מדוע פוליטיקאים שונאים מחירים נמוכים

הציבור כולו נאלץ לשלם את מחיר הבורות הכלכלית והפופוליזם התקשורתי של נבחריו

רמי לוי מורחק מועדת הכלכלה לאחר שביקר את הפוליטיקאים (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

בעוד אחת מההחלטות האופייניות שהפכו את סן פרנסיסקו לנערת הפוסטר של השמאל הליברלי, מועצת העיר פועלת כדי למנוע מחנות צבעים לשכור בניין ריק שבעבר פעלה בו חנות להשכרת סרטי וידאו.

אותה חנות צבעים היא חלק מרשת חנויות, ורשתות חנויות אינן אהובות בעיני מיעוט קולני של האוכלוסייה המקומית. רשתות חנויות כבר אינן מורשות לפעול בחלקים נרחבים של העיר, ולפחות חבר אחד במועצה כבר הודיע על כוונתו להוביל חרמות דומים בחלקים נוספים.

זו תופעה מוכרת מזה עשורים, הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית. הודות לגודלן וליעילותן, רשתות מצליחות להפחית עלויות ובכך גם לגבות מחירים נמוכים יותר מאשר חנויות קטנות ועצמאיות, ולכן גם מושכות לקוחות רבים יותר מול המתחרים היקרים. העקרונות הכלכליים שמאחורי כל זה בוודאי אינם מורכבים מדי להבנה. אך פוליטיקה אינה כלכלה, ופוליטיקאים נוטים להיענות לתגובות הרגשיות של הציבור. ובמקרה שבו המציאות הכלכלית עומדת בדרך ומפריעה, הרי שיש להיפטר ממנה.

החל משנות השלושים של המאה שעברה, שלל החלטות משפטיות וחוקי "סחר הוגן" למיניהם ניסו למנוע את יתרון הגודל ואת העלויות הנמוכות שהוא מייצר מלהשתקף במחירים נמוכים הדוחקים את המתחרים היקרים מחוץ לעסק. הכלכלנים אולי טוענים כי אין ארוחות חינם, אבל כמה מנדטים הם באמת שווים?

היו זמנים בהם בית המשפט היה עוצר את הפוליטיקאים מלהתערב בזכויות הקניין של אנשים ולהחרים רשתות חנויות. אחרי הכל, אם בעליו של הבניין הריק בסן פרנסיסקו מעוניין להשכיר אותו לרשת הצבעים, ורשת הצבעים מעוניינת לשלם את שכר הדירה, מדוע פוליטיקאים צריכים להתערב מלכתחילה?

אך מהרגע בו תפיסת "החוקה החיה" הפכה לאופנתית, ההגנה שהחוקה המקורית מספקת לזכויות הקניין זכתה ל"פרשנות" משפטית מעוותת שעיקרה אותה מכל תוכן. המפסידים הגדולים מכל זה אינם בעלי הנכסים אלא אנשים שנאלצים לשלם מחירים גבוהים יותר משום שפוליטיקאים מקשים על עסקים הגובים מחירים נמוכים יותר מלהיכנס לשוק.

למרות המיתוס לפיו הממשלה מגנה עלינו מפני העסקים הגדולים הגובים מחירי מונופול, העובדות היבשות הן שהיא פועלת הרבה יותר נגד עסקים זולים מאשר נגד העסקים שגובים מחירים גבוהים. תביעות ההגבלים העסקיים הגדולות ביותר של העבר היו נגד חברות כמו  Great Northern Railway או Standard Oil – שתיהן גבו מחירים נמוכים יותר מאשר המתחרים. חוק 'רובינסון-פאטמן' משנת 1936 זכה לכינוי "אנטי-סירס" משום שהוא כוון נגד רשת החנויות סירס, ונגד רשתות אחרות אשר גבו מחירים נמוכים יותר מהחנויות הקטנות.

למרבה המזל, ברוב המקרים השפיות ניצחה לבסוף ומרבית חוקי "הסחר ההוגן" בוטלו. אך הצרכים הרגשיים שאותם חוקים ענו עליהם עדיין קיימים, וכיום הם מוצאים ביטוי בעוינות גלויה כלפי רשתות ענק כמו וולמארט ואחרות, במיוחד בקרב מבצרי השמאל הליברלי כמו בסן פרנסיסקו.

כמובן, לכל אדם שמורה הזכות המלאה לספק את רגשותיו על חשבונו שלו. אך לרוע המזל, רגשות אלה מקבלים כיום ביטוי פוליטי דרך חוקים והחלטות מנהליות המתקבלות בידי אנשים שלא משלמים שום מחיר על סיפוק רגשותיהם שלהם או של הציבור שמצביע להם. זו הסיבה בגינה החוקה ניסתה להקים מחסומים על כוחה המוחלט של הממשלה, וזכויות הקניין הפרטיות היו אחד מאותם מחסומים. אך כאשר שופטים החלו לטעון ש"אינטרס ציבורי" גובר על זכויות הפרט, הפוליטיקאים הפכו למעשה חופשיים לקרוא לכל דבר "אינטרס ציבורי".

כמו הכלכלה, גם זכויות קניין אינן דבר מורכב להבנה. אך שני המושגים עומדים בדרכם של אנשים הנחושים למנוע מאחרים את הזכות לקבל החלטות בעצמם. אם אינך אוהב רשתות חנויות, אתה חופשי שלא לקנות בהן. אך זה דבר שונה לגמרי להחזיק בזכות למנוע מאחרים ליישם את חופש הבחירה שלהם. גם עובדה זו אמורה להיות פשוטה מאוד להבנה.

 

פרופ’ תומאס סואל הוא עמית בכיר במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד ומחברם של יותר מ-30 ספרים בנושאי כלכלה, חברה והיסטוריה. הטור פורסם לראשונה באתר ‘נשיונל רוויו‘.


עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. מקרה נדיר שאני לא מסכים עד הסוף עם תומס סואל. זה נכון שסאן פרנסיסקו היא איזור אי-שפיות, שההחלטה נגד החנות היא בלתי חוקתית, ושסביר שהמחליטים אפילו לא בדקו אם יש לרשת הסטוריה בעייתית (או אפילו אם בכלל יכולה להיות לה הסטוריה בעייתית).

    זה גם נכון שיש רשתות מאוד גדולות עם הסטוריה של "איגוף השוק" – בשלב ראשון הן למעשה מסבסדות את המחירים באיזורים עם עלות תחזוק עסק גבוהה באמצעות הכנסות מאיזורים עם עלות נמוכה, ואז לאחר חיסול המתחרים מנצלות את האפשרות לגבות ככל העולה על רוחן. או לפעמים בכיוון ההפוך, לשלם לספקים ככל היורד על רוחן.

    1. בדיוק בשביל זה יש לוקי מונפוך המגבילים את האפשרויות של חברה ההופכת ליחידה באזור מלעשות ככל העולה על רוחה.
      הבעיה היא שהמחוקקים עסוקים בהגדת מונופולים ספציפים להחריד(https://mida.org.il/2019/01/22/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%92%D7%91%D7%9C%D7%99/)
      במקום להגדיר ׳מונופול מקומי׳ שהרי אין משמעות לקיום חנות מתחרה אם היא במרחק גדול.
      אני מניח שזה בגלל שהגדרה כזו תאלץ את משרד התחבורה להתייעל.

  2. מסתבר שהממשל השמאלני של ביידן הטיס באישון לילה עשרות מטוסים מלאים במסתננים לא חוקיים ישר לפלורידה של רון דה סנטוס הרפובליקני, שלא לדבר על זה שבחירים שלהם מדברים על כך שהם רוצים לגרום לתעשיית הנפט לפשוט את הרגל, מתרברבים שאינפלציה זה דבר טוב ואומרים שיש כבישים גזעניים.
    ההמון שלהם מאיים עכשיו על המושבעים ושופט במשפט של נער שירה בהמון שהתנפל עליו כולל אדם שהחזיק אקדח מכוון לראש שלו והתובע שלהם טוען שמכיוון שהאקדח לא נורה, זה אומר שבעצם אי אפשר לטעון להגנה עצמית. מה הבעייה שלהם? אותו נער הלך לכבות שריפות, למחוק כתובות גרפיטי ולהגיש עזרה לפצועים בזמן שהמשטרה ומכבי האש עמדו מאחורי בריקדות ונאסר עליהם לפזר את הפורעים השמאלנים. מבחינתם, גם אם כל סרטי הווידאו מראים שתקפו אותו באכזריות, העובדה שהוא ימני והיה לו רובה אי אר 15 והוא מחק גרפיטי שכתבו שמאלנים, מוכיחה בוודאות שהוא גזען לבן ולכן אשם. כלומר אם אתה מחזיק אי אר 15 והתוקף השמאלני שלך מחזיק אקדח ומודה שהוא כיוון אותו לראשך, איש נוסף שהתנפל עליך הורשע בעבר שתקף ילדים, עדיין לא מספיקים לתובע שמאלני להחליט בתוך 48 שעות להאשים אותך ולהעמיד אותך למשפט על רצח. נחשו לטובת מי עומדת העיתונות ומי האנשים שפוטרו מעבודתם בגלל שהעזו לתרום להגנתו של הנער.

  3. למעשה מדובר בהבנה שטחית של המושג ׳תחרות׳.
    (שנעשית לרוב מתןך שטחיות ולעיתים אולי מתוך כוונות זדון אנטי דמוקרטיות).
    הרבה אנשים מבינים שהכוונה לריבוי חברות באותו התחום. ולכן דורשים רגולציה שתגן על עסקים קטנים ותילחם בריכוזיות.
    אך באמת הכוונה לחשש מפני כניסת מתחרה שיצליח לגנוב את הלקוחות. לכן לא צריך שיהיו עוד מתחרים אלא רק שתהיה אפשרות ליזמים להיכנס למשק ולהפיל את כל האחרים.
    התוצאה של זה היא שחברה שתצליח להציע סחורה שאיכותה ומחירה מתאזנים בצורה הטובה ביותר האפשרית(צריך לזכור את כל ההוצאות של החברה: עלויות ייצור והפצה, משכורות, תחזוקה וכו׳) תוכל להשתלט על השוק אך זה רק יסמן לנו עד כמה היא טובה.
    כמובן, אם החברה תתחיל להציע משהו פחות טוב זה יפתח פתח ליזם להיכנס ולהציע מה שהחברה הציעה קודם ולכנוב לה את השוק.(כמובן יתכן שיהיו חברות שיציעו הצעות מתחרות מותאמות טוב יותר לאוכלוסיות ספציפיות אך הן עדיין יהיו קטנות יחסית לפי גודל קהל היעד שלהן).
    מכאן יוצא הכלל של מילטון פרידמן: אין מונופול ללא התערבות ממשלתית.

    אגב, זה בדיוק מה שקורה בפוליטיקה הישראלית: מפלגה מסוימת יצרה הצעה כל כך טובה שהיא הפכה למיני מונופול והשאר מצאו עצמן מתאימות רק לקבוצות מצומצמות אז הן מנסות להתערב במשק באופן בעייתי ואנטי-דמוקרטי להחלשת המפלגה המוצלחת גם אם זה אומר שהציבור יאלץ להסתפק בהצעות פחות טובות.

  4. מאותה סיבה שהם שונאים את נתניהו וטראמפ:
    פתרונות מוצלחים באמת עלולים להשאיר את הבוחר ללא סיבה להצביע לאותם פוליטיקאים.