לפיד מגשים את חלום "השיבה" הפלסטיני

ביטול מוחלט של דרישת "השיבה" הפלסטינית היווה עקרון יסוד במדינת ישראל. קבלת הדרישה להשבת מיליוני "פליטים" משמעותה אחת: ביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולמעשה ביטול היסטורי של מהות הציונות. מנהיג ישראלי שיסכים לוויתור הזה למעשה מוותר על הערכים בשמם לחמו ונפלו דורות, ועל בסיסם הוקמה המדינה.

בעיית הפליטים שנוצרה בעקבות הניסיון הערבי הכושל להשמיד את מדינת ישראל הצעירה במלחמת העצמאות, זכתה עם השנים להצעות רבות לפתרון. שר החוץ הראשון משה שרת הביע למשל נכונות לקבל 100 אלף פליטים מיד לאחר המלחמה, אך שהרעיון לא מומש ומאז הזרם המרכזי בציונות עמל רבות כדי למנוע אותו. במהלך שנות התשעים, עם השתלטות הזרם הקיצוני על גוש השמאל בישראל, רעיון העוועים החל לחלחל ביתר שאת. ראש הממשלה אהוד ברק הציע בפסגת קמפ-דיויד כי מספר מוגבל של "פליטים" יוכל לשוב לישראל בשל סיבות הומניטריות או איחוד משפחות, אך אינתיפאדת אל-אקצא סיכלה את הרעיון הזה.

אף על פי כן הלקח לא נלמד. ניסיונות אחרים כמו 'יוזמת ז'נבה' הביעו הסכמה לכך שישראל תקלוט לתחומה "פליטים" בנוסחה מורכבת: מספר פלסטינים כממוצע הכולל של המספרים שיסכימו לקלוט מדינות אחרות. ערוץ 'אל ג'זירה' פרסם בראשית 2011 כי אהוד אולמרט הסכים לקבל אלף "פליטים" בכל שנה למשך חמש שנים. למרות ההצעות אלו ודומות שצצו פעם בפעם, התנגדות לעקרון "השיבה" היוותה מעין קונצנזוס בחברה הישראלית. מפלגה שהייתה חורטת על דגלה באופן מובהק הסכמה לקליטת "פליטים" ידעה מראש כי הדבר יפגע בה אנושות מבחינה אלקטורלית. הרוב הציוני והלאומי בישראל, מימין ומשמאל, הסכים כי על מנת לשמור על מדינה יהודית ודמוקרטית יש להתנגד נחרצות לכל בדל של מחשבה על "שיבה". התנגדות זו הצליחה במשך השנים לדחוק את הפלסטינים וסרבנותם עד למצב של חוסר רלוונטיות. עד שהגיע יאיר לפיד.

אעזוב לרגע את הסילוף הרשלני שהוא יצר למונח אנטישמיות. לא אתעכב על המדיניות של "אפס הפתעות" מול איראן והאמריקנים. אשאיר גם בצד את כל ההבטחות אותן הפר בצורה בוטה כאשר הפך לראש ממשלה חליפי. לא אדבר גם על ההספד המביך לח"כ המנוח סעיד אל חרומי ש"נפל בקרב". יכול הייתי להמשיך ולכתוב את "מגילת לפיד" על חטאיו הפוליטיים שיצרו כאן נזק לדורות. ואולם, הידיעה כי נתן לח"כ רינאווי זועבי הבטחה להקמה מחדש של הכפרים איקרית וברעם תמורת תמיכתה בקואליציה היא עוד חציית קו אדום.

לפיד מן הסתם מבין את המשמעות הגורלית של הבטחה כזו, המהווה בפועל הכרה בנרטיב הכוזב והמסוכן של "זכות השיבה", ובתחילה הכחיש את הדיווחים. אלא שמסמך ההסכמות אותו פרסם עמית סגל לאחר מכן מראה כי הדבר נכתב במפורש. אמנם על פי סגל גורמים ב'יש עתיד' טוענים כי מדובר בדרישות שהעלתה זועבי מצידה בלבד ולא בסוגיות מוסכמות, אך לאור היסטוריית האמינות של לפיד קשה להאמין גם להכחשה הזו. זועבי הודיעה במספר הזדמנויות כי היא פועלת לקדם "סוגיות פלסטיניות", בניגוד לשקר "הסוגיות האזרחיות" שמכרו בנט ולפיד, וככל הנראה מתואמת בעניין גם עם רע"מ ומנסור עבאס. הבוקר היא התעקשה פעם נוספת שאכן כך פני הדברים. לפיד מצידו הוכיח שאין לו בעיה לשלם כל מחיר כדי לשרוד פוליטית.

מיאיר לפיד, כאמור, כבר אין לי ציפיות. האדם שהבטיח פוליטיקה חדשה התגלה כאיש שמאל קיצוני, בדיוק כפי שרבים בימין טוענים מזה שנים.

בהקשר הזה חשוב לציין כיצד אנשי ימין לכאורה כמו שר המשפטים גדעון סער ("לשבת תחת לפיד? זה כמו לשאול אם אשב תחת פיטר פן") ממשיכים לשתוק לנוכח מכירת החיסול של מדינת ישראל. זה אותו גדעון סער שבדיון בכנסת בשנת 2003 הסביר באותות ומופתים מדוע אסור לאפשר חזרה של עקורי אקרית וברעם ואילו כיום, כמו במשך כל השנה האחרונה, משתף פעולה עם מדיניות פוסט-ציונית מובהקת. וראש הממשלה בנט? יו"ר 'ימינה' נעלם כלא היה בעוד שותפיו מושכים הרחק שמאלה, או שאולי הוא מסכים לכך בעצמו כפי שהתגלה בנאום "הגדה המערבית".

עוד בטרם קמה קואליציית השעטנז של לפיד, בנט וסער, הזהרנו כי זאת המגמה המסתמנת. תגובות הזלזול היו כמו התגובות כלפי אלו שטענו שההינתקות תביא טילים על ישראל. אך שום דבר לא ישנה את העובדה שבמסגרת אתנן פוליטי יאיר לפיד החזיר את "זכות השיבה" למרכז השיח והפך אותה לאיום ממשי על מדינת ישראל.

ואת אותם אנשי ימין מהוללים המתעקשים לשמר את הקואליציה שתיזכר לעד כקואליציה הפוסט-ציונית הראשונה בתולדות ישראל, אני מבקש לשאול – מה השלב הבא? 'בילאדי בילאדי' במקום התקווה?

אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי חוץ בתנועת הליכוד.