הזרמת הכספים לקיצונים הפלסטינים דרך האו"ם? ככל הנראה שלא.

הקונספציה הסינית

ישנן דוגמאות עדכניות נוספות לתפיסות ישנות מאובנות שאיבדו מזוהרן. במשך שלושה עשורים לפחות, רבים וטובים מהחוקרים והפרשנים האמריקנים חזו כי סין נמצאת בדרך לשליטה עולמית. הסינים, כך סיפרו לנו המומחים, נחושים להפוך ל"הגמוניה נאורה" בעוד משימתו כאמריקנים היא "להתמודד עם הדעיכה" במערב. אם לא נעשה זאת, סין תתפוס את מקומה של ארה"ב כשוטר העולמי ותקבע את סדר היום בשלל נושאים חשובים.

כדי להימנע מגורל כזה המומחים טענו כי עלינו לקדם שותפות רבה יותר עם בייג'ינג, ולגלות סבלנות רבה יותר כלפי התוקפנות הכלכלית והמדינית שלה. במסגרת זו, גם עוולות כמו המקור לנגיף הקורונה, מחנות החינוך מחדש לאויגורים, ההשתלטות על טיבט או הרס הדמוקרטיה בהונג קונג צריכות להיות מושתקות כדי להבטיח את קבלת הסינים במערב. בתגובה, בייג'ינג הייתה אמורה לעבור תהליך הדרגתי של דמוקרטיזציה שיחליף את מסורת ההוצאה להורג של מתנגדי משטר ואת ספר הפתגמים השחוקים של מאו.

הייתה רק בעיה אחת עם כל התיאוריה הזו: ישנן מעט מאוד עדויות היסטוריות לכך שמדינות כמו סין אכן יכולות לעבור תהליך שינוי עמוק כל כך. למעשה, ההיגיון הפשוט אומר שקיימים סיכויים קלושים מאוד לכך שמדינה גזענית ואוטורקטית כזו לפתע תעבור להעדיף שיטת משטר דמוקרטית וליברלית מערבית על פני המסורת האנטי-דמוקרטית הוותיקה שלה, גם אם הראשונה יכולה להביא לה שפע ועושר רב עוד יותר.

אך רבים כל כך מחברי האליטות במערב היו מושקעים בסין מבחינה כלכלית, פוליטית ונפשית, עד שכל מי שהעז להצביע כי המלך הסיני הוא עירום זכה מיד לקיתונות של בוז על טיפשותו ועיוורונו.

ברית מתפוררת

דוגמה נוספת לקונספציות שאבד עליהן הכלח קשורות למשל לסוגיית נאט"ו. במשך שנים, התפיסה המקובלת גרסה כי נסיבות הברית הצבאית לא השתנו כלל מאז שנות החמישים, אז אירופה שהייתה עדיין בטראומה התקשתה להגן על עצמה. כל מי שטען אחרת הוגדר כניאנדרטל המבקש לשוב לימי הבדלנות והפייסנות.

אך למרות הקיבעון התפיסתי הזה, במציאות העולם עצמו, חצוף שכזה, החליט בכל זאת להשתנות. אירופה התאחדה והתעשרה, ויחד עם נסיגת האיום הקיומי המיידי עליה הפכה גם לאנטי-אמריקנית בחלקה. המלחמה הקרה הסתיימה, סין התחזקה ורוסיה נחלשה. גרמניה המאוחדת החלה להציב אולטימטומים לשכנותיה. כל העולם השתנה, אך עדיין אסור לדבר על מידת הרלוונטיות של נאט"ו לימינו.

התוצאה היא ברית מפוררת בעלת יכולת צבאית חלשה מאוד מלבד זו שתורמת לה ארה"ב, אך עדיין נשענת משום מה על תהילת העבר משל הייתה קונסטנטינופול החרבה במאה ה-15 שאנשיה עדיין חלמו על אלף השנים הקודמות בהן שימשה כמבצר הנצרות במזרח. אך ככל שהלכה וגברה התלות שלהן בארה"ב, השותפות האירופיות בנאט"ו בחרו דווקא לבוז לאמריקנים תוך שהן מגלות גישה בריונית בהנהגת גרמניה. לאחר שאנגלה מרקל הטיפה למדינות מזרח אירופה על סירובן לקבל הגירה, נזפה בדרום אירופה על כישלונה בהחזר חובות, השתלחה בבריטניה בשל רצונה לעזוב את האיחוד – כעת היא מזעיפה פנים מול טראמפ שמבקש מחברות נאט"ו לעמוד בהבטחתן ובחלקן במימון הברית.

וכך מסתבר שגם המקרה של נאט"ו התבסס כולו על מיתוסים שהופרכו במציאות: המחשבה לפיה גרמניה תהיה אסירת תודה לנצח לאמריקה, שמצדה תמשיך לנצח להגן על אירופה ללא קשר למחיר. ממשל טראמפ, בדרכו הייחודית והחריגה לעתים, הצליח להבין את זה אך גרמניה עדיין בוחרת לעשות עסקים עם פוטין ולא איתו, למרות שהאיום הרוסי הוא הדבר היחיד שאמור עוד להצדיק את קיום נאט"ו. מרקל תפרוש בקרוב מתפקידה כשליטת אירופה בעיני עצמה ותשאיר אחריה בעיקר מורשת של מדיניות הגירה אסונית ושכנות כועסות, יחד עם שחיקה במעמד הגרמני בנאט"ו בשל הסירוב לקחת חלק בהוצאות. אם כן, מה שעשוי להוביל בסופו של דבר לקיצה של הברית הטרנס-אטלנטית אינה הדרך הלא-אורתודוקסית בה טראמפ התנהל מולה, אלא דווקא התפיסות הישנות של נשיאי העבר שסירבו לקבל כל ביקורת על נאט"ו או לקדם כל שינוי.

כאשר תפיסה ישנה ומקובעת מובילה לבורות וקיבעון מחשבתי דתי כמעט שאינו מסוגל לסבול אף התנגדות, היא עשויה גם להפוך לקטלנית. כדי שלא נגיע למצב הזה, כולנו חייבים מדי פעם לראות שהמלך הוא עירום.

פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא סופר ומרצה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.