ביוגרפיה חדשה חולקת את הכבוד הראוי למפעלו המחקרי העצום של אחד האינטלקטואלים הבולטים בדורו
בעולם הפוליטיקה הפרוגרסיבית, מתקפות האיבה והטינה הרגשיות ביותר שמורות לרוב לאו דווקא ליריבים המסורתיים של הפרוגרסיבים המגיעים מבחוץ, אלא עבור הכופרים שצמחו בשורות השמאל. הקרבות המתמשכים והעקובים מדם בין אינטלקטואלים סוציאליסטיים מדגימים היטב את הדפוס הזה, אך אין מקום בו הבוז לכופרים פוליטיים מוחשי יותר מאשר בענייני גזע וזהות אתנית.
הדחף לנדות עריקים מהשורה האידיאולוגית נובע מהאמונה לפיה האינטרסים של כל אדם מוגדרים בידי השתייכותו לקבוצה מסוימת, שחבריה מחזיקים לכאורה במערכת אינטרסים משותפת. קארל מרקס הגדיר את התפיסה הזו כ"מדעית" והתיימר לחזות בעזרתה תוצאות חברתיות בלתי-נמנעות העולות מתוך "המאבק" בין מעמדות כלכליים. כאשר ביטוי פוליטי של יחיד אינו מתיישר עם האינטרסים החזויים של המעמד אליו הוא כביכול שייך, הקושי אינו נפתר בהודאה המתבקשת בכישלון התיאוריה אלא פשוט על ידי שלילת יכולת הפעולה של היחיד. המתנגד נחשב כמי שנכנע ל"תודעה כוזבת" או גרוע מכך – מי שהושחת בידי אנשים הפועלים ישירות נגד האינטרסים שלו עצמו. העונש היחיד הוא סילוק מהמחנה.
ג'ייסון ריילי מספק לנו ביוגרפיה אינטלקטואלית מרתקת של כופר אחד כזה שסולק משורות השמאל האקדמי – הכלכלן והוגה הדעות תומאס סואל. למעשה, הקריירה של סואל היא דוגמה מובהקת לסדרה של כפירות בציפיות הפוליטיות המקובלות.
מרקסיסט לשעבר שמאמרו המחקרי המשמעותי הראשון עסק בהגנה על תחזיתו של מרקס לעליה באומללות הפועלים תחת אמצעי ייצור קפיטליסטיים, סואל המיר את דתו לתיאוריית המחירים של אוניברסיטת שיקגו תחת הדרכתם של כלכלנים כמו ג'ורג' סטיגלר ומילטון פרידמן. הוא נולד לעוני קיצוני ומעולם לא השלים בית ספר תיכון, אך פילס לעצמו מסלול לא שגרתי עד לדרגים האקדמיים הגבוהים ביותר, שם בילה עשורים בהגנה על השוק החופשי ועל הקפיטליזם במכון הובר שבאוניברסיטת סטנפורד.
וישנו גם עניין הגזע. בעוד שסואל ידוע כאחד האינטלקטואלים האפרו-אמריקנים הגדולים ביותר בימינו, הוא נכנס לתחום פוליטיקת הגזע בחוסר רצון, לאחר שצפה באינספור טענות מוטות וחסרות ביסוס בעולמות האקדמיה והעיתונות. כאשר הוא הגיע לעסוק בבעיה של אפליה על בסיס גזעי, סואל דחה את האופנה האקדמית ובמקום זאת אימץ גישה כלכלית ואמפירית שנחשבה לטאבו בקרב השמאל.
הוא הטיל ספק בשיטת האפליה המתקנת בהשכלה גבוהה, הציג טיעונים סטטיסטיים נגד יעילותה והוכיח כי היא מתמרצת הורדה של הסטנדרטים האקדמיים, יוצרת "חוסר התאמה" בין סטודנטים בני מיעוטים לבין האוניברסיטאות, וגורמת להם להיות לא ראויים למוסדות שמקדמים אותם רק בשל צבע עורם ולא בשל הישגים אקדמיים. התוצאה הבלתי-נמנעת היא היעלמות ההקפדה האקדמית, בעוד תוכניות לימודים אקטיביסטיות נבנות סביב שינוי פוליטי פרוגרסיבי ומחליפות הכשרה מחקרית בתארים מתקדמים.
בהתבססו על מחקרי מורו לשעבר גארי בקר, סואל חיפש פתרונות כלכליים לשיח הגזעי ובשורשם האבחנה כי התנהלות מפלה מונעת מאנשים לעסוק בפעולות של רווח הדדי רק בשל צבע העור שלהם. למרת שהתזה הזו הוצגה לרוב כסוג של קריקטורה שרידדה אותה לטענה התמימה לפיה הקפיטליזם של שוק חופשי יכול לבדו לרפא גזענות, מחקריו של סואל הביעו ביקורת חריפה נגד החלופות הפוליטיות המועדפות על עמיתיו.
אפליה מונצחת כאשר מוסדות פוליטיים מגנים על הגורמים המפלים מפני השלכות כלכליות לדעות הקדומות שלהם (חשבו למשל כיצד ההפרדה הגזעית של עידן חוקי ג'ים קרואו כפתה על כל העסקים להדיר לקוחות שחורים משטחם), וכאשר התמריצים המוטים שמציעים הפוליטיקאים מנציחים דווקא את הבעיות שאותן הם מנסים כביכול לפתור. עבור סואל אם כן, הכישלון הגדול של תנועת זכויות האזרח המודרנית טמון בנטייתה לחפש פתרונות בכל המקומות הלא-נכונים: לסמוך על ממשלה לא-יעילה במקרה הטוב, ובמקרה הרע כזו הממלאת תפקיד משמעותי בהקמת חסמים מוסדיים לשוויון גזעי בשם המרדף אחר מטרות פרוגרסיביות.
בשל הרגלו להשתמש בעדויות אמפיריות כדי להגיע למסקנות לא-פופולריות, במיוחד בסוגיות גזעיות, סואל זכה לקיתונות של בוז ולגלוג. בראשית שנות ה-80, כאשר הוא שקל לזמן קצר להסכים לתפקיד בממשל רייגן, בכיר באיגוד השחורים הלאומי (NAACP) האשים אותו בכך שהוא "משחק את תפקיד עבד הבית עבור בעלי המטע".
פרוגרסיבים אחרים תיארו אותו כפתי לאסכולת הכלכלה של שיקגו, ניסו להצמיד מניעים כספיים להשקפותיו, הוקיעו אותו כבוגד באפרו-אמריקנים והגדירו אותו כפרסונה נון גרטה בחיים האינטלקטואליים של השחורים בארה"ב – לא בשל איכות טיעוניו, אלא מתוך בוז למסקנות שלו שהפריכו את האורתודוקסיה האידאולוגית שלהם. כפי שריילי מתאר בדוגמה אחר דוגמה, סואל השיב למבקריו בכך שפשוט המשיך לעשות ביתר שאת את מה שעשה במשך כל הקריירה שלו: מחקר זהיר, מתודי ומבוסס על ראיות אמפיריות.
מה שמבקריו של סואל לא הצליחו להבין היא העובדה שגישתו המחקרית הוכחה כנשק שימושי דווקא נגד אותם רעיונות שלגביהם הוא מואשם כמי שמעניק להם לגיטימציה. ריילי מתאר למשל חילופי דברים מרתקים בין סואל לבין הפסיכולוג ארתור ג'נסן, אשר טען בשנת 1969 כי ישנו פער גנטי המבדיל בין אמריקנים שחורים ללבנים, מתבטא בתוצאות נמוכות יותר במבחני IQ ומהווה מחסום בלתי-עביר המונע מהם להגיע להישגים לימודיים.
בעוד מבקריו של ג'נסן פשוט צלבו אותו על היותו גזען בכסות מדעית, סואל לקח על עצמו את המשימה לחקור את התזה של ג'נסן ולחשוף את הכשלים האמפיריים שבבסיס טענותיו. ניתוח מדוקדק של תוצאות המבחנים הראה דוגמאות ברורות שהפריכו את התזה של ג'נסן – בתי ספר שבהם רוב של תלמידים שחורים השיגו ציונים גבוהים יותר מהממוצע הארצי, כמו גם ראיות לכך שהציונים הלכו והשתפרו לאורך זמן. יתרה מכך, סואל גילה גם כי תוצאות המבחנים בקרב קבוצות אתניות אחרות (במיוחד בקרב מהגרים) השתפרו באופן דרמטי במאה השנים האחרונות, במקביל לשיפור במצבם הכלכלי והחברתי.
ממצאיו של סוואל לא רק הפריכו את טיעוני הכפירה של ג'נסן, אלא גם אישרו את החשיבות הקריטית של התקדמות כלכלית כחלק מהטיפול בבעיות האמיתיות של חוסר-שוויון. במקום פשוט לבוז לג'נסן ולרעיונותיו, סואל פירק את הטיעון השגוי שלו באמצעות מחקר קפדני ומבוסס על ראיות. שיטה זו הוכיחה את עצמה כאמצעי יעיל ביותר לפירוק מסקנות לא נעימות.
ספרו של ריילי מציג לקורא גם את צדדיו המוכרים פחות של סואל – אינטלקטואל ציבורי פרדוקסלי שבראש מעייניו לא נמצא מעמדו האישי או המוניטין שלו, אלא הקפדה מלאת רצינות לאישור הרעיונות אותם ביקש לקדם. תחום העניין האקדמי הראשון והאמיתי ביותר של סואל, החל מעבודת הדוקטורט שלו שעסקה בכלכלן הצרפתי ז'אן-בטיסט סה, היה ונשאר בחקר ההיסטוריה של הגות כלכלית.
על פי עדות סואל עצמו, ספרו מ-1987 'עימות בין השקפות' הוא יצירתו המקורית ביותר וכנראה הטקסט התופס באופן המלא ביותר את גישתו כלפי הבנת מחלוקות פוליטיות. בהצבתו אחת מול השניה תפיסות גדורות ואוטופיות של טבע האדם, הספר מפרט את הבסיס לאמפיריציזם של סואל יחד עם הסבר לבוז העמוק שטיעונים מבוססי-ראיות יוצרים לעתים קרובות אצל הוגים אוטופיים, כאלה המוכנים לעקוף כל מכשול לוגי ומציאותי במסגרת מסעם המשיחי לעבר חברה אנושית מושלמת.
מוטיב חוזר בעבודתו של סואל היא נכונותו לוותר על הדרך הקלה לשבחים, כאשר השבחים מגיעים על חשבון הקפדנות האינטלקטואלית. סואל מעדיף להיות מדויק עובדתית מאשר ליהנות מפופולריות, ומעדיף שקוראיו ילכו בנתיב ההתקדמות הלוגי של טיעוניו מאשר שיריעו לו על המסקנות. מאותה סיבה ממש, סואל דוחה מכל וכל את הבסיס להעמדת הפנים של פוליטיקת הזהויות, אשר שולטת במחשבה האקדמית בימינו. בשנות ה-60 וה-70 סואל אף נהג לשלוח את מאמריו לכתבי-עת אקדמיים זרים ולא לפרסומים באמריקה, מכיוון שידע שבחו"ל כנראה יתייחסו עליהם על פי איכותם ולא על פי זהות המחבר.
לאחר שלמדנו את כל האמור לעיל, ניתן בקלות לתהות האם סואל עצמו לא היה רואה בתיאור ביוגרפי של חייו כהסחת דעת מתוכן עבודתו ומחקריו. המחבר ריילי מודה בכך בגילוי לב, ורומז על התחמקותו של סואל ממתן ראיונות והעדפתו לחיי פרישות ומחקר, מנותקים מן ההתחייבויות של כיתת הלימוד והרצאות פומביות. אך ריילי בכל זאת השיג דבר נדיר בתחום הביוגרפיה – תיאור סיפור חייו של חוקר דגול המתבסס על עניין ציבורי בתומאס סואל האדם, ותיעולו לטובת סיקור בהיר של מפעלו האינטלקטואלי העצום. התוצאה היא עדות נאמנה לדבר אותו סואל היה כנראה רוצה לראות כחלק העיקרי במורשתו: הדבר החשוב אינו זהות המחבר, אלא ראיות, מחקר והיגיון.
המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
