"יזמי הפוליטיקה" כשלו. הציונות הדתית צריכה דרך אחרת

מתוך המשבר אליו גררו אותנו בנט ושקד, צריך לקום גוש לאומי מחודש שידחוק לשוליים את מגמות הפוסט-ציונות וביטול המדינה היהודית

חברי הכנסת עבאס ואורבך | דוברות הכנסת

פרופ' אבי בראלי, בטור באתר זה, מיהר להספיד את התנועה הפוליטית שייצגה את הציונות הדתית החל מימי שיתוף הפעולה של הרצל והרב ריינס לפני כמעט מאה ועשרים שנה. הוא צודק בכך שהציבור הדתי-לאומי איבד את נציגותו המקורית ובכך שהפוליטיקה הישראלית נכנסה לסחרור מבני המאפשר את הטירוף הנכחי.

חוק הבחירה הישירה היה ניסוי לפתור בעיה מהותית של ריבוי דעות ועמדות מהותיות באמצעות תרגיל מנהלי ובכך היה טמון כישלונו מראש. מי שחשב שאפשר לשנות מערכת שיש בה ריבוי כוחות על ידי צעד מנהלי גילה שאין בו את התבונה המתאימה. מי שחשב שיוכל לכפות על ציבור שכולל עשרות מסורות ואידיאולוגיות התכנסות למשטר של מפלגות גדולות על ידי כפיה של בחירה ישירה, כשל, וגרם נזק ארוך טווח שאת תוצאותיו אנו סופגים עתה.

הכישלון הזה פתח את הפתח לפוליטיקה של "יזמים פוליטיים" המקימים שלדי מפלגות בתוכן חיילים ("משובטים") חסרי יכולת לייצג ציבור וחסרי חובת דיווח לבוחר (accountability) שהיא יסוד הדמוקרטיה הייצוגית. הם נתונים לחסדי ה"קבלן" הראשי שברצותו יפטר וברצותו יקדם.

כך נוצר מצב בו בית הנבחרים הוא בורסה של עסקנים ולא בית גידול למנהיגות ציבורית הקשובה לציבורים השונים. (יוצאת דופן בעניין זה היא מפלגת הליכוד שבה לחברי הכנסת קשר ישיר למי שבחרו בהם בבחירות המקדימות). כך נוצר מצב בו הזוג בנט ושקד ששלטו בחייליהם והיו קשורים בקשרי ברית אחים עם ה"קבלן" הגדול ביותר בבורסה, יכלו לבצע את מעשה ההונאה הגדול ביותר בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

עיוות זה הגיע לשיאו בימים אלה, בהם בית הנבחרים והממשלה שלנו מנוהלים על ידי אדם אחד בלבד שכן כל שאר הקבלנים יודעים שיש רק שני מצבים: או שהם תלויים זה בזה או שהם תלויים זה ליד זה. כל ראשי הרשימות יודעים שאם לא ילכו עם גחמותיו של הקבלן הגדול יותר, יפלו יחד איתו.

צריך לציין שכשם שהציבור של מי שאינם שומרי שבת כולל דעות יוניות וניציות, כך קיים גם בציבור שומרי השבת. תמיד היו תנועות קטנות אך קולניות שגרסו עמדות של שמאל פוליטי. דוגמה אחת היא מפלגת 'מימד' שגודלה הקטן הוכח שוב ושוב במבחן הקובע, הקלפי, והיא סיימה את דרכה מהר מאוד.

פרופ' בראלי צודק גם בכך שיש בציונות הדתית קבוצות לא גדולות אך קולניות שאינן משכילות לפעול בחכמה פוליטית. קבוצות אלו חברו לשמאל החילוני (גנץ ואשכנזי) בבכייה לדורות של החמצת סיפוח השדרה המזרחית ביהודה ושומרון, דבר שהיה חוסם סופית את רעיון המדינה הפלסטינית. אולם אלו קבוצות קולניות אך לא גדולות ועל כגון אלה נאמר "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא".  עד כאן אני מסכים עם פרופ' בראלי, אולם אני חולק על שאר דבריו.

ראשית, הדתיים הלאומיים מעולם לא קפצו על העגלה של השמאל הסוציאליסטי. לא הייתה שום ברית ביניהם לבין חבריו של בן-גוריון. היה שיתוף בייעוד הגדול של מדינה יהודית, אולם בכל השאר היו יחסים של עבד ואדון. מלחמתה של הציונות הסוציאליסטית ביהודיות ההלכתית היא שטיפחה ושימרה את הכוח הפוליטי שייצג את שומרי השבת הלאומיים.

כאשר מנחם בגין הקים ממשלה, אז, ורק אז, נוצרה השותפות האמיתית של הציונות היהודית. בגין אמר לשומרי השבת "אני איתכם, לא נגדכם ולא נגד השבת" וארבע שנים לאחר מכן, בבחירות 1981, כוחה של המפד'"ל ירד ב-50% משום שהלחץ החיצוני "המגבש" נעלם. כך נוצרה הקואליציה היהודית של המסורתיים, הלאומיים שאינם שומרי שבת והלאומיים שהם שומרי שבת, זו הייתה קואליציה טבעית על בסיס שיתוף הייעוד ולכן יציבה לאורך זמן. לא "קפיצה על עגלה".

בניגוד לקריסת הייצוג הפוליטי של השמאל הציוני החילוני, שבדור הקודם תמך בתנועות שהתקבצו למפלגת העבודה, המשבר של הנציגות הנבחרת של הציבור הדתי-לאומי הוא תוצאה של תאונה היסטורית.

אני מסכים עם האבחנות המדויקות של ידידי ד"ר גדי טאוב הטוען כי קיימת הזדהות סוציולוגית של חלק מן הציונות הדתית האשכנזית עם האליטות האשכנזיות החילוניות. הייתי מוסיף על כך שיש מיעוט קטן החש רגשי נחיתות בפני החילוניות האשכנזית ומחפש קרבתה. כך יכולה ממשלת שמאל שרגליה הם האחים המוסלמים והשמאל האנטי-דתי, פוסט-לאומי ופוסט-ציוני להיתלות בשותפותם. בכך הם מדירים את הציבור המסורתי שהוא בן הברית היהודי הענייני והאמיתי. אולם, מעבר לכך יש גורם נוסף שהוא הסיבה שרבים שהיום אינם תומכים בקואליציה הפוסט-ציונית, נפלו ברשת השקרים של הזוג בנט ושקד.

בציבור הדתי-לאומי קיים מאז ומתמיד חלום של יצירת שותפות ציונית. בדור של בן-גוריון בו המחלוקת האידיאולוגית בינם לבין השמאל הסוציאליסטי הייתה עמוקה מיני ים, הייתה שותפות בייעוד הציוני. הייעוד המשותף של הקמת מדינה יהודית אפשר שיתוף פעולה בכל תחומי החיים וכך נוצר הסטטוס-קוו עליו השלום.

הייעוד המשותף נעלם, אך חלום השיתוף נשאר אף שהיה יתום. ניסיונות שונים לביטוי שאיפה זו בדמות אמנות שעליהן חותמים פוליטיקאים ואנשי רוח, כגון אמנת כנרת ומסמך גביזון-מדן, הוכחו כמילים ריקות במבחן המעשה.

ההתנתקות, שהייתה למעשה ניסיון השמאל לחסל את הכוח הפוליטי של הציונות הדתית במלחמת אזרחים, פשוטו כמשמעו, הוכיחה שאין בסיס לשיתוף עם השמאל החילוני וחיזקה את הקואליציה היהודית. אך גם עתה החלום לא פג.

שנים ספורות לאחר ההתנתקות, הגיע הזוג בנט ושקד לפתחו של 'הבית היהודי' שהיה אז בשפל פוליטי לאחר מכות ההתנתקות ובפיהם בשורה: "אנחנו מממשים את חלום השיתוף, דתי וחילונית יחד ינהיגו את הכוח הפוליטי המחבר". בפועל, באותו זמן פניו של בנט היו לעבר ציבור אחר, הציבור של בני הדור השני והשלישי של הציונות הסוציאליסטית שכבר לא היו סוציאליסטים וגם הציונות שלהם הייתה מבולבלת. זה הציבור שהאח לפיד אסף את קולותיהם לרשימתו חסרת הצבע כאסוף ביצים עזובות. ברית האחים נרקמה מוקדם, עוד בביקור ההזדהות של בנט עם מחאת 2011.

לעניות דעתי, בנט ושקד לא התכוונו לבנות את 'הבית היהודי' אלא להשתמש בו כקרש קפיצה לעבר קהל היעד. יש בין חבריי מי שהבחינו בכך מיד, אך רוב הציבור לא הבחין בסתירה שבין מילותיהם של הזוג לבין מעשיהם בפועל. ההונאה החלה עוד בשנת 2013.

בבחירות 2019 בנט ושקד חשפו את העובדה שכניסתם ל'בית היהודי' הייתה אך ורק לצורך ניצול דלת פתוחה לחדירה ללב הימין הפוליטי לצורך הכשלתו. הזוג הפוליטי אימץ את שיטת הקבלנות הפוליטית וייסד מפלגת שלד נוספת – 'הימין החדש'. הפרויקט כשל כאשר לא הצליח לעבור את אחוז החסימה ובכך היה גורם ראשי לסאגת מערכת הבחירות הממושכת.

אז למרות ההזדמנות להבחין בכוונותיהם האמיתיות, 'הבית היהודי' אימץ אותם חזרה לחיקו ושוב שימש מקפצה לנטישה וזינוק לעבר ציבור היעד שלהם, בשמאל המתקרא "מרכז-שמאל". עדיין נתנו אמון בהבטחות וסיפורי ההישגים במשרד המשפטים שלא היו ולא נבראו.

השאלה היא מדוע התפתו אנשי הציבור הדתי לאומי לתת אמון במי שקל היה להבחין שהוא נביא שקר, והם קורבנות הונאה?  יש הרבה גורמים לכך ואת חלקם מניתי במאמר קודם באתר זה. לעניות דעתי הצלחת ההונאה היא תוצאה של חלום השיתוף עם האליטות החילוניות. להתעצמות חלום זה יש כמה מרכיבים, כולל סינדרום שטוקהולם, רגשי נחיתות בלתי מוצדקים בקרב חלק מן הציבור, קרבה סוציולוגית ל"ישראל הראשונה" במונחים של אבישי בן-חיים, השפעת התקשורת הנשלטת בידי השמאל ובעיקר – האידיאל הנצחי של "כלל ישראל".

על בסיס זה בא הזוג בנט שקד ואמר לציבור" "אנחנו אנשי ימין ואנחנו החיבור המושלם. הוא עם כיפה ואני ללא שביס". אנחנו הגשמת חלומכם והגשמת אמנת גביזון-מדן. כאן נפל הציבור באפקט המזכיר את הצלחתו של שבתאי צבי במאה ה-17. אדם מוזר בלשון המעטה, התקבל על ידי מחצית עם ישראל כמשיח, אך הוא היה משיח שקר שאין כדוגמתו. מדוע נפל ציבור כל כך גדול בהונאה כל כך אדירה? מדוע לא התפכחו מיד כשנגלו סימנים ראשונים לטעותם? לדעתי, הצורך בגאולה תחת סבל הגלות היה כל כך גדול, עד שאנשים התמסרו להונאה הגלויה בעיניים עצומות והיו עיוורים לכשלים החשופים.

היה אמן ידוע שאמר ביחס להתרשמות מיצירת אמנות "אני מבין ואז אני רואה" בפרפרזה לאותה אמירה חשובה אני אומר "אני לא רוצה להבין ולכן אני גם לא רואה".

אנשים טובים וחכמים בציונות הדתית שהצורך להגשים את חלום כלל ישראל בער בליבותיהם מן הסיבות שלעיל, היו כחסידי נביא השקר של המאה ה-17, עיוורים להונאה שבה הם נופלים. שבתאי צבי התאסלם ובעזרת נתן העזתי עדיין לא איבד את כל תומכיו. ההתפכחות היא חוויה קשה שהנטייה הטבעית לדחותה היא אפקט דומה לתופעת ההיסטרזיס בעולם החומר. בנט ושקד, שני נביאי השקר, התחברו לאחים המוסלמים, גדולי אויבי המדינה היהודית מבית. חלק, לא החלק הארי, ממי שנפלו ברשת ההונאה, עדיין לא הצליח להתגבר על גודל האשליה וכאב ההתפכחות.

במאה ה-17 היו מנהיגים רבניים רבים שלחמו מלחמת חורמה בשבתאות שנזקיה ניכרו מספר דורות. עם ישראל התאושש מן המשבר משום שיש לו טקסט מחייב שאינו נמחק. כשם שאורגניזם מסוגל להתאושש ממשבר גדול בזכות קביעות ה-DNA שלו. הציבור הציוני הדתי יתאושש מן המשבר השבתאי שלו. בנט ושקד ימצאו את מקומם בפח האשפה של ההיסטוריה, אך על כל הכוחות הציוניים בישראל להיפגש, להגדיר את הייעוד המשותף ולפעול לשיקומו של המפעל הציוני מן המשבר הפוליטי חסר התקדים שלתוכו גררו אותו "יזמי הפוליטיקה" וקבלני המפלגות.

כפי שבדור הראשון של המדינה היה בסיס לשיתוף פעולה פוליטי בין ברי-פלוגתא על בסיס הייעוד של מדינה יהודית, בהגדרותיה השונות, כך עלינו לחדש את ה"שיתוף תוך מחלוקת" ולבסס את העתיד תוך בידוד הכוח הפוליטי של האסלאם והפוסט-ציונות השואפים לבטל את המדינה היהודית.

בעשורים הראשונים של המאה ה-21 המדינה היהודית הותקפה בשתי זרועות עוקפות דמוקרטיה, הזרוע המשפטית וזרוע ההונאה הפוליטית. בראש כל זרוע עמד מי שמשך בחוטים וגייס מקורות כספיים עלומים. משימת הפוליטיקאים הציוניים בעשור השלישי של המאה הנוכחית היא לבלום את שתי הזרועות, לבסס את יהודיות המדינה ולהחזיר את השד המשפטי לגבולותיו המוגדרים בפעולה עוצמתית וחד-משמעית. זו שאלה של חיים ומוות, ואין מקום לפשרות. הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית היה החוליה החלשה בקואליציה היהודית, והוא עתיד להיות החוליה החזקה והחשובה בשותפות הציונית בתחילת הדור השלישי של המפעל הציוני.


פרופ' אלישע האס הוא יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

16 תגובות למאמר

  1. דברים כדרבנות , ישר כח,
    אני מאלה שכמעט מהתחלה ,לא האמינו למילה אחת של סוחר המכוניות המשומשות , שהבטיח והצהיר וחתם והתחייב ועשה כל שביכלתו לשאוב את הקולות התמימים.
    איך האמנתם לו שיעשה את הבלתי אפשרי להקים ממשלת ימין בלי הימין .

    1. יפה מאוד.
      בקיצור, הישראלים הצליחו לנצח לראשונה את היהודים מאז 1996
      וזה רק בגלל שהצליחו הפעם להעמיד בראשם בובה עם כיפה טלית ותפילין.
      אבל הציבור מתפכח. לא אלמן ישראל.

  2. רוב הכיפות הסרוגות אינם תומכים בבנט ושקד ומתחלקים בין הציונות הדתית, הליכוד וש"ס. ומצד השני, מאז כניסתם לפוליטיקה הם אמרו שהם לא מכוונים רק לקולות המחנה הדתי לאומי ולא מתבססים רק עליו. הפיכת הכעס המוצדק על הזוג הנ"ל לכעס על כלל הציונות הדתית אינו נכון ולמעשה אף מזיק לאחדות גוש הימין השברירית כל כך.

    1. המאמר לא מבטא כעס. המאמר מנסה להבין את הכשלים ואם שמת לב לפסקאות הסיום, הן מחזקות ומבטאות אופיטימיות. אולם אי אפשר לצאת ממשבר בלי להבין את גורמי המשבר.

    2. בנוסף התרסקות הימין הדתי שהתפצל לציונות הדתית מחד וימינה מאידך אינה שונה מהתרסקות הימין החילוני שהתפצל לליכוד מחד ולתקווה חדשה וכחול לבן מאידך.
      זה לא נראה מקרי שזה קורה באותו הזמן אלא מעיד על שבר משותף ולכן לא נראה נכון לנתח את הציונות הדתית.

    3. אלישע,
      אני מסכים איתך שחשוב לשמור על אופטימיות אך צריך להבין את הכשלים. וזה הנקודה שלי: המאמר מחפש אותם במקום הלא נכון.
      הבעיה היא עם השורה "הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית היה החוליה החלשה בקואליציה היהודית" ועם ההתמקדות רק במפלגה אחת מפורשי הימין שהינו לא מוצדק. כי כפי שכתבתי הציונות הדתית רובה דווקא מחוברת חזק לגוש הימין. ובנוסף, כפי שימני כתב יש פגמים במגזרים אחרים באותה המידה.

    4. אין כאן שיפוטיות. יש ניסיון להבין מדוע בחר הגורם שפועל מאחרי הקלעים לערער את המחנה הלאומי בבית היהודי כיעד לתקיפה. צריך להבין שלפי כל הסימנים מדובר במהלך אסטרטגי שיש מישהו שתכנן אותו והוביל אותו. המתכנן זיהה את החוליה הפגיעה ולשם שלח את הזוג בנט שקד. לפי השערתי הם היו שליחים של גורם שהפעיל אותם. ואני מציע הסבר לשאלה מה היתה החולשה הפוליטית של הייצוג הפוליטי של הציבור הסרוג שהוא כח מרכזי וחיוני בהמשך החיים של המפעל הציוני בדור השלישי.

    5. הבעיה של הציבור הדתי לאומי אליטיסטי הוא שהם קוראים את עיתון ״הארץ״ ביחד עם ״מקור ראשון״. שני הערוצים הללו פמפמו להם במוח על שחיתות שלטונית לעומת אליטיזם אינטלקטואלי ויושר ובעצם חברו יחד לאותו אפיק. מסכימה בהחלט שישנם כוחות חיצוניים שניתבו את כל המהלך הזה אבל חייבים להבין שבנוסף למערכת המשפט, אין כמעט ערוץ מידע מרכזי אחד שאינו נגוע היום בהטיה פוליטית ובעיוות נוראי של העובדות בצורה שהן מוגשות לציבור. אנשים לא רצו להצביע לנתניהו ולליכוד מכיוון שנתנו להם להאמין שבכך הם מצטרפים לקבוצה נחותה וירודה ושלהנהיג מדינה מורכבת כמו ישראל זה לא דבר כל כך מסובך כאשר היועצים ה״נכונים״, ״המומחים״ ו״אנשי המקצוע״ לוחשים לך מה לעשות. ישנם אנשים שלומדים רק בדרך הקשה.

    6. אלישע,
      אתה לא עונה לשאלה המרכזית שלי (ושל ימני)-מדוע אתה מתמקד בציבור הדתי לאומי ומציג אותו כחוליה החלשה כאשר הנתונים מראים שזה לא היה המגזר העיקרי שנשבר?

      אנונימי(מספר 5) -יתכן שאתה צודק. אך באותה מידה ישנם חילונים רבים המושפעים ללא משים משני הצדדים.

  3. הפסקה היחידה שני לא מבין היא זו שמשתמשת בביטוי "שיתוף תוך כדי מחלוקת". לדעתי צריך "שיתוף מתוך מחויבות", ובמקרה הזה מחויבות למדינה יהודית. ולרדת מהתוספת של "…ודמוקרטית" כי השנים האחרונות מעידות על קריסת מושג הדמוקרטיה בארץ ובעולם. כן חשוב חופש אישי (הרבה מחוסר היכולת של היהודים להסתדר עם ה"מארחים" שלהם בגולה היה בגלל חוסר החופש האישי שם), אבל כיום כבר אפשר לראות את חוסר הקשר בין חופש אישי לבין הדבר הקרוי דמוקרטיה. למלך אחאב היה יותר קשה לגזול כרם אחד מאשר ל"דמוקרטיה" לגזול את כל אדמות היהודים בעזה. העולם בקרוב יגדיר מחדש את הסדרים שלו, בינתיים אנחנו צריכים לחזור לציונות שלנו.

    1. שיתוף תוך מחלוקת אומר של צריך אחדות אלא ייעוד משותף. והייעוד הוא כמובן מדינה יהודית בלי הקישוטים הנוספים.

    2. הדמוקרטיה לא קרסה והיא קשורה בחבל הטבור לחופש האישי.
      יש סיבה שמתנגדי החופש גם טרחו להחליף את הדמוקרטיה בפיקציה המכונה ׳דמוקרטיה מהותית׳ שהיא מנותקת מחופש ובהחלט קורסת.

  4. כל מילה במאמר המצויין הזה – נכונה ומבטאת נכוחה את המצב הקיים

  5. נקודה נוספת. השיתוף בין מפלגה כמפדל לעבודה נבעה מהצורך בכספים. כל עוד הליכוד היה חסר ערך כלכלי לא חבר אליו המפדל וגם לאחר מיכן.
    מה שנקרא קבצנים.

    1. אלישע, אני מסכים עם עיקרי דבריך, לרבות הקריאה בסיומם ורוח התקווה שבה. התוספות שהוספת על הסיבות למשבר שפקד את הציונות הדתית חשובות מאוד. בשולי הדברים: הערתך ההיסטורית על היחסים בין הציונות הדתית לתנועת העבודה הציונית (יחסי אדון-עבד ר"ל) מופרזת מאוד. ראשית, אתה מייחס באופן חד-צדדי ומאחיד תפיסה מחלנת קיצונית לזרם המרכזי בתנועת העבודה, וזו ראייה משטחת, מבחוץ. היא איננה נאמנה למציאות ההיסטורית. למשל, היא איננה יכולה להסביר מדוע ציבור מסורתי רחב מאוד, אשכנזי ומזרחי במוצאו, תמך במפא"י. הוא תמך בה כי היא לא הייתה כ"כ "אנטי קלריקלית" כמו שסיפרו בסניפים של בני עקיבא. שנית, הציונות הדתית לא הייתה "עבד" בשנות ההנהגה של הציונות הסוציאליסטית ונהנתה ממשאבים ציבוריים ומיכולת לבנייה עצמית מגזרית. אני לא מכיר הרבה תנועות סוציאליסטיות שטיפחו במידה כזאת את החברה האזרחית הדתית בארצותיהן.