טרנד "אלימות מתנחלים" משקפת פוליטיזציה של המציאות בשירות אג'נדת פינוי השטחים. ההשוואה הנואלת בין עבריינות יהודים בודדים לאינתיפאדה עממית וממסדית פלסטינית, הן כמותנית והן איכותנית, מלמדת: הצגת שבריר מהאמת משולה לשקר
המדינאי האיטלקי הידוע בן המאה ה-16 ניקולו מקיאוולי קבע בחיבורו "הנסיך": "לעולם אל תנסה להשיג בכוח מה שניתן להשיג בהונאה." ואכן, פוליטיקאים ומהנדסי תודעה לדורותיהם קידמו בתככנות מקיוואלית את סוג הדיון המסוכן ביותר עבור דמוקרטיה תוססת: אנטי-דיון מבוסס תעמולה ודעות קדומות, במקום חילופי דברים בריאים וחשוב מכך, מבוססי עובדות.
בארץ הדבר בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בהתמזגות בין ההתמקדות האובססיבית בעבריינות קלה בשוליים המתנחלים, אף בהיקפים נמוכים מיתר החברה הישראלית, והתפחתם לממדי ענק; לבין התעלמות מהדהדת מהעיקר הג'יהאדיסטי הפלסטיני, הכולל אלפי פיגועים קשים בשנה, ביניהם ירי, מטענים וניסיונות חטיפה – וחשוב מכך, בתמיכה עממית רחבה ובגיבוי השלטונות הפלסטיניים. נמצאה לשם כך מילת הבאזז האופנתית, "אלימות מתנחלים".
דברי השר בר-לב רחוקים מלהיות חריגים בנוף. במשך שנים, חוג מסוים בחברה הישראלית עסק בטיפוח קפדני של שנאה עיוורת כלפי חצי מיליון ישראלים אחרים כמעט לרמה של שליחות. עיתון "הארץ" למשל מקפיד דרך קבע לנגח את תושבי אריאל, מעלה אדומים וגבעת זאב מבלי לדלג על אף סופרלטיב מסית, בתור "קני מתנחלים", "נאצים" או "חולצות חומות" שיש "לחייב בחוק התקנים תוך-רחמיים" כדי למנוע מהם ילודה, מגלה הבנה כלפי מחבלים ש"אין להם ברירה אלא לירות על גני ילדים" או מביע סלידה וגועל פיזי מכל מה שקשור אליהם – אפילו ממרח שוקולד "השחר" שבעליו תורמים ליישובים הוקע כ"ממרח גזעני ופשיסטי", כמתואר בדייקנות בספרו של חנן עמיאור "הסדנה להנדסת תודעה". נבחרי ציבור מקדמים כנסים בנושא בכנסת ומעלים אותו בפגישות עם גורמים מהעולם. ארגונים כמו "בצלם" מפיקים דו"חות – לזכותם ייאמר מקיפים ומפורטים עד לשקר האחרון – במימון אירופי מלא לתיאור דרמטי של תופעה רחבת היקף.
אותם גורמים מדברים הרי לאוזניים אוהדות ממילא, והעולם מתגייס בשמחה. זהו אך משל לאותו שיח פרוגרסיבי מעוות ש"שולח אגרוף תמיד למעלה ולעולם לא למטה": הרוב החזק בהכרח טועה, הגם שהוא סובל מפיגועים קשים וחוזרים, והמיעוט בהכרח צודק, הגם שהוא מייצר תרבות של ג'יהאד והסתה (והגם שהפלסטינים רוב ביו"ש). ההנהגה הפלסטינית קולטת היטב את שיח זה ורוכבת עליו כדי להשיג נקודות, כמו דברי יו"ר הרשות אבו מאזן לאחרונה: "אנו קוראים לקהילה הבינלאומית לפעול במהירות כנגד טרור המתנחלים נגד בני העם הפלסטיני בשטחים הכבושים משנת 1967." רק שגם בציבור הישראלי, עלילת דם זו לא נזקקה למאמץ גדול כדי לפרוח בערוגה מדושנת היטב בשנים רבות של דשן הסתה בסגנון "מתנחבלים" ו"נוער הזוועות".
יש רק בעיה אחת: הגם שטענת "אלימות המתנחלים" מסתדרת מצוין עם הנרטיב, היא איננה מסתדרת עם המציאות. אך כאשר למרות זאת אותו נרטיב מקודם, התוצאה היא דיון מוכוון מסקנה שהולך אחורה ממנה לטיעונים משלימים, במקום ההיפך – לבדוק את העובדות ולצאת מהן למסקנה. אבל ייצוג נאמן של המציאות הרי איננו מטרת הניסוי. המטרה היא טיפוח הכפשה ממוקדת של קבוצת אוכלוסיה שאיננה מתיישבת עם האג'נדה ואיננה נוחה בעין. ולשם כך, כל האמצעים כשרים, גם התככנים ביותר.
וכך מצאנו את עצמנו בדיון ציבורי שאיננו מכבד את המציאות. הוא מייצר מציאות אלטרנטיבית בהינתן שזו הקיימת איננה נוחה. הדבר דומה הרבה יותר לבדיחה עצובה מאשר לגשת לבעיות מורכבות עם יושר אינטלקטואלי. האירוניה – או הטרגדיה – היא שבאותה נשימה שאתם גורמים מזהירים בלהט מפני תופעת "עידן הפוסט אמת" או "עובדות אלטרנטיביות", הם חוטאים בה בעצמם. בחוץ 38 מעלות, ומספרים לנו על סופת ברקים.
בעיה כפולה והשוואה נואלת
הבעיה עם "אלימות מתנחלים" היא כפולה: כמותנית ואיכותנית. מבחינת כמות – הנתונים מצביעים על אלימות פלסטינית משתוללת, לעומת עבריינות יהודית בשוליים האופיינית לכל חברה. על פי ארגון "הצלה ללא גבולות", רק בשנת 2020 אירעו לא פחות מ-2,273 פיגועים ואירועי אלימות של ערבים כלפי יהודים – ממוצע של יותר מ-6 פיגועים ביום – בהם נרצחו חייל צה"ל עמית בן יגאל הי"ד, הרב שי אוחיון הי"ד ואסתר הורגן הי"ד. 276 אזרחים וחיילים נפצעו, חלקם קשה. דווח בין היתר על 1,884 פיגועי אבנים, 495 השלכות של בקבוקי תבערה, 7 אירועי דריסה, 16 אירועי דקירה, 12 פיגועי ירי והנחת 65 מטענים. מספר בלתי נתפס.
גם נתונים מדהימים אלה חלקיים בלבד משתי סיבות: ראשית, יש סיבה טובה להאמין שרוב האירועים כלל אינם מדווחים וככאלה אינם נכנסים לסטטיסטיקה. רק על פי 10-12 אירועי הפח"ע המדווחים בקבוצת הטלגרם של הארגון ניתן להסיק שהמספר האמיתי עולה על 3,500 תקריות בשנה. שנית, זוהי התוצאה לאחר מאמצים אדירים מצד השב"כ וצה"ל, שסיכלו באותה שנה 430 פיגועים משמעותיים, בהם 283 אירועי ירי ו-5 ניסיונות חטיפה.
לעומת זאת, לגבי יהודים הנתונים מראים 507 אירועים אלימים בשנת 2020, שכללו – לא רצח תינוקות פלסטיניים בסכין, לא זריקת בקת"בים על אוטובוסים של בתי ספר ולא ירי לעבר גני ילדים – אלא ריסוס גרפיטי על רכבים והשחתת רכוש. לשם השוואה, אם על פי נתוני המשטרה נפתחו בשנת 2020 במחוז ש"י (מחוז "המתנחלים") 12,421 תיקים, הרי שבמחוז ת"א נפתחו 52,972 תיקים, שיעור גבוה פי 2 לנפש. במחוז ת"א גם נפתחו כמעט פי 5 תיקי אלימות גופנית ואיומים מאשר במחוז ש"י, על אוכלוסיה גדולה פי 2.5 – ועדיין אין קמפיינים ממומנים או דאגה בינלאומית נגד "אלימות תל אביבים". אם לשיטתם, חיכוכים אלימים או ניקור צמיגים נחשבים כ"תגי מחיר", הרי שבמחוז תל אביב מתבצעים מדי שנה פי כמה תגי מחיר מאשר ביהודה ושומרון.
כאן גם נכנסת שאלת האיכות – האם באמת ניתן להשוות את החרב לצוואר? להשוות אינתיפאדה פלסטינית אלימה, ממוסדת ומתומרצת, בניצוח הרשות, חמאס, התנועה האסלאמית ואחרים ובמימון איראני, טורקי וקטארי נדיב, לקומץ פרחחים יהודים שמרססים גרפיטי על בית? האם בעולם פוסט-מודרני ניתן גם להשוות פעולות צבאיות כמו ירי מנשק חם וחגורות נפץ, בעידוד הרשות הפלסטינית שמובילה הסתה במערכת החינוך ומחלקת ב-1.2 מיליארד ש"ח בשנה מתקציבה למשכורות מובטחות מראש לכל מחבל שירצח יהודי – לקומץ אירועי טורדנות שהרשויות בישראל חוקרות?
כשיש כל כך הרבה בעיות בטיעון אחד, אי אפשר להתעלם מהחשד שמדובר לא ברצון לצאת נגד אלימות ככלל, אלא בקמפיין מטורגט נגד מי שמפריע בעין לאג'נדה. החלק המדהים ביותר בנתונים, לעומת זאת, הוא השתיקה הרועמת מצד חלקים בתקשורת ובקרב נבחרי הציבור. כאשר בעיה איננה מדוברת, היא איננה על סדר היום. כאשר שריפת ספרי תנ"ך והנפת דגלים עם צלב קרס על ידי פלסטינים אינן מדווחות מחד, וגרפיטי של יהודים תופס כותרות ראשיות כ"תג מחיר" ו"פשע שנאה" מאידך, זה מעיד על רמת הדיון. כאשר קמפיין ממומן מעל נתיבי איילון נגד "אלימות מתנחלים" באותיות אדומות זועקות לאור עבריינות אזרחית קלה של ניקור צמיגים בא במקביל לשתיקה מול אינתיפיאדה צבאית עממית בהיקף נרחב הכוללת שחיטת תינוקת יהודיה בת 3 חודשים במיטתה – לפניכם נורת אזהרה ברורה נגד הנדסת תודעה.
המספרים לא משקרים, ועם הנתונים לא ניתן להתווכח. לאור זאת, מצאו מתווכי המציאות שיטה עדיפה – לעקוף את המספרים, ולזרוק עגבניות.
היתממות לרוחב הגזרה
כדרך להתמודד עם הביקורת, באה ההיתממות שטוענת שנפנוף בכוס תרעלה זו איננו הכללה, אלא מדובר באלימות מתנחלים מסויימים, ולא "בה"א הידיעה". רק שהטעיה מכוונת זו איננה חריגה בנוף.
תופעה דומה של כביש עוקף מציאות בולטת מאוד ביחס לישראל במוסדות האו"ם. "אם יש בעיה, צריך לטפל בה," התגוננו בפניי אירופאים שמתחתי בפניהם ביקורת על חוסר הפרופורציה הזועק שזוכה לו ישראל בסדר היום בארגון. רק השנה, 14 החלטות מתוך 19 בעצרת הכללית עסקו בישראל לצד התעלמות מהדהדת ממקרים חמורים עשרות מונים כגון שריפת כפרים וטבח עם בקמרון, ועיקור המוני במחנות עבודה לאויגורים בסין. להיתמם ולומר שהדבר מהווה עיסוק ב"עוד בעיה" ולא התמקדות אובססיבית בישראל תוך ניצול עריצות הרוב האוטומטי – זה במקרה הטוב הנחה נדיבה, במקרה הרע ייפוי של הסתה ודה-לגיטימציה.
דיון דומה על סימטריה פרץ אל פני השטח בזמן "שומר החומות". הלינץ' בבת ים סיפק הזדמנות פז למתווכי המציאות לייצר השוואה נואלת על אותו משקל בין אירוע נקודתי שזכה לגינוי לבין ג'יהאד רבתי מצד חלקים משמעותיים מתושביהן הערבים של לוד, עכו, יפו וירושלים בגיבוי ובשלהוב אימאמים קיצוניים ונבחרי ציבור. יגאל יהושע הי"ד ואבי הר אבן הי"ד היו רק שניים מבין הנרצחים, באוקיינוס של ערעור מוחלט של תחושת הביטחון: בתוך 6 ימים נרשמו מעל 5,000 (!) אירועי זריקות אבנים, 10 בתי כנסת שרופים, 850 מכוניות שרופות וכ-1,000 בתים יהודיים שנשרפו או ניזוקו. יהודים מכל הבא ליד הוכו באכזריות וברחובות שררה תחושת אנרכיה מוחלטת ללא חוק וסדר. "מודאגים מאלימות משני הצדדים," כמאמר השיר.
רק שבמקום ויכוח מיותר עם העובדות, מהנדסי התודעה בחרו להיתלות במקרה של בת ים כדי לייצר סימטריה מלאכותית ולשרת את האג'נדה. האירוניה היא, שאותם אלה שמבקשים לא להכליל על האוכלוסיה הפלסטינית בגלל אלפי פיגועים קשים בשנה והסתה ממסדית בהשתתפות עממית נלהבת, באותה נשימה מכלילים על חצי מיליון יהודים שומרי חוק בתור שטנים אלימים מחודדי אוזניים ומסולסלי פאות בשל קומץ אירועי עבריינות קלה.
עשירית אמת היא שקר
צריך לומר באופן ברור: לספר עשירית מהאמת משול לשקר. כל חברת מודיעין עסקי הייתה מפטרת אנליסט שהפיק דו"ח חובבני כל כך המתמקד בשוליים ומתעלם מהעיקר, ואף כתב עת מדעי לא היה מפרסם מחקר עם קבוצת מיקוד חריגה שכזו. איש לא היה מתייחס ברצינות להערכת מודיעין שמקדישה 100 עמודים לילדים עם רוגטקה ופיסקה אחת ל-150 אלף טילים מדוייקים של חיזבאללה, רק משום שבשני המקרים מדובר בירי קינטי מכיוון לבנון. זה בעיקר עושה רושם רע שמגחיך את מי שמדקלם סלוגנים במקום לבחון את המציאות כפי שהיא.
"אכיפה בררנית היא עוול", לימדו אותנו. אבל לא רק כמותנית, אלא גם איכותנית. לפי החוק אסור לעשן במקומות סגורים, אבל ייראה משונה להתמקד באדם האוחז בסיגריה הנמצא באולם הוצאה להורג של דאע"ש. אלה תפוחים, ואלה תפוזים.
מיקוד שווא מוביל למיקור שווא
חשוב להדגיש: אלה אינן רק מילים בעלמא. מיקוד שווא מוביל למיקור שווא. מיקוד הדיון משקף את הבנת המציאות, שבתורה מיתרגמת לגיבוש סדר עדיפויות והקצאת משאבים, הן בכוח אדם והן בתקציב. כשם שמאמצי האו"ם, הן ארגונית והן תקציבית, מוסטים מרצח עם בתימן אל גינוי שליטתה של ישראל על הכותל המערבי, כך ישנו מאבק להסיט את תשומת לב הציבור מהאינתיפאדה הפלסטינית אל שוליים יהודיים זניחים.
בתור ציבור, עלינו לדרוש ממקבלי החלטות: לא כל הגזמה פראית שמסתדרת עם נרטיב פוסט-ציוני ראויה להתייחסות רצינית בדיון הציבורי. בבסיס דיון רציני תמיד יש להסתמך על נתונים, מספרים ועובדות. האלימות היחידה שאני רואה, בתור אחד שמכיר את הציבור המתנחלי היטב, איננה "אלימות מתנחלים", אלא דווקא אלימות כלפי מתנחלים: הסתה יומיומית רוויית ארס בתקשורת וברשתות חברתיות, חרמות אקדמיות וכלכליות, ואינתיפאדה חמושה מצד שכניהם הפלסטינים. קמפיין "אלימות המתנחלים" הוא-הוא האלימות האמיתית.
אינני מכיר מערכה תעמולתית דומה כלפי אף ציבור אחר בישראל על סמך מקום מגורים בלבד. טופח דימוי בזוי בחברה הישראלית לגבי אקדמאים מאפרת, מוסיקאים מאורנית, טייסים מהיישוב עלי (ארבעה פרחי טיס מישיבה אחת) וסופרים מגבעת המטוס. זוהי קלישאה בלתי נגמרת נגד אלה שכל חטאם הוא יישוב הלב הפועם של ארץ ישראל, רק משום שחבל ארץ זה הוחזק זמנית ובאופן לא חוקי על ידי ירדן במשך 18 שנה, ושוחרר כראוי חזרה לידיים ישראליות במלחמת ששת הימים. ניתן לבקר את מדיניות ישראל ביו"ש מבלי לייצר השוואה שערורייתית כל כך.
כנס על "אלימות מתנחלים בשטחים"
חיים שדמי מכריז על התארגנות קרובה שלו "בשטחים" ומבקש רשות מחברי הכנסת להפעיל נשק ולעשות את העבודה עבור הפלסטינים.עכשיו דמיינו פעיל להב"ה אומר את אותם הדברים על כפר ערבי… מה אומרים, היה יוצא משם בלי אזיקים? pic.twitter.com/AkSFPQkLK1
— Igal Malka 🇮🇱🇮🇱🇮🇱 (@igal_malka) November 22, 2021
מדהים לחשוב שאנומליה כה חד-משמעית זו הצליחה לתפוס מקום של כבוד בשיח הישראלי, במקום ללכת לאיבוד בנבכי המגירה. יש שלוש אפשרויות בלבד – או שהמספרים שגויים, או שאיננו מכירים כלל את אחינו ואחיותינו באריאל ובירושלים, או שדבר הגיוני הרבה יותר קורה פה: פוליטיזציה תככנית של המציאות, שמשתמשת בהכפשת אותו ציבור כאמצעי להכשיר את הקרקע לפינוי שטחים. זו תהיה פסגת התגלמות האג'נדה של אותם גורמים.
אין מדובר פה בפרשנות בעיני המתבונן – אלה נתונים קשים וברורים. הפער האדיר בין המציאות הקשה לאותה מציאות אלטרנטיבית, בין ההיכרות שלי את העובדות ואת האנשים עצמם, מלח הארץ, לבין הדרך שבה הם מתוארים, לא מותיר מקום להנחות שמדובר בטעות אנוש או בפרשנות שונה. הדבר משקף חוסר היכרות אמיתית עם השטח, או גרוע מכך – חוסר רצון להכיר. וזה מעיד על הכל.
המטרה בעיוות המציאות היא לייצר אפקט תודעתי, ועלינו להתייצב מולו. היישובים מעבר לקו הירוק הם אמנם נושא שנוי במחלוקת, אך הם רחוקים מתדמית "התגלמות הרוע". להיפך – בעוד הם מוצאים עצמם בחזית מול אינתיפאדה פלסטינית חמושה, הם ממשיכים ליישב את הארץ בשמחה ובאמונה – או מתוך בחירת מגורים שגרתית וסתמית בגילה או בפאתי ראש העין. בנוכחותם הם מייצבים את האדמה שעליה ניצבים גורדי השחקים של דרך נמיר והבורסה, ומסלולי ההמראה והנחיתה בנתב"ג. היישובים הם קיר הברזל של ישראל להמשך קיומה בביטחון, ומכפיל כוח לנוכחות הצבאית במרחב.
מתווכי המציאות מבקשים לעמוד כמסננת בין הציבור, שצורך מידע דרך המסכים, לבין המציאות בשטח. מול נסיונות אלה לסמא את עיני הציבור יש להתייצב כשבידינו התחמושת היעילה ביותר – האמת. במקום לסלול כביש עוקף נתונים, צריך לייצר דיון שמתבסס עליהם – גם אם הם לא מתיישרים עם תפיסת פוליטית כזו או אחרת.
אור יששכר הוא חוקר ביטחון לאומי, במחלקת המחקר של הביטחוניסטים ובוגר התכנית לתואר שני בביטחון בינלאומי,סיינס פו, פריז
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
הסיבה להתייחסות כלפי המתנחלים היא פרדקוסלית – גזענות כלפי הפלסטינים. אף אחד לא יעמיד כלב למשפט וכך השמאל (או ליתר דיוק מייצגי בתקשורת ובפוליטיקה) רואה את הפלסטינים. משכך – אין ברירה אלא להאשים את היחידים שנותרו – המתנחלים – https://freedom-is-slavery-il.blogspot.com/2017/03/blog-post_23.html
אלימות מתנחלים היא חסרת משמעות בהקשר רחב, כי היא חלק מהאלימות של הכיבוש, ואין לה קיום בלעדיו. אין סיבה לעסוק בה ישירות. תומכי הכיבוש וההתנחלויות בזרועות השלטון הם הבעיה, לא נוער הגבעות.
האלימות שלהם היא למעשה אלימות של החיילים שמעודדים אותם בשתיקה או במעשים וכל מי ששלח אותם, והיא רק מצטרפת לאלימות החמורה והקטלנית הרבה יותר שהצבא מפעיל בעצמו, ולאלימות האזרחית של יתר זרועות הכיבוש בגדה.
כאשר תשלם את צ'ק הסאלאם, שחזר מ-Judenfrei רצועת עזה – תוכל להמשיך לספר אגדות.
עד שזה יקרה, הבעיה היחידה היא תומכי רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו כמוך.
אכן אתה כאוייב של היהודים, רואה בכל פעולה שלהם (למעט התאבדות) אלימות נגד מאוויך הדתיים-אימפריליסטיים-רצחניים, אבל זו הסיבה שאתה אוייב ומדינת ישראל חייבת לטפל בך ככזה !!!
כאשר היטלר עלה לשלטון, הוא עשה זאת עך מנת להציל את גרמניה מאלימות של היהודים.
הוא לא היה שונה מלנין, אשר התחיל לרצוח מליוני רוסים, עוד בטרם עלה לשלטון, ע"מ להציל את הרוסים מאלימות בעלי המפעלים וקרקע חקלאית. נסתפק בדוגמאות מהמאה ה-20 (ממילא גם אלה לא מוכרים לנוכלי הסמול, ה"לומדים" במקום היסטוריה את תולדות מקררים דמוקרטיים, מזווית ראיה של חזיות פלורליסטיות).
אכן בר לב שונה מאומה מ"מגיני האלימות" שהיו לפניו ובדמיון מושלם כמוהם, גם הוא מעדיף את הצתת הרייכסטאג, על פני המציאות האובייקטיבית.
המאמר מציג את נתוני שנת 2020 – "לא פחות מ-2,273 פיגועים ואירועי אלימות של ערבים כלפי יהודים", כאשר רק אתמול פרסם צה"ל את נתוני שנת 2021 (עד שבוע שעבר) – "לא פחות מ- 6,600 פיגועים ואירועי אלימות של ערבים כלפי יהודים"…
אבל שונאי היהודים בין מחוץ למדינת ישראל ובין מתוך מדינת ישראל ימשיכו בהסתה האנטישמית שלהם…
הגיע הזמן שההנהגה והתקשורת שלנו לא יהססו ויקראו לכל המחבלים והמפגעים בשמם, ללא תלות בדת, הגזע, המין והלאום שלהם או של הקורבנות שלהם; הגיע הזמן שהמדינה תציב סטנדרט אחיד למחבלים ולמפגעים וענישה אחידה לכל פשע. שרוצחים וכאלו שתקפו אנשים במטרה לרצוח או לפצוע קשות יקבלו תנאי כליאה מחמירים בהרבה ממקרים קלים יותר. שלא תהיה צביעות או חד צדדיות משום כיוון בנושא הזה.
דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!
הגיע הזמן שמיליוני יהודים יעלו על בית המשפט וכל המשרדים של אירגוני השמאל(הסוכנים הזרים)!
תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”
בנוסף, מתברר שאותם אלה שחושבים שיש סימטריה בין הצד הערבי והצד היהודי-לא חושבים כך בכל הנוגע לצורת התגובה.
בעוד צד אחד מטופל באמצעות הכלה והשקעות, הצד השני מטופל באמצעות סתימת פיות והתעמרות. ונחשו עם איזה צד הנסיון מראה שהכלה לא ממש עובדת?
המטרה בעיוות היא ליצור אפקט תודעתי-אבל לה זה שבכתבה אלא לאפשר לפרוגרסיבים לעבוד על עצמם.
כך חלק מהם יכולים להרגיש מוסריים בלי לטפל בבעיות שקשורות לאוכלוסיות שקשה לטפל בהם ואחרים יכולים לנהוג באגואיזם ובנצלנות אך עדיין להרגיש הקורבנות ולא לקחת אחריות.
השילוב בין ההבטחה לשקט בטווח הקצר ופתרונות קלים ומהירים, ההתנשאות המוסרית, ההטבות החינמיות שנקראות 'אפליה מתקנת'(בשילוב עם פוליטיקת זהויות שמבטיחה שרוב האוכלוסייה יעמדו בקריטריונים ליהנות) והעברת האחריות לשלטון, לגופים שלא עומדים לבחירות(ולכן האזרח הקטן לא צריך להשגיח עליהם) ולקבוצות אוכלוסייה מצומצמות-הופכים את השמאלנות לסם ממכר מאוד-ומסוכן מאוד.
כאשר השינאה היא פתוליגית, שום מציאות לא קיימת
את זה כבר גילה ברל כצנלסון ב- 1936
כמי שעסק בהסברה שנים רבות נראה לי שהפיכת הפרופורציות היא אכן הולכת השולל המרכזית ולכן מאמר זה חשוב במיוחד. כדאי לציין שגם בשנים שהוליכו לקום המדינה היה הרג יהודים בביתם ובדרכים הנפוץ ולא היה הרג אזרחים ערבים במכוון בכוון ההפוך. כדי לאשש התזה המרכזית כדאי גם לשים לב שמרכזים יהודים בעולם כולו, כמו קניונים למשל בישראל עמוסים בצורך לשמירה בכניסה. אבל זה לא המצב במרכזים לא יהודים. כל בית כנסת בעולם מאובטח, אבל אין חשש שיהודי יבוא להתפוצץ במסגד…וגם ישנה תופעה אנלוגית. כל הכותב בעולם להגנת ישראל מקבל איומים רבים וגם זה גורם לסילוף המצב.
אנחנו לפני אסון לאומי שיחסל את כל מה שבנינו פה.
הסמאל שהוא זה שהתמקם על כל כיסאות השלטון באופן דיקטטורי – החל בבג"צ ודרך כל צמרות כל מוסדות המדינה כולל הצבא והבטחון שלה – עושה הכל כדי להשמיד אותה.
מתרפס וזוחל אל מתחת לרגלי הפורעים הערבים והאיסלם ומאיין את היהדות של המדינה ואת זכויות העם היהודי בארצו.
לא נראה שנוכל לשחרר את צווארנו מהמאכלת.
הסמאל והערבים ניצחו את העם היהודי סופית.
לעיון:
פרופ' מאוטנר: השמאל העביר את הכוח שלו לא רק לבג"צ אלא גם ליועץ המשפטי לממשלה ועוד…
פוליטיזציה של משפט
פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM
החל מדקה 16:26
להלן התמלול המלא:
קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.
בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.
בג"צ הפך למוסד פוליטי.
זה חלק מתהליך.
בית המשפט העליון פה לא לבד. הקבוצה הזו העבירה את הכוח שלה לא רק מהפוליטיקה של הבחירות, מהכנסת, לבית המשפט העליון, היא העבירה אותו גם אל היועץ המשפטי לממשלה, גם אל אגף התקציבים של האוצר, גם אל מבקר המדינה, גם אל בנק ישראל.
כל הקבוצות האלה זה קבוצות לא נבחרות של פקידים שמופעלים על ידי הקבוצה הזאת כדי לנטרל את המערכת הפוליטית שפועלת למגינת ליבה של הקבוצה הזאת שאיבדה בכנסת הרבה מאד כוח.
זה ההסבר הראשון.
ההסבר השני הוא עליית תפיסה ניאו ליברלית במדינת ישראל.
ניאו ליברלים עויינים את הפוליטיקה של הבחירות והם עוינים בתי נבחרים והם אוהבים מקומות של פקידות ביורוקרטית משכילה שדומה להם. הם לא אוהבים את הפוליטיקה של הבחירות כי שם יש אנשים לא משכילים כמוהם, לא אנינים כמוהם ולא צרכנים של סגנונות חיים כמוהם, אלא כל מיני אנשים שהם יותר נמוכים במידרגים האלה מהם.
ולכן הם לא אוהבים את הפוליטיקה, ורוצים לתת הרבה יותר כוח לאנשים שדומים להם, המשכילים האנינים וכו'. נכון שהפוליטיקה בישראל עברה בשנים האחרונות בעיות חריפות של ירידה ברמה שלה וגם חוסר יציבות, אבל היא סובלת מבעיות חריפות ברמה שלה בגלל ההגיון הניאו ליברלי שהשתלט עליה והוא פריימריס במקום הועדות המסדרות.
ולכן הקבוצה הניאו ליברלית בישראל פועלת במהלך כפול.
מצד אחד שיקוץ וביזוי הפוליטיקה, שהיא הגורמת להורדת הרמה שלה בגלל הניאו ליברליזם בו היא דוגלת והיא כל הזמן משקצת ומנאצת את הפוליטיקה ומצד שני, היא מאדירה את כל הגופים הלא ליברליים ושוב זו אותה קבוצה. את בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה ואגף התקציבים ומבקר המדינה ואנשי בנק ישראל.
בית המשפט העליון קרוב תרבותית לקבוצה הזאת ונשמת אפו זה הגנה על הזכויות הליברליות.
הגנה על הזכויות הליברליות מה פירושה?
"זכות ליברלית" זה כמו אי מוגן בחומה.
יש לי את חופש הביטוי וחופש ההתאגדות ואת חופש התנועה, זה הכל כמו איים כאלה שמוגנים מפני חדירה של גורמים עוינים שיכולים לפגוע בי. זאת אומרת זאת הלוגיקה העמוקה של בית משפט ליברלי – לוגיקה של "איים מבוצרים".
כמטאפורה ניתן לומר שאותה קבוצה חברתית המתגדרת ביומיום בקהילות מבוצרות היא גם זו שמתגדרת בבית המשפט העליון ובמשפט ליברלי שנשמת אפו זה זכויות שהן כמו איים מגודרים.
לדעתי מלחמת התרבות, הצפיפות על הגבעה הפוליטית ועלייתה הנרחבת מאד של אידיאולוגיה ניאו ליברלית גורמים להבין שבעצם הועבר כאן הרבה מאד כוח לבית המשפט העליון.
הדמוקרטיה הישראלית נמצאית במשבר חמור לא רק בגלל מה שקורה במערכת הפוליטית שלה. היא נמצאית במשבר לא פחות חמור בגלל מה שקורה בבית המשפט העליון שלה.
אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.
הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.
יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו. כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.
הנתונים שאתה מציג כל-כך חלקים ודמגוגים, שזו לא חקירה כמותית או איכותית – נהפוכו שלל פיסקאות מכפישות את האחר שרובם יותר מתארים אותך מהכל.