פוטין מול המערב – לאן עכשיו?

כמו מלחמות אחרות בהיסטוריה, נראה כי גם המלחמה הנוכחית באוקראינה מתחילה לגלות את הקצב הפנימי שיקבע את המשך ההתפתחויות לזמן הקרוב.

משותפת לכל המלחמות היא העובדה כי לאחר שלב ראשוני של הלם הן הופכות להיות עוד חלק בתמונה הגדולה של חיינו, אך מכיוון שהן משתנות באורכן קשה לדעת מתי בדיוק מגיע שלב ההשלמה. דבר משותף נוסף לכל המלחמות הוא שכאשר הן מגיעות לקצב של מהירות שיוט, הן חוזרות להיות מה שהיו במקורן: סוג של העברת מסר, או למעשה המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים. בעוד הקרבות עצמם הופכים לחלק ממציאות רבת-פנים, החיפוש אחר נקודת סיום למלחמה עולה כנושא המרכזי. מטרת רוב המלחמות היא החלפת סטטוס-קוו שאינו רצוי בידי אחד או יותר מן הצדדים, בסטטוס-קוו חדש הרצוי בעיני המנצח ונסבל בעיני המפסיד.

במובן מסוים, המלחמה באוקראינה החלה כבר בשנת 2014 עם סיפוח חצי-האי קרים בידי רוסיה ותמיכתה בבדלנים במחוזות דונייצק ולוהנסק. פרץ הקרבות האחרון מראה כי גם ולדימיר פוטין שפתח במלחמה הזו וגם שרשרת הממשלות בקייב נכשלו כולם בטיפול בבעיה הפוליטית הנמצאת בליבת הסכסוך.

לאחר הפלישה הרוסית בחודש שעבר, מעגל הסכסוך התרחב כדי לכלול בתוכו (אם כי בעקיפין) כוחות כמו האיחוד האירופי ונאט"ו. עד כה, הם הקפידו בעיקר לשחרר את התגובות הצפויות כדי להראות שהם עושים משהו, מבלי להגיע להחלטה של ממש לאן פניהן מועדות. מעבר אליהם, כמעט כל מדינה החברה באו"ם הפכה למעורבת במלחמה, מכיוון שבדרך כזו או אחרת כל אחת מהן חייבת לקחת צד.

הבעיה האוקראינית, אם נגדיר אותה כך, היא למעשה בעיה כפולה. חלקה הראשון נוגע לאופן בו יש לנהוג בפוטין ובראייתו השגויה את העולם. החלק השני נוגע לרוסיה עצמה ולאתגר העומד בפניה במציאת מקומה הראוי במערכת הגלובלית, עמה היא מנהלת בשנים האחרונות מערכת יחסים פרדוקסלית המשלבת חוסר רצון ופיתוי.

הבעיה הראשונה הנוגעת לפוטין היא גם הבעיה הזמנית לחלוטין. תהא אשר תהא תוצאת המלחמה הזו, נוכחתו ההיסטורית האישית של פוטין היא מן הסתם קצרה יותר מאשר זו של רוסיה כמדינה. אך למרות זאת, נראה כי רבים באיחוד האירופי ובנאט"ו מתעקשים להתייחס לבעיית רוסיה עצמה (מציאות קבועה) כשווה לבעיית פוטין (תופעת לוואי חולפת). הבעיה בתפיסה המשווה הזו היא ההתעלמות מכך שפוטין, על אף היותו עדיין אהוד בציבור, אינו מייצג את המציאות המתפתחת-תמידית של רוסיה הפוסט-סובייטית. אני לא בטוח אפילו שכמה מאות ה"אוליגרכים" המהווים את בסיס התמיכה שלו יהיו מוכנים ללכת אחרי הנשיא לאורך כל הדרך אם יחושו שהוא נמצא בצד המפסיד.

החרמת הנכסים של אותם אנשי עסקים מהווה כותרת יפה בעיתון, אך ספק רב אם היא תשכנע את פוטין לסטות ממסלול העימות בו בחר. בכל מקרה, אם נכסי האוליגרכים הושגו בשחיתות או בגניבה של ממש, מדוע הדמוקרטיות במערב התייחסו אליהם עד כה כ"השקעה" לגיטימית? ואם הם היו לגיטימיים מלכתחילה, מדוע להחרים אותם ולהפוך את בעליהם לאשמים רק מעצם היותם רוסים?

גם הסנקציות המענישות רבים מאזרחי רוסיה עשויות להתברר ככאלו המשיגות תוצאה הפוכה ממטרתן המקורית. מיליוני רוסים עובדים כחלק מכלכלה המשולבת במערכת העולמית. חברות צרפתיות למשל יצרו מעל למיליון משרות ישירות או עקיפות ברוסיה. אזרחים רוסים רבים מתגוררים במדינות האיחוד האירופי, כמו גם בארה"ב ובקנדה. צרפת היא בית ליותר מ-40 אלף תושבי קבע רוסים, ובטרם המלחמה אירחה מעל למיליון תיירים מרוסיה מדי שנה.

על פי הערכות האיחוד האירופי, מעל ל-250 אלף אזרחים רוסים מחזיקים בחשבונות בנק פרטיים בבנקים במערב. בשלושת השבועות האחרונים, אלפי רוסים וביניהם אנשי עסקים ואנשי אקדמיה עזבו את ארצם, בעוד הפגנות נגד המלחמה נערכו בעשרות ערים ברחבי המדינה. לכן יעשו בחוכמה באיחוד האירופי ובנאט"ו אם יפרידו בין פוטין לבין העם הרוסי, ויבחרו בזהירות את מטרת הסנקציות. חשוב להראות כי המערב הדמוקרטי אינו מתכוון להדיר את רוסיה ממקומה בין האומות, ולהדגיש כי המדיניות המוטעית של פוטין היא זו המובילה אותם למעמד המצורע העולמי.

מלבד התפרצויות מזדמנות של סלבופיליה, העם הרוסי לרוב שאף למקומו הראוי כאומה אירופית. המסלול בו בוחרים כעת האיחוד ונאט"ו עשוי לתת את הרושם המוטעה לפיו הברירה העומדת בפני הרוסים היא בין שימוש בכוח כפי שפועל פוטין, לבין דחיקה ממעגל מעצמות המערב.

בנוסף, המערב הדמוקרטי צריך לפתוח בשיח עם אותן מדינות שעשויות להתפתות לשימוש במדיניות ההרפתקנית של פוטין על מנת לנסות ולפתור את הסכסוכים שלהן מול המערב. הניסיון הסיני לצמצם סיכונים הוא קצר-רואי ועשוי לסבך עוד יותר את מה שהיא כבר עכשיו רשת קורי עכביש מורכבת. ישנו גם צורף דחוף בפעילות דיפלומטית ממשית מול הודו, ברזיל ועוד מספר "מדינות מתפתחות" באפריקה ובאסיה החשות שמחה לאיד מן הריב הפנימי בין המעצמות.

אך חשובה מכל היא ההבנה שאפילו אם פוטין שרף כרגע את כל גשריו, המערב הדמוקרטי צריך להיות מסוגל להציע גשר חדש, במקרה בו הנשיא הרוסי יבין כי אין עוד טעם להמשיך ולבעוט. יהיה קשה לעמוד בפיתוי של צפייה מנגד ומתן אפשרות לפוטין לחפור לעצמו בור עמוק עוד יותר. אך המטרה היא לשים קץ למלחמה חסרת-ההיגיון הזו; המטרה אינה להשפיל את פוטין. לכך ההיסטוריה כבר תדאג.

מלבד סין, ישנן לפחות חצי תריסר מדינות שיכולות לסייע ביצירת דיאלוג בין קייב ומוסקבה, כצעד ראשון במניעת טרגדיה גדולה עוד יותר. כעת כבר ברור כי המלחמה באוקראינה אינה יכולה להסתיים כפי שחלם פוטין. במקום זאת הוא עשוי ליצור סוריה שניה, שם לאחר שש שנות אלימות משולחת רסן הוא הצליח להשיג שליטה בחמישה אחוזים משטח המדינה, אשר כמחצית מתושביה נעקרו מבתיהם.

בכל תסריט עתידי של סיום המלחמה, סוגיית השתלבות רוסיה בסדר הבינלאומי חייבת למצוא פתרון, או לפחות ניסיון להתמודד עמה. למרבה הצער, נראה שלפחות נכון להיום, ישנם מעט מאוד סימנים לכך שמישהו בקרב מקבלי ההחלטות במערב מוכן לקחת על עצמו משימה גדולה כזו.

אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.

עקבו אחר ׳מידה׳ ברשתות החברתיות: