האיש שהפך את "זכויות האדם" לנשק נגד ישראל

במשך שני העשורים האחרונים, כתבתי ארוכות על תפקידו המשמעותי של קן רות' בראשות ארגון Human Rights Watch, על המקרים בהם הדגים אובססיה עמוקה ועוינות אישית מאוד כלפי ישראל כמדינת הם היהודי, ועל הנזק אותו גרם לעמדה המוסרית של עקרונות זכויות האדם האוניברסליות ברחבי העולם.

בתור ראש הארגון מאז שנת 1993, רות' מיצב עצמו כאחד מהשחקנים הפוליטיים החוץ-ממשלתיים המשפיעים ביותר ברמה הגלובלית, חמוש בתקציבי ענק ונהנה מכיסוי תקשורתי אוהד וגישה ישירה לשועי עולם. הוא גם נהג להקיף את עצמו בפעילים אחרים בעלי אובססיה אנטי-ישראלית.

בין יתר שיטות פעולתו, רות' אימץ והגביר את המאמץ בו החלו הסובייטים להשוות את הציונות עם האפרטהייד בדרום אפריקה, ובשלהי שנת 2001 הוא וארגונו לקחו חלק מרכזי בוועידת הארגונים האנטישמית שהתאספה אז בדרבן. על יסודות אלה זה רות' המשיך והוביל קמפיינים פוליטיים שהתבססו על האשמות שווא כמו "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות", במטרה ליצור דה-לגיטימציה לתגובה הישראלית לאינספור התקפות הטרור נגדה.

באופן חסר פרופורציות לחלוטין, רות' תיעל את משאבי הארגון לפעילות שתדלנות במועצת זכויות האדם של האו"ם כדי ליצור ולנהל "חקירות" חד-צדדיות כמו דו"ח גולדסטון המופרך מ-2009 אודות הסכסוך בעזה. במקביל, הוא הפעיל לחץ על תובעי בית הדין הפלילי הבינלאומי לאמץ גרסאות שקריות של הדין הבינלאומי כדי להצדיק חקירת ישראלים, שוב תוך שימוש בעיוות הגדרות האפרטהייד.

בשנת 2006 רות' השתמש במונח "פרימיטיבית" כדי לתאר את הדת היהודית, ובין מאות ציוצים המגנים את ישראל, מצא גם זמן להאשים את היהודים באנטישמיות. דו"ח HRW מאפריל 2021 שטען כי ישראל "חצתה את גבול האפרטהייד" פשוט מחזר עשרים שנה של טענות כזב.

מחקריי האקדמיים התמקדו בסוגיית הכוח הרך, במיוחד במזרח התיכון, וכללו מחקר ופרסום ניתוחים אודות הכוח המפורז והבלתי-מפוקח של תעשיית הארגונים החוץ-ממשלתיים, כפי שהוא מודגם למשל בהתנהלותו והשפעתו של קן רות'. החל משנת 2004, התכתבתי ונפגשתי עם מייסד HRW רוברט ברנשטיין, שביטא חוסר הסכמה מוחלט עם הכיוון הפוליטי אליו לקח רות' את הארגון שהקים, ובמיוחד בכל הנוגע להתמקדות בישראל. תדירות השיחות בינינו ועוצמתן הלכו וגברו, וכללו גם חברים אחרים בוועד המנהל.

בינתיים, גם האובססיה של רות' לישראל הלכה וגברה. בשנת 2009, לאחר האפיזודה של דו"ח גולדסטון הראשון, ברנשטיין נקט בצעד חסר תקדים כאשר הוקיע את HRW בטור מיוחד ב'ניו-יורק טיימס', ובסדרת נאומים בהם חזק על נקודות עיקריות שעלו במפגשינו. רבים מהתורמים לארגון בחרו להפסיק תמיכתם בו.

אך התברר כי רות' הוא גם מגייס כספים מוכשר, ולאחר שהשיג מאה מיליון דולר מג'ורג' סורוס, הוא גייס תורמים חשאיים נוספים כמו מיליארדר סעודי מסתורי אשר "תרומתו" (שאת קיומה הכחיש במשך שנים) נחשפה רק לפני כשנתיים. שרה לאה וויטסון, האחראית על אזור המזרח התיכון ב-HRW ובעצמה תועמלנית אנטי-ישראלית ארסית, ביקרה בסעודיה בשם הארגון, ואז המשיכה ללוב שם שיבחה את בני משפחת קדאפי כ"מהפכנים בתחום זכויות האדם". בשנת 2020 וויטסון עזבה במפתיע את שורות HRW, לאחר שהמידע אודות התרומה הסעודית דלף.

כעת רות' פורש ומפנה את מקומו בראשות הארגון, אך גם זמן רב לאחר יציאתו לגמלאות, שבוודאי תלווה בשלל מחוות מתוזמרות, הנזק שגרם לאמינות תנועת זכויות האדם ימשיך להתקיים.

פרופ' ג'ראלד שטיינברג הוא נשיא מכון המחקר NGO Monitor ומרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: