הקרב על האמת לא נגמר

בתולדות היודופוביה בולטים מספר מאורעות מאלפים כגון עלילת הדם בעיירה פוּלדָָה בשנת 1235. היהודים הואשמו בלקיחת דמם של חמישה ילדים נוצרים, ובתגובה נדירה, החליט הקיסר פרידריך השני מבית הוהנשטאופן לשים קץ לריבוי הרדיפות בסופן נרצחו אלפי יהודים. לשם כך הוא הקים ועדה לחקירת התופעה, והכריז שאם תוכח ההאשמה כנכונה, יוצאו להורג כל היהודים שבממלכה. אם לאו, יזוכו היהודים קבל עם ועדה מכל אשמה.

לאחר מחקר ארוך ומעמיק בדת היהודית, פרסמו החוקרים את מסקנתם: "לא נמצא במקורות כל רמז שהיהודים חפצים בדם אדם. ההיפך הוא הנכון. הם נמנעים מזיהומו של כל סוג דם… לא ייתכן שהאנשים האלה, האוסרים אפילו את דמם של חיות המותרות לאכילה, דווקא יחמדו דם אדם". לאחר מספר שנים הצטרף האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי להוקעת עלילות הדם. אבל דבריהם לא הועילו. עלילות הדם התרבו והתפשטו ביתר שאת ברחבי אירופה והרציחות של אלפי יהודים נמשכו. האירופאים העדיפו להתעלם מהאמת, מכיוון שהשקר סייע להם לרַצות יצרים ולאשר דעות קדומות מושרשות.

למשל, ב-1669 יצא מהכפר יהודי בשם רפאל לוי כדי לקנות שופר. ילד נוצרי נעלם בכפר סמוך, והיעלמותו הספיקה כדי שהיהודי ייעצר כחשוד. רפאל לוי הורשע ברצח הילד בפולחן שטני. איש לא נרתע מהעובדה שבימי המשפט נמצאה גופת הילד הנעדר לאחר שנטרפה על ידי זאבים. התשוקה לשרוף את היהודי על המוקד והרצון לגרש את הקהילה כולה גברו על העובדות, והעונש בוצע. לאחר מכן הודה הוועד המלכותי של לואי ה-14 כי דוּבר ב"טעות משפטית", אם כי אפילו זה לא הצליח למתן את הדימוי של היהודי השטני. כך הם רצו להאמין.

התופעה נמשכה גם בעת המודרנית, עם הפצת 'הפרוטוקולים של זקני ציון'. ב-1917 העיתון הלונדוני 'מורנינג פוסט' פרסם כתבה על "הממשלה העולמית היהודית". לנוכח התעצמות האמונה הציבורית במיתוס, ביקש עיתון ה'ספקטטור' להקים ועדה מלכותית כדי לחקור לעומק את קיומה של קנוניה יהודית כלל עולמית שמתכוונת להרוס את הנצרות. ושוב הדילמה: אם הטענה נכונה, "היא מחייבת זהירות יתר בהענקת אזרחות ליהודים… עלינו לגרור את הקושרים אל האור, ולהראות לעולם כיצד רוע מעין זה מזיק לחברה".

הפעם לא היה צורך בהקמת ועדה. הגורל רצה ששליח 'הטיימס' פיליפ גרייבס יגלה במקרה את המקור ממנו הועתקו הפרוטוקולים: רומן סאטירי משנת 1865 שלעג לצרפתים על רצונם להשתלט. ההעתקה כמעט מילה במילה בוצעה על ידי מיסטיקן בשם סרגיי נילוס. הזיוף נחשף. יתרה מזאת, 'הטיימס' התנצל במאמר מערכת מהדהד. הפרוטוקולים היוו שקר גמור, הודה העיתון, והקונספירציה היהודית לא הייתה אלא חלק נוסף בארסנל היודופוביה. אך בדומה לימי עלילות הדם, הפרכת השקר לא שינתה דבר. הפרוטוקולים הוסיפו להימכר במיליוני עותקים בשפות רבות, וההמון האמין באמיתותם, עד ימינו אנו בארצות לא מעטות.

בעיני רבים, שקר מסוים משמש לצבירת כוח או לנקמה, והם לא יירתעו מלהפיץ אותו ולפעמים אפילו להאמין בו. מדובר בעצם בציניקנים שלגביהם האמת אינה משחקת כל תפקיד, והנכונות לשקר היא פונקציה בלעדית של ציפייה לתועלת או לשררה. אוטו פון ביסמרק לא ממש האמין שהיהודים היוו סכנה לגרמניה, אך באותה עת עזרה לו היודופוביה לאחד את האוכלוסיות השונות שבשליטתו. בימינו, רואים הפלסטינים בבירור שישראל איננה מבצעת נגדם כל טיהור אתני, אך העלילה מגייסת להם תמיכה.

תופעה דומה מתעצמת כעת בחברה הישראלית. כל הוכחה על כך שהרפורמה של השר יריב לוין לא תהרוס את שלטון החוק ואף לא תביא לקץ הדמוקרטיה אלא בדיוק ההיפך, כל חשיפת האמת בנדון, תיענה בזלזול חרש. השקר עוזר לציניקנים לשימור שליטה והטבות, ועוזר לשטחיים לנוח על דעות קדומות. הרי אין הרבה אנשים שבעומק לבם אכן מאמינים בפרשת הצוללות ההזויה והמפוברקת. אבל ישנם מספיק ציניקנים המבינם שוועדת חקירה בנושא תועיל בעניינים שונים. אפילו רמטכ"לים לשעבר יתנהגו בנדון באופן לא שפוי. הציניקן הממוצע קולט שכאשר אין שחיתות לרטון עליה, ניתן בקלות ליצור תחושה כוזבת של שחיתות וכך להפעיל את חלק מהציבור. השקר לא מרתיע.

בימי משפט דרייפוס הופרכו לחלוטין ההאשמות נגד הקצין היהודי, אך התחושה הכללית לא השתנתה. במשך שנים רבות הצליחו היודופובים להזהיר מפני הסכנה של היהודים המשתלטים והבוגדים. יתרה מכך. לעתים קרובות השנאה לא רק עיוורת אלא גם סדיסטית. במאמר שפורסם באותם הימים מסופר על רופא שהעז לומר על דרייפוס: "הייתי רוצה לְענות אותו". הודאה נועזת כזאת לא עוררה הסתייגות בקרב השומעים. אדרבא, היא גרמה לאישה להשיב: "ואני גם הייתי רוצה שהוא יהיה חף מפשע, כך שיסבול אף יותר".

בין הביביפובים אשר בקרבנו ישנם לא מעט שמודעים לחלוטין להונאה שבתיקי האלפים להפלת נתניהו, והם גם מבינים שראש הממשלה חף מכל פשע. אבל בגלל שנאתם הם דווקא נהנים מעובדת חפותו, המעניקה לַשֶקֶר שלהם ניצחון גדול עוד יותר. כדי לנצח על דורסנות השקר נדרשת עיקשות וחוסן נפשי, וסבלנות יוצאת דופן לאורך הרבה שנים.

ד”ר גוסטבו פרדניק הוא חוקר בתחום הפילוסופיה היהודית והאנטישמיות ומחברם של מספר ספרים בנושא. ספרו האחרון הוא Hellenism and Hebraism העוסק בהסתרת אחד משני השורשים של הציוויליזציה המערבית.