הנשיא האמריקני עדיין יכול לחשב מסלול מחדש במשבר באוקראינה, אך ראשית עליו להבין במלואם את הסיכונים העומדים על הפרק
בעוד אוקראינה ממתינה בצילה של פלישה רוסית אפשרית, השאלה אותה שואלים כולם – ובמיוחד הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין – היא עד כמה רחוק יהיה מוכן ג'ו ביידן ללכת כדי לאכוף את חוקי הסדר הבינלאומי ולהגן על ידידה דמוקרטית.
צעדיו האחרונים של ביידן מעודדים מעט: הוא הציב כוחות אמריקנים נוספים במדינות נאט"ו והכין שורה של סנקציות כבדות נגד בכירי הקרמלין ובני משפחותיהם במקרה שרוסיה אכן תפלוש לשטח שכנתה. אך הבעיה היא שצעדים אלה הגיעו מאוחר מאוד, ובכך רומזים שביידן אינו עומד מאחוריהם בלב שלם.
במקום להוביל מעמדה של כוח, ביידן שיחק לידי תוכנית ההסלמה ההדרגתית של מוסקבה ואפשר לפוטין לנהל לבדו את המשבר הלכה למעשה. גרוע מכך, ביידן שידר כל העת כי אין בכוונתו לשלוח כוחות אמריקנים שיספקו סיוע אווירי או יבשתי לאוקראינה. נשיאים חזקים אינם מוותרים מראש על אפשרויות פעולה, ולכן אין זו הפתעה שפוטין כעת מטיל ספק בכך שלמישהו בבית הלבן אכפת בכלל ממעשיו באוקראינה.
לכל אלה עשויות להיות השלכות מסוכנות לגבי האינטרסים האמריקנים ברחבי העולם. אם לא תהיה עוד אמונה ברצון האמריקני להוביל ולהגן על העולם החופשי, כל יריב של אמריקה יקבל מכך זריקת עידוד לקרוא תיגר על האינטרסים שלנו.
במצב הנוכחי, ישנן כמה אבני דומינו הניצבות בשורה במקרה של נפילת אוקראינה. במקרה בו פוטין אכן יפלוש, פולין והמדינות הבלטיות עשויות להיות הבאות בתור שיעמדו בפני עוינות רוסית. אפילו כעת, מוסקבה מחזיקה בכוחות צבא גדולים בבלארוס ובעיר הרוסית פסקוב, פחות מ-80 ק"מ מלטביה ואסטוניה.
מעבר לאירופה, צפון קוריאה מגבירה שוב את המאמצים לביצוע ניסויים בשיגור טילים בליסטיים, ואיראן מתכוננת לספרינט האחרון לקראת נשק גרעיני ומרוץ חימוש כולל ומאיים במזרח התיכון. במזרח, סין ממשיכה לשקול אפשרות של פלישה לטייוואן, אפשרות אשר על פי גורמים אמריקנים עשויה להתממש בחמש השנים הקרובות. גלי ההדף מאירוע כזה יורגשו בעולם כולו. הבורסות באמריקה יקרסו, חברות ויצרנים יסבלו מעוד עיכובים בשרשרת האספקה, ועלויות החשמל והרכב ימשיכו לטפס. בכל אחד מהתסריטים הבעייתים האלה, התנהלותו של ביידן מול המשבר באוקראינה תקבע את סדר הכוחות העולמי לשנים הבאות.
ההחלטה להציב כוחות אמריקנים בפולין, רומניה וגרמניה היא הפגנת כוח מבורכת לאחר חודשים ארוכים של חולשה. אך כאשר כוחות רוסיים שוב מתאספים בהמוניהם בגבול אוקראינה, הנשיא ביידן חייב להכפיל את המאמצים להטלת סנקציות על רוסיה ולהעניש אותה על הכאוס שכבר חוללה. הרפובליקנים בסנאט הגישו מספר הצעות חוק בעניין, אך זכו עד כה לתמיכה מועטה מצד המפלגה הדמוקרטית.
אך אין די במניעת מלחמה בטווח הקצר. פוטין וחבריו החדשים-ישנים בבייג'ינג ימשיכו לנסות ולבחון את הנחישות המערבית ולחפש סימנים של חולשה. עמידה מולם תדרוש מאמץ מרוכז לכינון מחדש של העליונות הצבאית האמריקנית, ובחזית זו ביידן לא סיפק עד כה סיבות לתקווה. בעוד הסינים מחזיקים כיום בצי הגדול בעולם, הצעות הקיצוץ בתקציב שמקדם ביידן ישאירו את הצי האמריקני עוד יותר מאחור. רוסיה וסין מזנקות קדימה גם בתחום טכנולוגיית הטילים, ומפתחות יכולות היפר-סוניות מתקדמות בהרבה מאלו האמריקניות. כפי שלמדנו בעידן המלחמה הקרה, המערב אינו יכול להרשות לעצמו לאבד את כוח ההרתעה. התוצאות של תסריט כזה יהיו הרות אסון.
למרבה המזל, ישנו לקח היסטורי חשוב לגבי חישוב המסלול שאמריקה זקוקה לו. ההתעצמות הצבאית של רייגן אשר סייעה לנצח במלחמה הקרה ולהימנע מעימות צבאי ישיר החלה למעשה תחת הנשיא קרטר ב-1980, והתעצמה בתגובה לאירועים גלובליים. גם בימינו אנו כל דולר שיושקע בביטחון עשוי להיות קריטי, אך הנשיא ביידן צריך קודם כל לאחד את העם האמריקני סביב המטרה. מגיע לנו לדעת מדוע האיומים הגלובליים חשובים כל כך, וכיצד הם עשויים לשבש את חיינו בשלל דרכים.
הנשיא ביידן עדיין יכול להשיב את הספינה האמריקנית למסלול בכל הנוגע למשבר באוקראינה, אך ראשית עליו להבין במלואם את הסיכונים העומדים על הפרק. פוטין שואף להשתמש באוקראינה ככלי נוסף להשמדת האמון האמריקני ברצון להוביל את העולם החופשי. אסור לאפשר לזה לקרות.
רוג'ר ויקר הוא סנאטור מטעם המפלגה הרפובליקנית, וחבר בוועדת הכוחות המזוינים של הסנאט. הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
שטויות, זו אינה שאלה של הגנה על דמוקרטיות, כי אם שאלה של הכרעה אמריקאית בין חד-צדדיות איוולתית לבין מתינות ותבונה. זוהי כתבה סחופה נוספת בשרשרת הכתבות של פרשנים שאינם מבינים דבר וחצי דבר בנושא, וסבורים, כדרכם של עיתונאים שטחיים, שהכל מתמצה בתוקפנות, באופורטוניזם, בגחמות אופייניות ובמשחקי ילדים. אז יש לי חידוש בשבילכם: פוטין, בניגוד למקביליו המערב, הינו אדם שקול ורציני, היודע את אשר לפניו. נאטו (=ארה״ב) מערערת סדר בינ״ל בנסותה להתרחב לגבול רוסיה, ולרוסיה מותר להתגונן מפני כך, בדיוק כמו לארה״ב במשבר הטילים בקובה (להזכירך: דוקטרינת מונרו). בכירים אמריקאיים רבים (כגון קיסינגר, לא פחות!) מגלים הבנה גמורה למדיניות הרוסית, ואי-הבנה גמורה לזו האמריקאית, מה גם שזו הופכת את רוסיה לאויב, ודוחפת אותה ליצור ציר סיני-רוסי, בשעה שהבעיה העולמית הגדולה והממשית היא האיום הסיני, ובפרט התנהגות סין בים הדרומי ומול טייואן (ואגב, גם כאן מדובר על תחום השפעה סביב גבולות המעצמה). לכן גם אין ממש בפתפותי הביצים בדבר שיקולים מוסריים, ובהזדמנות זו נכון לחלוטין יהיה אם ישראל תימנע מלהכעיס את רוסיה ולפגוע בשת״פ ובהסכמות השקטות עם רוסיה. הכעסת רוסיה היא טפשות ואיוולת, ועלולה להמיט עלינו אסון בחזית הצפון. לבסוף, מסתבר שגם כאן צדק טראמפ, שבאמת פשוט זלזל בנאטו, וביקש להקים ברית עם רוסיה בכדי לבודד את סין, אותה זיהה כאויב האמיתי. כשמדברים על יחסי חוץ ועל סדר עולמי, חשוב לדעת על מה מדברים!