אגודות הספורט בישראל: מכלי פוליטי למשחק כלכלי

סיפורן של אגודות הספורט הלאומיות יהודיות מראשיתן ועד ימינו. הספורט, אגב, הרבה פחות חשוב מהפוליטיקה, הכח והכסף.

יושבי ראש ההתאחדות לכדורגל - מנחם הלר, יצחק זאבי, חיים גלובינסקי, מיכאל אלמוג, יוסף ענבר, זאב בר סבר (צילום: אלבום משפחתי)

ספורט ופוליטיקה היו כרוכים למעשה יחדיו מרגע היווצרותם. הספורט התחרותי ביוון העתיקה שימש בין היתר אמצעי להידוק הזהות ההלנית, והספורט בתקופת האימפריה הרומית שימש את השליטים לצבירת הון פוליטי ותמיכה עממית. התנועות ההתעמלותיות של המאה ה-19 ("תנועת המתעמלים הגרמנית" וה"סוקול" הצ'כי) היו אמצעי של אחדות והגדרת זהות לאומית באמצעות טיפוח הלכידות החברתית והחישול הפיסי לקראת המאבק הלאומי העתידי.

במאות האחרונות ששימש בין היתר הספורט כאמצעי להאדרת המשטרים השונים ולמגוון קשריהם בזירה הבינלאומית ולחיזוק מעמדם בזירה הפנימית. השימוש שעשתה התנועה הציונית ומדינת ישראל אינו יוצא דופן מבחינה זו והשימוש בתרבות הגוף לטובת האידיאולוגיה הציונית ובספורט הייצוגי למימוש פונקציות פוליטית שונות (קשרי חוץ של המדינה, תעמולה וכו') ולחיזוק הזהות הלאומית – אינו מאפיין רק את ישראל.

ייחודיותם של ההתעמלות והספורט במדינת ישראל אינה בעצם הפוליטיות של הוויתם, אלא בעובדה שהם הפכו לביטוי פוליטי של הזרמים השונים שהתפתחו בחברה הארץ-ישראלית והישראלית ולכלי פוליטי בידי כל אחד מהם.

תקומתן של אגודות הספורט הלאומיות

ההתעוררות של אגודות הספורט הלאומיות היהודיות הייתה במידה מכרעת פועל יוצא מהקמתה של התנועה הציונית. קריאתו של מאקס נורדאו ליצור "יהדות שרירים" הייתה חלק מהאתוס הציוני של יצירת יהודי חדש, יהודי של שרירים, נתפש כיהודי חזק ושורשי המחדש באישיותו את הגבורה הקדומה של עם ישראל בארץ ישראל , העומד בניגוד גמור ל"יהודי" הגלותי על מכלול התכונות ה"שליליות" שיוחסו לו, כשעצם עיסוקו בתרבות הגוף מהווה תרומה לאחדותה של האומה.

"תנועת המתעמלים היהודית" שהוקמה בשנת 1903, במסגרת הקונגרס הציוני השש הייתה חיקוי של עמיתתה "תנועת המתעמלים הגרמנית", שימשה כארגון גג לכל אגודות הספורט הלאומיות היהודיות אך נמנעה מלהגדיר את עצמה מטעמים פרגמטיים כציונית שכן באותה התקופה הביטוי הלאומי היהודי לא היה רק ציוני. אגודת "מכבי", שירשה אותה והוקמה ב-1921 התכוונה כבר על פי הגדרתה להיות תנועת התעמלות וספורט לאומית-ציונית על-מעמדית ואל-פוליטית הבאה לשרת את צורכי האומה כולה במאבק לשחרור לאומי . ב1921 היה כבר ברור שיוקם בית לאומי בארץ ישראל וקל היה יותר להגדיר בצורה ברורה את המטרה הלאומית כציונית.

הבעיה המרכזית של הציונות הייתה בעצם הקושי למצוא הגדרה ציונית המקובלת על כל מי שמגדיר עצמו כציוני. הסיבה היסודית לתהליך זה נעוצה בעצם ייחודיותה של התנועה הציונית. הציונות היא תנועה שרוב תומכיה לא היו מצויים בפועל במה שהם מכנים מולדתם , לא היה ביניהם מכנה משותף תרבותי מוצק מלבד המורשת הדתית ורוב הציבור הפוטנציאלי שלה (קרי: היהודים) לא תמך בה כלל ועיקר. אין תימה כי כבר מלכתחילה התלבטה הציונות במציאת הגדרות של מטרות ויעדים המוסכמים על כל חבריה ומיד עם הקמתה נוצרו בה זרמים שונים, שהתווכחו ביניהם על אופייה של ההגשמה המעשית בארץ-ישראל ועל עיצוב דרכה של המדינה שבדרך, מה שהביא לפיצול פוליטי שבא לידי ביטוי גם באגודות הספורט הלאומיות.

פרופ' מקס נורדאו (מקור: Ephraim Moses Lilien)

אגודות הספורט הראשונות קמו בארץ-ישראל בתקופת העלייה השנייה (הראשונה שבהן "ראשון לציון יפו" בשנת 1906) ובשנת 1912 נוסדה בגימנסיה הרצליה בתל-אביב "מכבי" ארץ ישראל כארגון הגג לאגודות אלה. "מכבי", שהתכוונה לייצג לכאורה ערכים לאומיים ציוניים המקובלים על הכול ולהימנע מנקיטת עמדה בסוגיות השנויות במחלוקת הייתה חייבת כבר עם היווסדה להתמודד עם סוגיית העבודה העברית. הפועלים בתוכה ראו בכיבוש העבודה יעד לאומי מרכזי בניגוד ברור לעמדתם של בני האיכרים. מחלוקות קשות (חלקן אף אלימות) סביב סוגיה זו בתוך מכבי העידו כבר בשלב מוקדם זה, על חוסר היכולת למצוא ערכים משותפים המקובלים על הכלל, ויצרו את הבקיעים הראשונים שגרמו לפילוג הספורט העברי ולהפיכתו למגזרי ופוליטי.

הספורט הארץ ישראלי הופך לפוליטי

התנאים שנוצרו בעליות הראשונות לארץ ישראל לאחר תחילת המנדט הבריטי (העלייה השלישית והעלייה הרביעית 1919-1928), הביאו להקמת אגודת ספורט נפרדת של מעמד הפועלים בארץ. בשנים אלו החלה להתגבש דמותו הפוליטית של הישוב היהודי ונוצרו מחנות פוליטיים מוגדרים.

המחנה הפועלי שהחל להתגבש קודם למלחמת העולם הראשונה גדל באופן משמעותי לאחריה. מחנה זה היה המחנה המאורגן והמגובש ביותר, ומפלגותיו השונות היו מאוגדות תחת ההסתדרות הכללית שהוקמה ב1920. הסתדרות זו מלבד היותה איגוד מקצועי נטלה על עצמה משימות מעמדיות ולאומיות שכן על פי תפיסתה הפועל העברי נועד להיות החלוץ ההולך לפני המחנה וממלא את יעדיה של החברה המתהווה בארץ. ההסתדרות עסקה בקליטת עלייה, בהתיישבות, בהגנה ודאגה למכלול צרכיו האישיים, התרבותיים, והרוחניים של העובד ובכלל זה גם צרכיו הספורטיביים. הקמת התאגדות ספורט נפרדת לפועלים עלתה אם כן בקנה אחד עם היעדים של ההסתדרות הכללית שהגשימה יעדיה באמצעות הקמת גופים שונים בתוכה (קופת חולים, עיתון דבר, מפעלי חברת העובדים וכו').

מחנה נוסף היה המחנה ה"אזרחי" שנוצר בקרב המעמד העירוני ה"בורגני". מחנה זה היה מפוצל יותר ופחות מגובש מבחינה אידיאולוגית וכל מפלגה שבמחנה זה ייצגה בפועל מגזר מקצועי של הסקטור הפרטי (איכרים, סוחרים, בעלי מלאכה). עיקר אפיונו היה בהתנגדותו להשקפת העולם הסוציאליסטית ולהגמוניה של ההסתדרות הכללית בישוב היהודי ובתמיכתו ביזמה הפרטית ובמשק קפיטליסטי. בתוך מחנה זה התפתחה המפלגה הרביזיוניסטית מיסודו של זאב ז'בוטינסקי, שבנוסף להשקפותיה הכלכליות נתנה מענה חד-משמעי ולאומי למכלול הבעיות שעמדו על הפרק והייתה בשנות ה-30 איום להגמוניה של המחנה הפועלי בארץ-ישראל. מחנה נוסף היה המחנה הדתי שכלל את הציונות הדתית ואת החרדים האנטי-ציוניים וכן מחנה עדתי, שכלל מפלגות שתכליתן הייתה לשמור על האינטרסים של בני עדתם (ג'ורג'ים, תימנים וכו').

המחנות הפוליטיים לא רק שלחמו זה בזה במאבק אידיאולוגי על צביון החברה המתהווה אלא הקימו לעצמן מוסדות משלהן שהפכו לכלי שרת במאבק האידיאולוגי בניהם. כך נוצרו קופות חולים , זרמים בחינוך, ארגוני עובדים, תנועות נוער, מחתרות צבאיות שהיו כולם בעלי זהות פוליטית מוגדרת. את הקמתן של אגודות הספורט הפוליטיות יש לראות אם כן כחלק מאותה התופעה. לאחר שהוקמה התאגדות "הפועל" על ידי ההסתדרות הכללית (1926) החלה בפועל הדינמיקה של הפוליטיזציה של הספורט העברי. "מכבי" שראתה עצמה ארגון ספורט א-פוליטי שאינה מכוונת למגזר מסוים נדחקה בעל-כורחה כמעט לעבר המחנה האזרחי (שהרי כל מי שהיה משויך למחנה הפועלי הצטרף ל"הפועל") ובמרוצת השנים נוסדו שני ארגוני ספורט נוספים בעלי זהות מגזרית פוליטית: בית"ר , שהייתה במהותה תנועת הנוער של המפלגה הרביזיוניסטית (נוסדה ב-1923) החלה לטפח בתוכה גם פעילות ספורט והחלה להיות מזוהה כאגודת ספורט באותה המידה שזוהתה כתנועת נוער, ו"אליצור" (1939) – אגודת הספורט של הציונות הדתית.

הפוליטיזציה של הספורט העברי לא הייתה רק תולדה של התנאים שנוצרו בארץ-ישראל כי אם של ההתפתחויות פוליטיות בספורט העולמי. בתחילת שנות העשרים נוסדה תנועת ספורט הפועלים הבינלאומי כמענה לספורט האולימפי שנחשב כבורגני. ספורט הפועלים היה במהותו ספורט פוליטי השולל הגדרה של ספורט "ניטראלי" . המטרה הייתה ליצור פעילות גופנית שתכליתה לשמור על בריאות העובד ולקדם את האינטרסים של מעמד הפועלים. הספורט ה"כללי" וה"ניטראלי" נתפס כספורט "בורגני" כל מכלול ערכיו השליליים, כשהיעד הספורטיבי הוא ליצור ספורט "המוני" ("לא לאלופים אלא לאלפים" ) שתודגש בו העממיות ויפותחו בו ענפים המכוונים לפועל ולא לספורטאי המיומן. ארגוני הספורט ששייכו עצמם לאינטרנאציונאל של ספורט הפועלים ("סאס"י") נטלו על עצמם משימות כוחניות וצבאיות (במסגרת ארגונים פרה-מיליטרים כדוגמת ה"שוצבונד" האוסטרי ו"פלוגות הסדרן" ו"פלוגות הפועל" בארץ-ישראל) ) לשירות מפלגות הפועלים בארצותיהם.

הקמת "הפועל" בארץ-ישראל הייתה למעשה חלק מתהליך הקמת ארגוני ספורט אלה ואמנם זמן קצר לאחר היווסדה היא הצטרפה ל"סאס"י". הצטרפות זו יצרה מצב פרדוקסאלי בחיי הספורט בארץ-ישראל. התאגדות "הפועל", שהפכה בהדרגה לאגודת הספורט הגדולה בארץ ייצגה הן את המחנה ה"מוביל" במפעל ההתיישבות הלאומי בארץ-ישראל והן את ספורט הפועלים האינטרנאציולי . כפילות זו הביאה לכך ש"מכבי" היא זו שנטלה על עצמה את היעד לשלב את הספורט הארץ-ישראלי בארגוני הספורט העולמיים (כמו הוועד האולימפי) ו"הפועל" מתוך לויאליות ל"סאסי" הקפיד להימנע מקשירת קשר עם אותם הארגונים (מלבד הפיפ"א – התאגדות הכדורגל העולמית) ולמרות סיווגו למחנה ה"חלוצי" – הואשם על-ידי ארגוני הספורט האחרים בהעדפת אינטרסים מעמדיים זרים על פני נאמנות לאינטרסים הלאומיים.

בין ארץ ישראל לבין הגולה

המגזריות הפוליטית של הספורט הישראלי באה לידי ביטוי רק בארץ-ישראל ולא בגולה. "מכבי" העולמי שהמאבק הפוליטי שלה היה בגולה כנגד זרמים יהודיים אחרים, לא התחבטה בבעיות המגזריות של הישוב היהודי. וכך קרה ש"מכבי" העולמי ניסתה לפשר בסכסוך הארצישראלי באמצעות ההצעה לאמץ לחיקה גם את "הפועל" בארץ-ישראל (הצעה ש"מכבי" ארץ-ישראל לא הסכים לה) ורוב אנשי תנועות הפועלים בגולה השתלבו בתוך "מכבי" מה שלא הפריע להם עם עלייתם לארץ-ישראל – להצטרף ל"הפועל" ולהמשיך בהנצחתו הפוליטית של הספורט הארץ-ישראלי.

בתחילת שנות ה-30 נעשו ניסיונות להקים את "הפועל" גם בתפוצות. על רקע המאבק שהחריף בין הרביזיוניסטים לפועלים היה חשוב להנהגת הפועלים להקים את הפועל" בגולה לגייס באמצעות האגודות תומכים לתנועות העבודה ולהשתמש באגודות הספורט גם במאבק הכוחני נגד הרביזיוניסטים . אגודות הפועל אכן הוקמו בפולין, ליטא, לטוויה, גרמניה, אוסטריה, בלגיה וצרפת אך הן לא האריכו ימים וממילא מלחמת העולם השנייה קטעה תהליך זה.

הפוליטיזציה של הספורט בשנותיה הראשונות של המדינה

הקמת מדינת ישראל לא שינתה באופן משמעותי את אופיו המגזרי של הספורט. ספורט הפועלים הבינלאומי ספג מכה קשה במלחמת העולם השנייה ולאחריה הפסיק להתבדל מהספורט הכללי. אפילו ברית המועצות הבינה את ערכו המדיני והתעמולתי של הספורט העולמי והחלה משנת 1952 להשתתף במשחקים האולימפיים והצטרפה בכך לתנועה האולימפית שנואת נפשה. לקיום הנפרד של המרכזים בישראל הייתה כבר דינמיקה משלה והיא לא הייתה כבר כרוכה במחויבותה של התאגדות "הפועל" לספורט הפועלים הבינלאומי. גם הגישה הממלכתית של בן-גוריון (ממעמד לעם) לא מנעה את המשך הפלגנות הפוליטית של הספורט ואת העוינות הרבה שבין המרכזים.

בשנותיה הראשונות של המדינה היו עדיין מחנות פוליטיים אידיאולוגיים ברורים ומתוחמים היטב והספורט המשיך להיות כמו בתקופת היישוב קודם לכן, אחד מביטויי היריבות שבין המחנות הפוליטיים. העוינות הרבה הביאה לא אחת לשיתוק חיי הספורט בארץ כשהמאבק התבטא בעיקר בשליטה במוסדות הספורט של המדינה כמו: ההתאחדות לספורט, ההתאחדות לכדורגל והוועד האולימפי. מאבקי הכוח הפוליטיים מנעו פתיחתן של ליגות סדירות ויצרו אף מצב אבסורדי שעל פיו הוקמו במדינת ישראל עם הקמתה שני ועדים אולימפיים שונים: האחד של "הפועל" והשני של "מכבי".

הרצון לקיים חיי ספורט וליגות סדירות הביא את הצדדים לקיום הסדר בניהם. ההסדר הידוע בשם "פיפטי- פיפטי" נחתם בשנת 1951 ועל פיו נקבע כי הנהלת ההתאחדות לספורט תורכב על בסיס פריטטי (ששה מ"הפועל" ששה מ"מכבי" תוך התעלמות מבית"ר ו"אליצור"). הסכם זה הוחל גם על הוועד האולימפי ועל ההתאחדות לכדורגל והיה תקף עד 1963 מלבד בהתאחדות לכדורגל, שבשנת 1954 החליטה על ייצוג יחסי במוסדותיה. הסדר ה"פיפטי-פיפטי " היא הסדר פוליטי מובהק אך בהתייחס לאווירה ששררה באותם השנים הייתה בו גישה פרגמאטית שאפשרה קיום "תקין" של מוסדות הספורט וקיומן של הליגות בענפים השונים.

סמל אגודת אליצור (צילום: צוללן יבשה)

הפוליטיות של הספורט הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה נגעה בפועל בכל הגורמים שהיו מעורבים בו.

מרכזי הספורט היו קשורים בטבורם למרכזי הכוח הפוליטיים: "הפועל" המשיך להיות קשור להסתדרות הכללית שבשנים אלה של שלטון מפא"י ומפלגות הפועלים האחרות הייתה אז בשיא כוחה. "מכבי" מיסד את קשריו עם ה"ציונים הכלליים" בית"ר הייתה שייכת לתנועת החירות וכמו בכנסת של אותם הימים ראתה ב"מכבי" בת ברית, ו"אליצור" המשיכה להיות מזוהה עם הציונות הדתית ("המזרחי" ו"הפועל המזרחי"). מרכזי הספורט מונו ומומנו ע"י המרכזים הפוליטיים שאליהם הם השתייכו, וראו במרכזי הספורט עוד אמצעי לצבירת עוצמה פוליטית ואבן שואבת למשיכת קהל של צעירים ושל עולים חדשים למחנה ה"נכון".

גם הבחירה של השחקנים והאוהדים במועדוני הספורט השונים ניזונה במידה מכרעת מהאידיאולוגיה הפוליטית. הספורט היה אז חובבני והשחקנים נטו לבחור את הקבוצות על פי נטיותיהם הפוליטיות האישיות אך עם זאת אין להתעלם כי הם הפיקו מכך לא אחת גם טובות הנאה: כוחו של "הפועל" היה רב יותר בין היתר בגלל יכולתו לספק מקומות עבודה במשק ההסתדרותי. מעבר של ספורטאים מאגודה לאגודה היה כמעט בלתי אפשרי. השחקנים המעטים שחפצו בכך היו חייבים להיכנס למה שהיה קרוי אז "הסגר" (תקופת אי פעילות של שנה עד שלוש שנים) ומעטים בחרו לעשות זאת. גם בחירת האוהדים בקבוצות הייתה אף היא לרוב על פי שיקולים של זהות פוליטית. אוהדי "מכבי" "הפועל" או "בית"ר" באו לרוב מקהל מצביעי המפלגות שעמדו מאחורי מרכזי הספורט השונים.

הזהות המוחלטת בין מרכזי הספורט למרכזים הפוליטיים והמאבק על השליטה בספורט הישראלי יצרה בעיות לא מעטות: שליחת משלחות ספורט, וקביעת הרכבי נבחרות נעשתה לא אחת שלא על פי שיקול דעת מקצועי כי אם על פי מפתח פוליטי, ובכדורגל בעיקר, רווחה תופעה של מעין "נפוטיזם" ספורטיבי . קבוצות של אותו מרכז לא התאמצו במשחקיהם נגד קבוצות חלשות יותר מאותו המרכז על מנת למנוע מהם ירידה לליגה נמוכה יותר. ניסיונות רבים שנעשו לאורך השנים להילחם בתופעה זו (הקפאת ליגות, קיום משחקים משפחתיים קודם למשחקים בין המרכזים ועוד) לא הצליחו למנוע תופעה רווחת זו.

המעבר מפוליטיקה ל"סחורה"

ממחצית שנות ה-60 ואילך החל תהליך שבו הספורט הישראלי אבד בהדרגה את ייחודו הפוליטי המגזרי. לתהליך זה של המעבר מטיפוס ה"פוליטי" לטיפוס ה"כלכלי" בספורט (בלשונו של הסוציולוג אמיר בן פורת) ישנן סיבות רבות הקשורות בעיקרן לשינויים הפוליטיים, חברתיים וכלכליים שעברה החברה הישראלית ושינויים רדיקליים שחלו בספורט העולמי.

הגושים הפוליטיים בשנות היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה היו מוגדרים מאוד ומתוחמים מאוד. התפיסה האידיאולוגית של כל מפלגה התייחסה בצורה ברורה לסוגיית חברתיות, כלכליות ביטחוניות וכיוצא בזה וכל מפלגה הייתה ניתנת לזיהוי ברור –פוליטי וחברתי. דומה, שלאחר מלחמת ששת הימים החל תהליך של טשטוש הזהות האידיאולוגית והקווים המבחינים שתיחמו כל גוף פוליטי.

הוויכוח המרכזי התמקד מאז בסוגיית עתיד השטחים (שנכבשו או שוחררו) במלחמה זו והוא האפיל וכמעט העלים את הוויכוח על אופייה של החברה המתהווה בישראל. הוויכוח על העתיד הכלכלי הסתיים למעשה בניצחון של התפישה הקפיטליסטית וקשה מאוד מאז להגדיר באופן חד משמעי את ההבדלים המהותיים שבין המפלגות והגופים השונים. החברה הישראלית נותרה אמנם עדיין מגזרית (או שבטית בלשונו של הנשיא ריבלין) אך בפועל המגזריות האידיאולוגית-פוליטית הומרה במגזריות שהיא בעלת מאפיינים חברתיים: עדתיים, דתיים, מיעוטים אתניים, ושכבות מעמדיים-כלכליים.

הטשטוש האידיאולוגי שחל במדינה הקרין גם על מערכת היחסים שבין מרכזי הספורט הפוליטיים. המרכזים המשיכו לשמר על כוחם הארגוני אך הם הפסיקו בהדרגה לשמש כמוקד כוח מפלגתי וכאמצעי לגיוס פוליטי. תופעת ה"פיפטי-פיפטי" נעלמה, הספורטאים כבר לא בוחרים בקבוצותיהם על פי זיקתם הפוליטית אלא בהתאם לשיקולים כלכליים ואישיים אחרים ואין כל בעיה לנוע ממרכז אחד למשנהו. ההזדהות של האוהדים עם הקבוצות פסקה להיות פוליטית אלא לכל היותר "קהילתית", ומלבד איים בודדים (כמו "בית"ר" ירושלים וגם זו בעירבון מוגבל) – אין כיום כמעט קבוצת ספורט שניתן לראותן כקבוצות "פוליטיות" מובהקות. אמנם, נשתמרו כמה סמלים מן העבר (כמו הצבע האדום והסמל של "הפועל") אך אין כיום מי שבאמת מקנה להם משמעות מעבר להיותם ה"סמל" והצבע" של המועדון האהוב.

המגזריות הפוליטית של הספורט הישראלי איבדה גם ייחודה גם נוכח השלכות של השינויים הכלכליים הדרמטיים שעברה החברה הישראלית בכללותה. מסוף שנות החמישים החל במדינת ישראל תהליך שבישר בהדרגה את המעבר לחברה קפיטליסטית . הסקטור התעשייתי הורחב על חשבון הסקטור החקלאי, וכתוצאה כך הורחב הסיוע למשק הפרטי.

מקור כוחה של הפועל, ההסתדרות הכללית (צילום: ביתמונה)

בהדרגה חל פיחות במעמדה של ההסתדרות הכללית כמעסיק ציבורי, כוחו של המשק הפרטי הפך להיות דומיננטי יותר ויותר, וחלה עלייה בכוחם של מעמד המנהלים ובעלי המקצועות החופשיים. בחברה הישראלית שהייתה חברה שוויונית בהשוואה לחברות מערביות אחרות בשנות החמישים, התרחב מאוד הפער החברתי מידי עשור וחלוקת העושר בין המעמדות החברתיים. שיאו של תהליך זה בא לידי ביטוי בעיקר משנות ה-90 שבהן החל תהליך הפרטה של המשק הממשלתי וחיסולו של המשק ההסתדרותי.

לתהליכים אלה הייתה משמעות מכרעת גם על מעמדו של הספורט. המודל הפוליטי שעל פיו הספורטאים באגודות השונות הם חובבים בלבד המשחקים למען ה"סמל" נעלם, ובמשק המעודד התמקצעות ותמורה כלכלית הולמת, גם הספורטאים החלו להתייחס לעיסוקם כאל משלח יד ודרשו תמורה בהתאם, כמו גם אפשרות למעבר לכל קבוצה המרבה במחיר ללא כל קשר לזיקתה האידיאולוגית. שלב המעבר מחובבנות למקצוענות מלאה היה תהליך ארוך ורב מהמורות בעיקר בגלל הפער שבין כוחות השוק שהובילו למקצוענות לבין רצון מרכזי הספורט לא לאבד את שליטתם הפוליטית והכלכלית ולשמור על מראית עין של ספורט חובבני, והוא הסתיים בשנות ה-90, שבהן הספורט הישראלי בדומה למשק הישראלי הפך ל"סחורה" לכל דבר.

מרכזי הספורט איבדו את מרבית התמיכה הממשלתית, וההסתדרות שאבדה את נכסיה הכלכליים אינה יכולה יותר לתמוך ב"הפועל" בת טיפוחה בעבר. השליטה בקבוצות ובספורטאים עברה בפועל לניהול של בעלים פרטיים וגורמים עסקיים (או למצער בידי רשויות מקומיות המייחסות לאגודות העירוניות ערך "קהילתי"), שהתווית הפוליטית של האגודות שרכשו אינה רלוונטית לגביהם כלל ועיקר. השחקנים אינם מחויבים ומזוהים כבעבר עם אגודותיהם ונעים בין האגודות השונות על פי הצרכים המקצועיים ובהתאם ליכולתם, ובענפי הכדור השונים קיימת אפילו דומיננטיות של שחקנים זרים המסמלים אולי יותר מכל את המרחק שעבר הספורט העברי מהוויכוח הנוקב שהיה בתוך "מכבי" עם הקמתה בסוגיית ערך העבודה העברית במושבות העבריות כערך לאומי מחייב – עד לאימוץ העבודה הזרה באגודות הספורט עצמן.

השינוי בספורט הישראלי נובע גם מהתהליכים שעבר הספורט בעולם כולו. ספורט ההמונים הפך כיום לאחד התופעות התרבותיות המרכזיות בעולם עד כי יש הרואים בו את ה"דת של המאה ה-20". תחרויות הספורט נצפים כיום על ידי מיליוני בני אדם, הוא הפך למקצוע (ואפילו יוקרתי ומכניס) לכל דבר ולאמצעי מרכזי בתופעת ה"גלובליזציה" האוניברסאלית חסרת הגבולות התרבותיים.

תחרויות הספורט הנצפות בו זמנית בעולם כולו מביאות כיום לטשטוש השבטיות והלאומיות, ואהדה לספורטאי- על וקבוצות "צמרת" בענפי הספורט השונים (שרובן כיום הן רב-לאומיות בעצמן) חוצת גבולות, תרבויות ומעמדות.

במציאות זו של ספורט מקצועני וגלובאלי אין מקום יותר לספורט פוליטי מגזרי. הספורט הישראלי הוא כיום חלק מהכפר הספורטיבי העולמי. השיקולים בהתנהלות הספורט הם בעיקרם שיקולים כלכליים, מקצועניים, תקשורתיים והישגיים, ושיקולי כוח פוליטי של מרכזים מפלגתיים הנו כיום אנאכרוניזם מוחלט. השיקולים הפוליטיים שעדיין נלקחים בחשבון הם כמו בכל מדינה בעולם שיקולים לאומיים המתייחסים לפונקציות הייצוגיות של הספורט בעולם (יחסי חוץ, יוקרה, תעמולה וכו') .

מרכזי הספורט היום

מרכזי הספורט הפוליטיים ("הפועל" "מכבי" בית"ר, ו"אליצור" ) עדיין לא נעלמו והם עדיין בעלי השפעה במוסדות הספורט השונים. המבנים הארגוניים של מוסדות כדוגמת הוועד האולימפי וההתאחדות לכדורגל משמרים עדיין את מעמדן הפורמאלי הכולל נציגות על פי מפתח של מרכזים מן העבר כפי שנקבע בתקנון של כל אחת מהם. בפועל, המשמעות היא אינסטרומנטלית בלבד.

מרכזי הספורט כבר אינם קשורים קשר הדוק למפלגות הפוליטיות מן העבר ואגודות הספורט התחרותיות משמרות אמנם את שמותיהן המסורתיים, אך אין לכך כל משמעות פוליטית וביטוי כלכלי. הייחוד של הספורט הישראלי במגזריותו הפוליטית אינו קיים יותר בפועל ונותר ממנו רק צל חיוור. באופן פרדוקסלי, דווקא אובדן המשמעות והכוח הפוליטי של המרכזים המסורתיים יצר מצב שבו במידה רבה הן יכולות להתמקד יותר ביעדים ייחודים שהן נטלו על עצמן עם הקמתן ובמידה רבה הפכו למשניים כתוצאה ממעורבותן ושליטתן בספורט התחרותי: "הפועל" יכול להתמקד יותר בפעילות במסגרת במקומות העבודה ובספורט העממי, "מכבי" לטפח את הקשרים עם הספורט היהודי בעולם, "אליצור" לטפח פעילות גופנית בקרב הנוער הדתי ו"בית"ר" לטפח את פעילות הספורט בתנועת הנוער הלאומית.

ד"ר חיים קאופמן היה ראש המרכז ללימודים אולימפיים, במכללה האקדמית בוינגייט. חבר הנהלת המרכז ללימודים אולימפיים, חוקר את תולדות הספורט העברי, וכיהן כמרצה בכיר להיסטוריה של הספורט ולתרבות ישראל במכללה האקדמית בוינגייט.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

  

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. בנושא זאב בר סבר. הוא הגיע בגלל ניסיון של "ועדת עציוני" להראות שלא ממנים בהכרח "אחד מאנשינו". הגיע מרקע שונה לגמרי ולכן גם עזב די מהר, מאשר גלוביסנקי,ף מיקה אלמוג, מנחם הלר והאחרים.