מכתב פתוח לנשיאה חיות

שלום גבירתי.

אני רוצה להתחיל מהסוף. בין שאת צודקת או טועה, מנהלת קרב הגנה או התקפה, לא נראה שתנצחי באופן בו את מובילה את המאבק הנוכחי נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט, ונגד הפוליטיקאים המובילים אותה.

למרבה הצער אינך מפרידה בין השניים, כפי שנתת לכולנו להבין מהיעדרותך ההפגנתית מן הצילום המסורתי החגיגי לציון 74 שנות קיום הכנסת – אירוע בו נכחו כל סמלי השלטון, מנשיא המדינה ויו"ר הכנסת, דרך ראש הממשלה ויו"ר הקואליציה. הראשון, הרצוג איש מפלגת העבודה לשעבר, ודאי אינו ממצדדי הרפורמה; והאחרון לפיד, מתנגד חריף ובוטה לה. זה גם זה השכילו להפריד בין ה-'אישו' לאישי, כפי שמצופה ממי שמגלמים את המבנה המורכב ומלא הסתירות, של מה שקרוי 'שלטון' במדינה דמוקרטית.

פרופ' אהרון ברק לימד אותי לפני שנים רבות, בקורס לפילוסופיה של המשפט, כי שופט חייב להתחשב בנורמות והמסורות הרווחות, כאשר הוא מדלג בין ההוראה הכללית למקרה הפרטי. איני סבור שהבאת זאת בחשבון, גבירתי, במקרה הנוכחי. לא התרשמתי גם, שהפגנת מזג שיפוטי מיוחד, כאשר הענקת קדימות לרגשות האישיים במקום מראית עין ממלכתית, המצופה מנשיאת בית המשפט העליון. שמחתי ללמוד כי לפחות הכחשת את האיום בהתפטרות, אשר לפי הדלפות מקורביך דנת בו לאחרונה כדי לנסות ולעצור את מהלכי החקיקה. ענין המלמד על כך שחלק מאותם מקורבים עמם את לכאורה מתייעצת, אינם ערים דיים למשמעות האחריות בה את נושאת, ולהשלכות שעלולות להיות לעצם נכונותך לנפנף באיום, קל וחומר להוציאו אותו לפועל.

מכל מקום אני רוצה לחזור לעיקר, ולומר לך כי האופן בו את מנהלת את המערכה נדון כנראה לכישלון, שיהיה כישלון של כולנו. לא רק משום שאינך מחזיקה בארנק ובחרב השייכים ליריביך ברשות המבצעת והמחוקקת, ואין מדובר בדבר של מה בכך כמובן. אלא גם משום שאין לך את המיומנות שהם רכשו במשך שנים, מיומנות שהכשירה אותם לצבור כוח פוליטי ולהפעיל אותו על מנת לקדם אגו ואינטרסים אישיים, ואת הצורך לפרוע הבטחות שפיזרו לבוחריהם, שיבואו עימם חשבון בבחירות אם יתברר להם שרומו. בשנים בהן ישבת על כס המשפט והתייגעת על חיבור פסקי דין שחרצו גורלות בשלל נושאים, הם השתפשפו בבית הספר של החיים, המקום היחיד בו לומדים את האמנות הקרויה פוליטיקה ואת אופן ניהולה –להכיר את הבלתי נמנע, הבלתי צפוי, ולחוש מה צריך לעשות בכל מצב נתון על מנת להגיע להיכן שרוצים להגיע.

רוב חברי הכנסת שלנו אכן לא למדו בפקולטות למשפטים, לחלק מהם אין אפילו הכשרה אקדמית. ח"כ מירב בן ארי שזעמה על הכוונה להחליף את עורכי הדין בפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים, טענה כי הכישורים הנדרשים להיות חבר כנסת מסתכמים "…בתעודת לידה ודופק…". ועדיין, מדובר באנשים מעשיים ופיקחים שיודעים יותר טוב מהמנוסה שבשופטים כיצד מנהלים קרבות פוליטיים וכיצד מנצחים בהם.

במדינה דמוקרטית, פוליטיקה היא המקור הלגיטימי היחיד לצבירת כוח והפעלתו. מדובר באמנות ולא במדע, בעלת היגיון פרדוקסלי ולא לינארי, ואין בה אמות מידה קבועות להצלחה. מי שכמוך מבקש לנהל מאבק נגד פוליטיקאים מנוסים, צריך בראש ובראשונה לקרוא את המציאות כהווייתה. כלומר, להבין את הפער בין מה שהוא היה רוצה לעשות, לבין מה שיש לעשות לאור המגבלות ולנהל את המערכה בהתאם. כאשר בוחנים את הדברים מן הזווית הזו, מגיעים למסקנה שלפיה כוחך, אם להודות על האמת, אינו רב. ומכל מקום הוא חלש בהרבה ממה שמשתמע מנאומי התוכחה והטפות המוסר אותם נשאת בחודש האחרון. אלה היו אגב בניגוד גמור לסעיף 39 (א') לכללי האתיקה של השופטים הקובעים כי "שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות, על דרך הכלל אין שופט מתראיין ואין הוא מוסר מידע לתקשורת".

לבית המשפט כאמור אין ארנק וחרב ואת כוחו הוא יונק מן הציבור. אלא שסקרי 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', שאין יסוד לחשוד בהם להטיה בענין כה חשוב, מראים כי מדובר לכל היותר במשענת קנה רצוץ. האמון במערכת המשפט התדרדר ל-42% בשנה האחרונה. עד כמה הענין קשור לאחוז ההרשעות המופרך, הפועל יוצא מהתיצבות אוטומטית של מערכת המשפט לצד התביעה, והיעדר השמירה על זכויות הפרט והמיעוט הקשורים בכך – יכול כל אחד לנחש בעצמו.

ואם לחזור לעניינו, בעצם הרגעים הללו יושבת ועדת החוקה של הכנסת חוק ומנסחת את חוקי הרפורמה. בפועל, לא את או מי משופטי העליון נוכחים בדיונים, ואינכם מגיבים באופן מקצועי וענייני על ההצעות העולות בהם.

מה פשר ההתנשאות הזו? בית המשפט העליון בארה"ב אינו רואה פחיתות כבוד לשגר את שופטיו לשימוע בסנאט כאשר נוכחותם נדרשת. בשלב הבא החוקים יגיעו להצבעה כדין, ושישים וארבעה חברי כנסת, אולי אפילו יותר, יאשרו אותן כחוק. ומה תעשי אז ? הפעלת בג"ץ נגדם תהיה משולה להשלכת פצצת אטום במלחמה קונבנציונלית. היא תגרום למשבר משילות שלא היה כמותו, משבר שאת תשאי באחריות לו בעיקר משום שהחלטת לקחת חלק במשחק הפוליטי תחת אצטלה משפטית.

חוק יסוד השפיטה שעודכן בשנת 1984, כמו גם יתר חוקי היסוד הקיימים, ואפילו קביעת אהרן ברק לפיה לדמוקרטיה "מעמד חוקתי על-חוקי" אינם מסמיכים אותך לקבוע עד כמה, אם בכלל, הרפורמה הנוכחית מקדמת או פוגעת בדמוקרטיה, ולהכריע לצד זה או אחר סוגיה המצויה בלב מחלוקת פוליטית.

זאת ועוד, קרב ההגנה על מערכת המשפט, שמתנגדי הרפורמה הוולונטריים לכאורה מנהלים בהמשך לקריאת הקרב שלך, מלמד שלא את וגם לא הם, חרף דרגותיהם הבכירות, מכירים את עקרונות המלחמה. הגנה היא צורת הקרב החזקה ביותר שבנמצא, היא מחייבת לרכז כוח במספר נקודות טקטיות, שהבקעתן על ידי האויב עלולה לאפשר לו להכריע את המערכה. במקביל יש להחזיק עתודה חזקה, שתוטל על מנת למנוע תסריט כזה. אחד מעקרונות ההגנה מלמד כי לא ניתן להגן על הכל. מי שמנסה להגן על הכל אינו מצליח להגן על כלום. לכן אסור לפזר את הכוחות בחזית רחבה אלא להתמקד בנקודות תורפה.

אלא שמה שמתרחש כיום בקרב "ההגנה על מערכת המשפט" הוא ההיפך הגמור. הכרזת המלחמה נגד הרפורמה היא גורפת, הכל פסול בה מכל וכל. החל מן המאבק על סמכות בית המשפט העליון לפסול את חוקי הכנסת, בכללם חוקי יסוד, בכל הרכב שימצא לנכון, הגם שברור לחלוטין כי מבחינה חוקית אין לכך שום אחיזה; עבור להגנה על שיטת הסניוריטי שאין לה אח ורע בעולם, הקובעת לעיתים קרובות מדי את פסקי הדין כבר עם היוודע הרכב השופטים; ועד הוועדה לבחירת שופטים בה באופן מסורתי קיימת ברית בין שופטי העליון לנציגי לשכת עורכי הדין, מה שהוביל לכך שהבחירה בשופטים וקידומם בדרגה הוכרעה על ידם בלבד. העובדה לפיה לשכת עורכי הדין נגועה בניגוד אינטרסים לא הורידה מעצמת ההגנה על העיקרון הקדוש הזה.

העיקרון ברור וגם התוצאה. כשם שבמלחמת יום הכיפורים קרסה תפיסת ההגנה בכל החזיתות, כך עתידה לקרוס גם תפיסת ההגנה ההרמטית שלך מפני הרפורמה. והיכן העתודה? לפעמים נדמה כי תומכיך, גבירתי, שכחו שהם מנהלים בשמך קרב הגנה. עוד קודם ששר המשפטים לוין הכריז על הרפורמה, ומיד לאחריה הוטלו כל הכוחות לחזית. במקביל להפגנות, כתבים משפטיים, פוליטיים, צבאיים, כלכליים, החברתיים ומגדריים, החלו לצאת מגדרם בהפרחת סיסמאות חסרות פשר. לא ניתן לפתוח עיתון, אתר אינטרנטי, רדיו או טלוויזיה מבלי להיות מותקפים בטענות על אפשרות ביטול הבחירות, איסור הצבעה של ג'ינג'ים, פגיעה בעצמאות כלכלית, התמוטטות צפויה הבורסה, העמדה לדין של חיילי צה"ל, התפטרות המונית של שופטים, החרמת ישראל בפורומים ומה לא…כל הכוחות שוגרו קדימה. עליהם נוספו ללא דיחוי שביתות מחאה של הייטקיסטים מזועזעים ואיומים על העברת כספים. מצעד לשעברים החלו מאיימים במרי אזרחי, ברצח ראש ממשלה. בקיצור, לא נותר במחסנית אף לא כדור אחד, מלבד אולי הכרזה רשמית על מלחמת אזרחים.

ועדיין, מומלץ שלא לסמוך רק על היציאה לכיכרות. אם ההערכות לגבי מספר המשתתפים המדווחות בתקשורת אמינות, כי אז בהפגנות שהתקיימו עד כה ברחבי הארץ לקחו חלק בו זמנית אותם ארבעה מנדטים לכל היותר. הטענה כי משקלם היחסי של האליטות המתנגדות לרפורמה גבוה יותר בשל היותן שַמְנָה וסלתה של החברה הישראלית, היא מגוחכת כמובן.

דמוקרטיה אינה בהכרח שיטת משטר תרבותית יותר משיטות אחרות. גדולי הפילוסופים בכל הזמנים, מאפלטון ואילך, מצאו שמתן אפשרות בחירה לכולם מזיקה יותר משהיא מועילה למדינה. תרבות, כפי שציין הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, נועדה לשרטט את הגבולות בין המעמדות החברתיים ולהגן עליהם. לכן הייתה פעם תרבות של אליטה, "גבוהה" לכאורה, תרבות "בורגנית" ותרבות "וולגרית" עממית. האחרונים אגב לא היו רשאים להצביע בכלל. נקודת המוצא של הדמוקרטיה הליברלית בימינו אינה תרבות אלא חירות ושיווין. שפירושם באופן הבסיסי ביותר הרחבת זכות ההשתתפות בחיים הפוליטיים ועיצוב ההכרעה המדינית על פי רוב הנקבע בהצבעה.

זו מתבססת על ההנחה לפיה בני אדם הם יצורים רציונליים, היודעים להחליט מה טוב ומה רע להם, ללא קשר לתואר אקדמי או חשבון הבנק. לכן מחלוקות מוכרעות בסופו של דבר על פי הרוב. עם כל הכבוד למתנגדי הרפורמה, ויש כבוד, הם מהווים מיעוט אופוזיציוני לממשלה הנוכחית. ככאלה, ואם ירצו בכך, הם מוזמנים לתקן את החלטותיו של הרוב באמצעות החלפתו בבוא היום. הטענה לפיה בהעדר מיעוט מפסיק גם הרוב להיות לגיטימי, נכונה גם לכיוון ההפוך.

שלוש הערות לפני סיום. בפאנל המומחים של איילה חסון ביום שישי האחרון, כמו גם זה שלפניו נטען כי קרוב למאה חברי כנסת תומכים בצורה כזו או אחרת בצורך בביצוע רפורמה במערכת המשפט, אף כי אינם מוכנים להודות בכך בגלוי. אם יש בכך ממש, כי אז יתכן כי הקשר בין עוצמת הדציבלים שמשמיעים אלו המתגייסים להגנת בית המשפט העליון ותומכים בעמדתך השוללת כל הדברות, לבין המציאות אינו חד ערכי.

הערה שניה נוגעת למנהיגי המחאה. אם מותר להשיא לך עצה, גבירתי, לא הייתי ממהר לבנות על הצהרות לוחמניות כמו אלו של אהוד ברק, משה יעלון או רון חולדאי. כל אחד מהם בנפרד, וכולם גם יחד, אנשים ראויים ומוכשרים שתרמו לשירות המדינה, אבל איש מהם לא הוכיח עצמו כפוליטיקאי מזהיר. בפרפרזה על חידוד של גראוצ'ו מרקס, ניתן לומר כי שלושתם הוכיחו שהם אלופים בלחפש צרות, למצוא אותן בכל מקום, לאבחן אותן בצורה שגויה ולתת להן תרופות לא מתאימות.

אחרון בהקשר זה. האזהרות לפיהן כמה עשרות יזמים יעזבו את הארץ יחד עם החברות שלהם (ענין שקל לעשות ממנו כותרות אך קשה מאוד לממש), ובכך יובילו לקריסת הכלכלה, מצוצות מן האצבע. התוצר הלאומי הגולמי של מדינת ישראל עומד על כ-1600 מיליארד ש"ח נכון לשנת 2022. בחשבון בנק ישראל קיים עודף יתרות של כ-200 מיליארד דולר, ויחס החוב לתוצר של מדינת ישראל התכווץ בשנת 2022 לרמה של 60%, אחד הטובים במדינות ה-OECD. זהו אחד השיקולים המרכזיים בקביעת דירוג האשראי המקנה יכולת לגייס חובות בריביות נמוכות ובפריסה לשנים ארוכות, כפי שהוכיחה הנפקת האג"ח של בנק ישראל רק לאחרונה.

על מנת לזעזע את הכלכלה הישראלית יש צורך בהרבה יותר מאשר העברת כספים לחו"ל. נכון שכלכלה אינה מדע מדויק. כמה מחתני פרס נובל בשנים האחרונות הוכיחו את הקשר בין 'פסיכולוגית המונים' לתהליכים כלכליים. אלא שאם יש משהו המשותף לכל המחקרים הללו, הרי הוא ההכרה באי-היכולת של תחזיות כלכליות לנבא, באופן שיטתי, החלטות של בני אדם. בסופו של דבר המספרים מדברים בעד עצמם.

מכאן אני רוצה לסיים בהמלצה. כל חייל מקצועי יאמר לך כי צורת הקרב המסובכת ביותר היא נסיגה. ביצוע נסיגה נובע לעיתים קרובות מכישלון ההגנה, ובמהלכה מוותר הכוח הנסוג על שטחים חיוניים בהם החזיק קודם, על מנת לשמור את עיקר הכוח, להרוויח זמן ולתעל את האויב לשטחים נחותים, שיאפשרו בהמשך לבצע התקפת נגד. כפי שאני קורא את המצב, קרב ההגנה נגד הרפורמה אבוד.

אבל יש הבדל בין תבוסה לבין הפסד בקרב. על מנת לשמור על עצמאות בית המשפט (שהוא כזכור גוף ממונה), לשפר את אמון הציבור בו ולהשאירו שווה כוחות לצלעות האחרות במשולש הדמוקרטי, עלייך לעשות אחת מן השתיים: להפסיק להתנשא על ועדת החוקה של הכנסת ולתת דין וחשבון לציבור על פשר התנגדותך לרפורמה; לא ברמת סיסמאות בנאומים, אלא באמצעות טיעונים שמחזקים את עמדתך. הסברה לפיה ניתן לסמוך אך ורק על שיקול דעתם של שופטי בית המשפט העליון אינה תופסת עוד, משעה שהחלטת להיכנס למגרש הפוליטי.

אפשרות אחרת העומדת לרשותך היא להעלות בהקדם האפשרי הצעה לרפורמה משפטית משלך, כזו שתשמר את ה-DNA של מערכת המשפט ולצד זה תתקן את קלקלותיה הרבות. היה ותבחרי לעשות זאת, יהיה נכון בהמשך לקרוא לקואליציה ולאופוזיציה לנהל עליה דיון פוליטי נוקב ולהגיע להכרעה, במקום בו הכרעות כאלה צריכות להתקבל, קרי מליאת הכנסת.

הזמן דוחק גבירתי. משחקי הסרבנות שלך ושל תומכיך לא יקדמו אותנו לשום מקום. זכרי – החשוב ביותר הוא לשמור על הכוח העקרי ולחפש הזדמנות אחרת לשפר עמדות. ולסיום, הפילוסוף הגרמני פרידריך שלגל טען כי לא ניתן למצוא מוסר במקום בו פוליטיקה או כלכלה מעורבת (אידאות, פרגמנט 101). בעיניו פוליטיקה הייתה דבר רע מיסודו משום שהיא הופכת אנשים לאמצעים בידי אחרים. ראי שזה לא יקרה לך חלילה.

בכבוד רב!

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.