האיום הפרוע ממשרד המשפטים של ביידן על הורים אמריקנים

אפילו כאשר הנשיא ביידן משך בכתפיו בחוסר מעש לנוכח הטרדה ואיום מצד פרוגרסיבים נגד סנאטורית מכהנת ממפלגתו שלו – פשע על פי חוקי אריזונה – משרד המשפטים בממשלו דרס בברוטליות את התיקון הראשון לחוקה, כשהוא מאיים לחקור ולתבוע הורים שמחו נגד מועצות בתי ספר ומורים שהתעקשו לשטוף את מוחם של ילדים בתרבות המרקסיסטית האהובה על הדמוקרטים.

ביום שני, התובע הכללי, מריק גארלנד, פרסם מזכר שבו הזדעק על "הגידול החד והמדאיג בהטרדה, הפחדה ואיומים באלימות נגד מנהלי בתי ספר, חברי מועצה, מורים וסגל". כשהוא מכחכח בגרונו במחווה חלולה כלפי האמת הלא נוחה שהחוקה מגינה על הזכות לנהל "דיון אמיץ", גארלנד, באופן שערורייתי יחסית לבעל ניסיון כמוהו כפקיד במשרד המשפטים וכשופט בביהמ"ש הפדרלי לערעורים, טען שעקרונות חופש הביטוי מתבטלים לא רק לנוכח "איומים באלימות", אלא גם מפני "המאמץ להפחיד אנשים על בסיס דעותיהם" (לפחות לא, כך נראה, אנשים ששמם הוא הסנאטורים קירסטן סינמה או ג'ו מאנצ'ין, דמוקרטים שמרנים יחסית).

גארלנד יודע שאלה שטויות מסוכנות. אני יודע אישית שגם הוא יודע זאת. הוא היה פקיד בכיר במשרד המשפטים בממשל קלינטון, שהקשה עליי מאוד בזמנו, למרות שבסופו של דבר נרתע מכך, כאשר הצעתי לתבוע טרוריסט ידוע לשמצה ששידל למעשי אלימות וקנוניות מסיתות.

היו לנו הוכחות מפורטות, רובן בהצהרות מוקלטות, שהראו ששייח עומאר עבד אלרחמן האמין שהוא נמצא במלחמה כפויה נגד ארה"ב, שחסידיו ביצעו ותכננו התקפות טרור ושהוא עצמו קרא לתקוף שני מתקני צבא אמריקניים ולרצוח את נשיא מצרים דאז.

למרות זאת, הופעל על ממשל קלינטון לחץ מצד קבוצות אסלאמיות ושמאל קיצוני שהתייצבו לצד המפלגה הדמוקרטית, וקיבלתי אזהרה מרומזת שאין לחלל את קדושת ההגנה על חופש הביטוי וכי זה חיוני להימנע מ"להרתיע" אנשים מלהתבטא. זאת אם כורכים יחד את ההסתה הפלילית עם הזכות החוקתית לביטויי שנאה נגד אמריקה, אפילו כשמדובר ברטוריקה שתקפה בעוינות פקידים אמריקנים ועמדה על כך שיש להחליף את מערכת השלטון שלנו.

גארלד יודע היטב, כפי שהוא ופקידי ממשל קלינטון הדגישו בפניי לפני כ-30 שנה, שבכל הנוגע להסתה התיקון הראשון מגן על חופש הביטוי, מלבד מקרים ברורים שבהם יש קריאה חד משמעית לשימוש באלימות שהדובר מכוון אליה בבירור, בנסיבות שבהן הסבירות להפעלת אלימות היא ממשית ומידית. אי אפשר אפילו לתבוע על "איומים באלימות" אלא אם כן הם עומדים ברף דרישות זה.

על אחת כמה וכמה, התיקון הראשון מגן לגמרי על התבטאויות שמביעות "מאמצים להפחיד אנשים בהתבסס על דעותיהם". כל עוד התבטאויות כאלה אינן מציגות איום ברור ומידי על מנת להפעיל אלימות, אם אדם פועל בהתאם לדעותיו, או דעותיה, אין כאן הסתה – ומכאן אין לחוק עניין להצדיק אותו.

במיוחד, אין בו עניין למנגנון אכיפת החוק הפדרלי. לפי חקיקת הקונגרס נגד הסתה פלילית (סעיף 373 לחוק העונשין "שידול לבצע פשע אלים"), אין לתבוע אפילו על איום ממשי באלימות אלא אם כן הדובר קרא ל"הפעלת כוח פיזי נגד רכוש או נגד האדם האחר תוך הפרה של חוקי ארה"ב".

אין לנו כוח שיטור כללי פדרלי. יכולנו להרשיע את השייח העיוור בהסתה משום שבאיומיו היה עניין פדרלי ממשי – על אנשי צבא ורכוש אמריקנים ופקיד ממשלה זרה שהאחריות על הגנתו הייתה פדרלית על פי חוק. לעומת זאת, אם אאיים לחבוט באפו של נשיא מועצת בית הספר המקומי שלי, תלוי עד כמה רציני ומידי האיום שלי נראה, סביר מאוד שלמרות שעברתי על חוק מדינה אין בכך עניין למשרד המשפטים. אפילו אם אוציא לפועל את האיום, עדיין לא עברתי על חוקי ארצות הברית.

משרד המשפטים של ביידן הוא בסך הכל המשכו של משרד המשפטים של אובמה, שהיה הכי פוליטי בהיסטוריה האמריקנית. שיטת הפעולה של ממשל אובמה/ביידן הייתה להפוך את ההליכים לענישה בפני עצמה – במקרה זה, הליכי החקירה בצירוף איום של משרד המשפטים לתבוע תביעה פלילית או אזרחית, לא משנה עד כמה חסר תוקף הוא היה.

פקידי אובמה/ביידן עשו זאת באופן ידוע לשמצה בשערוריית רשות מס ההכנסה, כשהפחידו ארגונים שמרניים כשחקרו אותם באיום שיאבדו את מעמדם כפטורי מס. באירוניה חתרנית, הממשל עשה בדיוק מה שהוראות החוקה כמו התיקון הראשון אמורות לאסור – הוא נקט פעילות ממשלתית לסיכול יעיל של פעילות פוליטית מוגנת חוקתית (כמו: לארגן התנגדות פוליטית למדיניות ממשל אובמה).

משרד המשפטים של ממשל אובמה עשה אותו דבר לאחר מותו של טרייוון מרטין, שהיה טעון מתיחות בין-גזעית. התובע הכללי אריק הולדר ידע בוודאי שאין עילה פדרלית מתקבלת על הדעת הנוגעת לזכויות אזרח במקרה של השוטר היורה ג'ורג' צימרמן. אבל הוא איים למצוא כזאת בכל מקרה, כשהוא לוקח בחשבון שזה ילחץ על התובע המקומי בפלורידה לתבוע את צימרמן על רצח – וזה מה שעשה התובע בחוסר רצון. ואכן, המקרה התפוצץ בפניו כשחבר המושבעים זיכה את צימרמן במהירות.

אותה אסטרטגיה צינית של "ענישה על ידי הליכים" עמדה מאחורי מכתבי "עמית יקר" הידועים לשמצה של ממשל אובמה, ששימשו לאיום בהפעלת אכיפה על ידי משרד המשפטים כדי לכפות על קמפוסים בקולג'ים לדבוק בהתחסדות הפרוגרסיבית ששללה כל זכות להליך הוגן, השתמשה בגזענות כהנמקה רציונלית להכתיב שיטות להשלטת משמעת בית ספרית ברחבי המדינה ולחצה על בתי ספר לקבל את הדעה שמגדר ניתן לשינוי ואינו מציאות ביולוגית קבועה. גם מאחורי מסע הצלב של משרד המשפטים של אובמה עמדה סחיטה דומה כדי לכפות על המדינות והמשטרה המקומית לאמץ עקרונות שיטור פרוגרסיביים (כלומר, לנטוש את עקרונות השיטור שהורידו את הפשע לשפל של כל הזמנים).

האנלוגיה הברורה ביותר למזכר הסחטני שגארלנד פרסם אתמול היא אולי המאמץ של ממשל אובמה, שזכה להתעלמות גורפת, לשחוק את התיקון הראשון על ידי תמיכה בהחלטת האו"ם המתיימרת להוציא אל מחוץ לחוק כל אמירה המבטאת "קידום שנאה דתית" שמהווה "הסתה לעוינות" נגד דת. המטרה, כמובן, הייתה להוציא אל מחוץ לחוק כל ניתוח של הקשר הבלתי ניתן להכחשה בין כתבי הקודש האיסלמיים – כפי שהם מתפרשים בעליונות השריעה, מוסד איסלמי פונדמנטליסטי ותיק – לבין מעשי טרור שמבצעים ג'יהאדיסטים צעירים.

מטבע הדברים, כשהצביעו על כך שהחלטת האו"ם אינה חוקתית באופן בוטה על פי התיקון הראשון, מזכירת המדינה בממשל אובמה דאז, הילארי קלינטון, טענה כנגד זה באופן שערורייתי למדי כי הממשל מוכן "להשתמש בכמה טכניקות מיושנות של הפעלת לחץ חברתי ושיימינג, כדי שאנשים לא ירגישו שתומכים בהם על מנת לבצע מעשים מתועבים".

זה מה שהפרוגרסיבים עושים כשהם בשלטון: הם משתמשים ברטוריקה דמגוגית כדי להשמיץ כל מחלוקת המוגנת בחוקה ומאיימים בתגובת הממשלה – הטרדה מבשרת רעות באמצעות הליכי חקירה והוצאות משפטיות כבדות מנשוא – כדי לסחוט ציות.

אפילו אם מישהו היה משוכנע שהשופט גארלנד, פרוגרסיבי אבל מוכר כמתון ולא רדיקלי, היה התובע הכללי הטוב ביותר שאפשר לקוות לו שביידן ימנה, הוא מוכיח שאינו טוב יותר מקית אליסון, נניח, או לארי קרייזנר. יש סיבות טובות לכך. לא משנה עד כמה מתון ונציג מובהק של ממסד משרד המשפטים גארלנד עשוי להיות, נדרשים תובע כללי בעל אישיות חזקה ותמיכה מנשיא חזק כדי לשלוט במשוגעים ולמנוע מהם להשתולל. ואין לנו את זה.

ליתר דיוק, (כשהנקודה היא החולשה והמתינות לכאורה של המשרד הסגלגל), ביידן לא יוכל לתת לדמוקרטים ניצחונות חקיקה משנים מן היסוד בסגנון המנהיגות של פרנקלין דלאנו רוזוולט, כפי שהם חומדים. הרוב הדמוקרטי בקונגרס הוא דק כחוד תער, זמני כנראה ומכלה את עצמו בהתכתשויות פנימיות. השמאל הבולשביקי מפחיד את ביידן ומשום כך לא אזר אומץ להגן על הסנאטורית סימנה. מכיוון שאינו יכול לספק את השמאל בחקיקה, הוא יצטרך לעשות כל מה שבכוחו לעשות בצורה חד צדדית. פירוש הדבר שהוא ייתן דרור למשרד המשפטים להכות במתנגדי השמאל ולהכניעם באמצעות איומים משולחי רסן של פעולות אכיפת החוק נגדם.

אלה יהיו 40 חודשים ארוכים מאוד.

אנדרו מקארתי הוא משפטן ופובליציסט, בעבר שימש כעוזר לתובע הכללי של מדינת ניו-יורק. המאמר התפרסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו'.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: