שנותיה הארוכות של הקנצלרית בהנהגת גרמניה והיבשת התאפיינו בעיקר בהישרדות טקטית ועיוורון אסטרטגי
תהליך בניית הקואליציה לאחר הבחירות בגרמניה עשוי להמשך עוד זמן מה, אך ללא קשר לזהות הקנצלר הבא, ככל הנראה ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) אולף שולץ, דבר אחד בטוח: השפל אליו הגיעו גוש המרכז-ימין ומפלגות CDU\CSU מציב בפרספקטיבה שונה את שתי התכונות המאפיינות של הקנצלרית היוצאת אנגלה מרקל – גאונות טקטית ועיוורון אסטרטגי.
מנהיגים גדולים לא חוששים לאתגר את הקונצנזוס; הכישרון של מרקל היה רק בזיהוי שלו. מאז שהפכה לראשונה לקנצלרית ב-2005, היא הצליחה בהתמדה לעקוף משמאל את ה- SPDולנווט את מפלגתה שלה לטריטוריות שהיו בעבר נחלת הסוציאל-דמוקרטים. היה זה מהלך שקשור מעט מאוד (אם בכלל) לאידיאולוגיה והרבה מאוד לנחישותה לשרוד בתפקיד. מבחינה טקטית זה היה ניצחון, אך כאשר מרקל (אשר סקרי דעת קהל עדיין מעניקים לה כ-80% של שביעות רצון) החליטה שלא להתמודד שוב, גוש המרכז-ימין כולו ניצב בפני בעיה קשה.
כאשר לא נותר עוד הבדל פוליטי משמעותי בין מפלגות המרכז-ימין לבין מפלגת השמאל הגדולה, לפחות על פני השטח, הגוש היה זקוק למועמד משכנע מספיק כדי לזכות בתמיכת המצביעים שהצטרפו אליו רק בשל הכריזמה החמקמקה של מרקל ולא בשל מצע רעיוני כלשהו. ארמין לאשט לא היה מועמד מהסוג הזה.
בתמונה הרחבה יותר, גישתה של מרקל הזיזה את חלון אוברטון של גרמניה בכיוון אותו אנשי ימין אמיתיים לא מעריכים במיוחד. שולץ עצמו מצטייר כמנהיג טיפוסי למסורת השמאל-מרכז של ה-SPD, אך לא כך הדבר עם המקורבים אליו. וההשלכות המזיקות של המרקליזם מגיעות הרבה מעבר לפוליטיקה. שיעורי המס הגבוהים בגרמניה הם דוגמה למדיניות אופיינית למרקל: האינסטינקט לחוש שדרך האמצע היא המקום הנכון להיות בו.
בכל הקשור לחזית הכלכלית, מרקל הייתה ברת-מזל. קודמה בראשות ה-SPD גרהרד שרדר ביצע רפורמות לשיפור הפריון בשוק העבודה, וביחד עם הזדמנויות ייצוא רווחיות (בעיקר לסין) והשיפור בתחרותיות שנבע ממעבר מהמארק הגרמני החזק לאירו החלש יחסית, הונחו היסודות לשנים של צמיחה בריאה. כל אלה גם סיפקו לגרמניה את הפיתוי להיות אדישה, פיתוי אשר תחת מרקל היא נכנעה לו בקלות. התוצאות הורעו בשל תת-השקעה כרונית בתשתיות, מה שתרם עוד יותר לפיגור הגרמני הברור מול קצב המהפכה הדיגיטלית.
משמעת פיסקלית היא מידה נדירה, אך גרמניה לקחה את זה רחוק מדי. מה שנראה אז כמו חסכנות הייתה למעשה פזיזות, בהתחשב בצמיחה התעשייתית והאיכותית של סין (שהפכה לא רק לעצמאית כלכלית אלא גם למתחרה עולמית) ובאתגר העולה למשק הגרמני מצד מגמות דיגיטציה וחוקי אקלים מבית ומחוץ. המומחיות ההנדסית המסורתית של גרמניה בתחום הרכב הולכת ומאבדת מיתרונה בעידן המכונית החשמלית. זו יכולה להיות מכה כואבת מאוד, במיוחד עבור יצרנים וספקים קטנים בתעשיית הרכב, אשר בעקיפין או במישרין אחראית לעשרה אחוזים מהתמ"ג הגרמני.
ואם כל זה לא הספיק, מדיניות האנרגיה של מרקל אשר שמה למטרה להפחית את השימוש בנפט, גז ואנרגיה גרעינית, הטילה על התעשייה הגרמנית הוצאות חשמל מהגבוהות בעולם, ומנגד לא הצליחה לרשום הפחתה משמעותית בכל הקשור לפליטות פחמן. יתכן כי מרקל, כמו מנהיגים רבים במערב אירופה, נכנעה גם היא מול היסטריית האקלים. אלא שהחלטתה לזרז את תהליך פירוק תחנות הכוח הגרעיניות (תהליך אותו דווקא האטה בעבר) אשר סיפקו כ-30% מהאנרגיה במדינה, לאחר הפאניקה שיצר האסון בפוקושימה, היא דוגמה לאופן בו הקנצלרית נהגה להעדיף רווח פוליטי קצר-מועד על פני האינטרס הלאומי לטווח הארוך. בתור פיזיקאית בהכשרתה, מרקל הייתה יכולה בקלות לטעון בעד המשך השימוש באנרגיה גרעינית יעילה ונקייה באמת, אך בחרה שלא לעשות זאת.
מדיניות האנרגיה של מרקל הובילה עם הזמן גם לתלות מסוכנת ברוסיה, המספקת כארבעים אחוזים מן הגז הטבעי של גרמניה. זו אולי הסבר לשאלה מדוע מרקל הייתה מוכנה להפקיר את אוקראינה בהסכמתה להשלמת צינור הגז 'נורד סטרים 2' המחבר בין גרמניה ורוסיה.
עמדה זו לא מתיישבת במיוחד עם תפקידה לכאורה כ"מנהיגת העולם החופשי" (למען ההגינות יש לציין כי התנערה מהתואר), אך כך היה גם ניסיונה להוביל את האיחוד האירופי ליחסי סחר קרובים יותר עם סין. היה ניתן לצפות כי מחנות הריכוז אותם הקים שי גי'נפינג היו גורמים למרקל לחשוב פעמיים, אך גישתה כלפי עסקה עם ענקית הטלקום וואווי הוכיחה כי גם רצח עם לא מהווה מבחינתה בעיה. דבר דומה ניתן לומר באופן כללי על ההזנחה הגרמנית של המחויבות לנאט"ו ועל חוקי מדיה חברתית נוקשים כל כך עד שזכו לחיקוי ברוסיה, אם כי שם היה זה בכוונה נבזית הרבה יותר.
הרפתקאותיה של מרקל באיחוד האירופי התאפיינו גם הן במחסור משווע של חזון אסטרטגי כלשהו. הליקויים המבניים בשוק המטבע המשותף אינם באשמתה, אך באופן טיפוסי היא נמנעה מלקחת החלטות קשות כאשר המשבר הכלכלי הבלתי-נמנע הכה. הפתרונות הטובים ביותר לפייס בין שתי מטרותיה של מרקל – הצלת גוש האירו יחד עם ניסיון להימנע ממצב בו הצפון המבוסס מממן את כל השאר – היו או לחתוך סופית את המדינות החלשות או לפצל את גוש האירו לשתי יחידות נפרדות. האפשרויות האלו היו מסוכנות וככל הנראה יקרות, אך עדיפות מן המסלול אותו בחרה מרקל לבסוף: מענקי חילוץ לחברות הכושלות שלוו מן הסתם בדרישה מוגברת להידוק החגורה במדינות החזקות. בכך נשמר אולי הגוש באופן זמני, אך חייהם של מיליונים נהרסו. בהתחשב בכך שמלכוד האיחוד הבסיסי לא השתנה, גם ה"ניצחון" הזה עשוי להתברר כחרב פיפיות.
מחויבותה של מרקל להמשך האינטגרציה באיחוד הוגבלה מאוד בשל התעקשותה שיש לנווט אותו על פי הקו הגרמני, במיוחד בכל הנוגע להתנהלות תקציבית. יחד עם זאת, בשנת 2009 היא הייתה איחודית מספיק כדי לכפות את אמנת ליסבון כאמצעי ליישום החוקה האירופית גם במדינות חברות אשר דחו אותה במשאל עם. האופן שבו עקפה כך את רצון הבוחר הדגים שוב את הגוון האוטוריטרי שבאישיותה, גוון שנחשף לעתים קרובות מדי.
הדעות עדיין חלוקות בשאלה האם פרישת בריטניה מן האיחוד האירופי הייתה דבר טוב, אך אין ספק שצעדים כמו אמנת ליסבון שיחקו תפקיד מפתח בדחיפת הבריטים לעזיבה, מהלך שנעשה קל עוד יותר בשל משבר המטבע והחלטות חד-צדדיות מצד מרקל כמו פתיחת שערי גרמניה למהגרים. גם אחרי כל זה, ההצבעה לטובת עזיבה הוכרעה בפער מזערי. אם מרקל הייתה נעתרת (אפילו למראית) לחלק מטענותיו של ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון, יתכן מאוד שרוב הבריטים היו מצביעים נגד פרישה מהאיחוד. בשנת 2015 מגזין 'האקונומיסט' תיאר את מרקל כ"אישה שאין לה תחליף", בין היתר בשל התנהלותה במהלך משבר הפליטים. יתכן שזו הייתה האמת (די בטוח שלא), אבל היא בוודאי הייתה הכרחית, בלי שהתכוונה לכך, בתהליך אשר הוביל בסופו של דבר לברקזיט.
התוצאה של אותו משבר היא ש-890 אלף פליטים ומהגרים אחרים הגיעו לגרמניה ב-2015, ובמספרים קטנים יותר בהמשך (לאחר סיבוב הפרסה של ברלין), והעניקו חותמת סופית למה שהיה ידוע מזמן. בין אם אזרחיה רצו בכך, ולא משנה עד כמה ממשלותיה הכחישו זאת – גרמניה הפכה לארץ של מהגרים. ובעבור מה? עד כה, זרם המהגרים גרם לתנועת הימין AfD להפוך ממפלגה טכנוקרטית שהתמקדה בעיקר בהתנגדות לאיחוד האירופי, למפלגת הימין הפופוליסטי-לאומני המצליחה ביותר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. זו מורשת שבוודאי תאכזב את מעריציה הנבונים של אנגלה מרקל.
בנוסף, הסכמת מרקל לקלוט כמות כזו של מהגרים (שהתקבלה כנראה בשילוב של שורשיה הלותרניים, נרקיסיזם מוסרי ושוב – פאניקה) יצרה קו שבר נוסף בתוך האיחוד האירופי, כזה שטרם התאחה. התנהלותה נתפסה (ובצדק) ככזו שתמשוך מהגרים רבים יותר ליבשת, והתעקשותה כי מדינות אחרות יקלטו מכסות מהגרים משלהן רק הוסיפה לזעם שהתעורר נגדה. גם העובדה שהמאמץ המאוחר יותר להתמודד עם זרם ההגירה נשען על שיתוף פעולה מצד טורקיה, גרמה לכך שהאיחוד האירופי הפך שוב תלוי בשליט רודני כמו ארדואן, לצד פוטין וסין. זהו עוד מהלך שעומד בניגוד חריף לדגש המתמיד של מרקל על "ערכים אירופאים".
כאשר מצרפים את כל אלה יחדיו, השבחים הנחלקים לאחרונה לאנגלה מרקל עם עזיבתה את הנהגת גרמניה נשמעים מגוחכים במיוחד. כנראה שככה זה ביבשת של עיוורים.
מאמרו של אנדרו סטטפורד התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
בגרמניה מביאים 1.3 ילדים למשפחה.
המשמעות היא שכל דור קטן מקודמו בשליש.
שזה בערך דמוגרפית כמו הדבר השחור והשואה.
לא צריך לבנות שום תשתית חדשה – הכל מתרוקן.
התכנית הכלכלית שלהם היא להשכיר לפליטים את הדירות המעפנות.
ולהשכיר לתיירים את הנכסים היפים. ולהעסיק את הפליטים בתעשיית התיירות ובטיפול בזקנים.
עד שלפליטים ימאס והם יפסיקו לשלם שכירות ויכניסו מכות לבעלי הדירות הגרמנים.
הם לא יגיעו לשלב של אלימות.
הרבה לפני זה הפליטים יהפכו לרוב וישלטו בממשלה ואז פשוט יחוקקו לעצמם פטור מתשלום כרצונם, וזה בהנחה שהשמאל הקיצוני הגרמני לא יתמוך בחוקים כאלה עוד לפני כן).
המגמה כיום במדינות בעלות ההכנסה הגבוהה והבינונית היא שיעור לידה שהוא מתחת ל2 ילדים בארהב עצמה זה עומד על 1.73 ילדים
היוצא מן הכלל הוא ישראל שבו שיעור הפריון הוא 3.1 ילדים
מדוייק
הנתון על הילודה בגרמניה לא מדוייק. מס' הילודים לאישה בשנת 2020 היה 1.53, והוא נע בין 1.37 במדינת המחוז ברלין ל-1.61 במדינת המחוז סקסוניה-תחתית. אצל נשים בעלות אזרחות גרמנית – 1.43, נשים בעלות אזרחות זרה – 2. בבעלות האזרחות הגרמנית כלולות גם מה שנקרא 'נשים עם רקע של הגירה', כלומר מהגרות שהתאזרחו ושלגביהן – לפחות בפרסומים הרשמיים – אין נתונים ספציפיים, אך יש להניח ששיעור הילודה אצלן דומה לקבוצת בעלות האזרחות הזרה.
הנתון של 'ילדים למשפחה' מבלבל, כי נשארת השאלה מה זה בדיוק 'משפחה'. במשפחות מסורתיות – אבא, אימא, ילדים – יש קצת יותר ילדים למשפחה לעומת זוגות לא-נשואים, הורים יחידניים ו'משפחות' להט"ביות. אחוז הקטגוריות האחרונות עולה בהתמדה ע"ח המשפחות המסורתיות, ובמקביל עולה אחוז הרווקים והמשפחות ללא ילדים.
הנתון על הילודה בגרמניה לא מדוייק. מס' הילודים לאישה בשנת 2020 היה 1.53, והוא נע בין 1.37 במדינת המחוז ברלין ל-1.61 במדינת המחוז סקסוניה-תחתית. אצל נשים בעלות אזרחות גרמנית – 1.43, נשים בעלות אזרחות זרה – 2. בבעלות האזרחות הגרמנית כלולות גם מה שנקרא 'נשים עם רקע של הגירה', כלומר מהגרות שהתאזרחו ושלגביהן – לפחות בפרסומים הרשמיים – אין נתונים ספציפיים, אך יש להניח ששיעור הילודה אצלן דומה לקבוצת בעלות האזרחות הזרה.
הנתון של 'ילדים למשפחה' מבלבל, כי נשארת השאלה מה זה בדיוק 'משפחה'. במשפחות מסורתיות – אבא, אימא, ילדים – יש קצת יותר ילדים למשפחה לעומת זוגות לא-נשואים, הורים יחידניים ו'משפחות' להט"ביות. אחוז הקטגוריות האחרונות עולה בהתמדה ע"ח המשפחות המסורתיות, ובמקביל עולה אחוז הרווקים והמשפחות ללא ילדים.
לZ:
האירופאים מביאים 1.3 ילדים
המהגרים וצאצאיהם מביאים 2 ילדים והממוצע זה ה1.53 אז שנינו צודקים.
על זה אפשר להוסיף שאולי לא בגרמניה אבל במזרח אירופה ובדרומה קיימת התופעה מסיבית של הגירה ובריחת מוחות של צעירים משכילים לארה"ב וקנדה ואוסטרליה… רומנים ופולנים ובולגרים ואיטלקים וספרדים בהמוניהם.
תואמת בנט
זה לא מקרה שראשי המדינות המרכזיות במערב אירופה הם ללא ילדים. מרקל בגרמניה, מקרון בצרפת, טרזה מיי באנגליה. הילודה הנמוכה במערב אירופה, ילודה שתוביל למשבר חברתי וכלכלי קשה, מקורה בראש ובראשונה בחוסר האמון של תושבי אירופה בעתיד של מדינותיהם. המחשבה ההזויה של הגרמנים, שמהגרים מוסלמים, ממדינות ערב ומאפריקה, הם התחליף הראוי מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית לילדים שלא נולדים לתושבים הילידים בארצות אירופה, תוביל אותם להיות מדינות עולם שלישי אם לא יתעשתו ויתכן שאיחרו כבר את הרכבת וגורלם נחרץ.
אגב יפן, שסובלת ממשבר ילודה קשה ביותר, שאבדה ב 2019 למעלה מחצי מיליון אנשים מהאוכלוסייה, (עודף של תמותה על לידות), לא מעלה על דעתה לאפשר הגירת מוסלמים, הם חפצי חיים.
שטוות אחת גדולה יפן מקבלת פליטים כ0.3% רובם היו מוסלמים .
מצד שני, יפן כן הצטרפה לטרנד של ראשי מדינה מבוגרים נטולי ילדים.
מרקל הגנה עלינו , על ישראל, מול מציאות פנימית גרמנית לא פשוטה, אמריקני לא יבין זאת