אוטונומיה בחינוך עובדת אם תתנו לה באמת לעבוד

"אוטונומיה" זו מילה גדולה. מעין buzzword שתומכי הביזור משתמשים בה כדי לבקר את כל מה שלא עובד כמו שצריך, כל מה שלא "יעיל" (עוד מילה אהובה) באופן בו מדינת ישראל הריכוזית פועלת. "צריך לתת אוטונומיה לרשויות המקומיות", "רשויות אוטונומיות מטרופוליטניות בתחבורה הן כורח המציאות", "אוטונומיה פיננסית לרשויות המקומיות", "אוטונומיה למשרדי הממשלה", ועוד ועוד קריאות להפחתת הכוח של השלטון המרכזי.

תחום החינוך איננו שונה. גם בו, כבר שנים לא מעטות, מחלחלת הבנה לפיה אוטונומיה היא מילת הקסם הבאה, היא זו שתזניק את מערכת החינוך קדימה. גם אני נשביתי בקסמיה. אך אם אודה על האמת, מאחר ובישראל תחום האוטונומיה, בייחוד האוטונומיה התקציבית של בתי הספר לא ממש נחקר, חשתי לא לגמרי בנוח עם הצהרותיי בתחום. אמנם נשענתי על גדולים ממני שחקרו את הנושא ברחבי העולם אך בישראל כמו בישראל, שום דבר איננו ממש דומה לעולם, גם מערכת החינוך.

שינסתי מותניים ויצאתי לדרך, במסגרת עבודת התזה בלימודי התואר השני בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' רענן סולציאנו-קינן. המטרה – לבדוק האם אוטונומיה תקציבית היא דבר טוב וחיובי לבתי הספר בישראל כמו בעולם, או שמא בישראל אנחנו צריכים לעבוד אחרת.

במסגרת המחקר בדקתי את ההשפעה של שיעור התקציב הגמיש בחטיבות העליונות על אחוזי הזכאות לתעודת בגרות. כאן המקום לעצור ולהעיר – אין ממש תקציב גמיש לחטיבות עליונות בישראל, לפחות לא באופן רשמי, וזאת, אני משער, גם הסיבה בגינה הנושא הזה לא ממש נחקר לעומק. אבל בישראל, כמו בישראל, יש את השטח ויש את מתחת לפני השטח. ומתחת לפני השטח, כמי שמכיר את המערכת היטב, ידעתי שישנם אי אלו תקציבים גמישים שמנהלים מוכשרים יודעים להשיג ולנצל.

לבסוף, אספתי נתונים על 462 חטיבות עליונות בישראל והנה התוצאה: אכן, לשיעור התקציב הגמיש יש השפעה חיובית על אחוז הזכאות לבגרות. ובמספרים: עלייה של 1% בלבד בשיעור התקציב הגמיש תוביל לעלייה של 0.3% בזכאות לבגרות. לדוגמא, אם שיעור התקציב הגמיש יעלה ב-40% אחוז בבית ספר המציג במצב רגיל 80% זכאות לבגרות, אז שיעור הזכאות יעלה ל-92%.

במסגרת המחקר גיליתי עוד מספר ממצאים מעניינים. ראשית, למספר התלמידים בבית הספר יש השפעה שלילית על אחוז הזכאות לבגרות. שנית, לגודל התקציב יש השפעה חיובית על אחוז הזכאות לבגרות. שלישית והמשמעותי ביותר – למתן אוטונומיה תקציבית יש השפעה גדולה יותר בבתי ספר עם רמת אוטונומיה נמוכה ובבתי ספר עניים. רביעית, ככל שקיים אחוז גבוה יותר של זכאות לבגרות, כך מתן האוטונומיה יהיה משמעותי יותר.

חשוב לזכור, מידת האוטונומיה התקציבית של מנהלי בתי ספר נמצאת על ציר רחב ומגוון מאוד של אפשרויות. החל מאוטונומיה מלאה בבתי ספר פרטיים לחלוטין, וכלה בקשיחות מוחלטת בבתי ספר ציבוריים מסוימים. המשמעות של אותה אוטונומיה היא היכולת של הנהלת בית הספר להשתמש בתקציב לפי ראות עיניה.

אין להתעלם מהעובדה לפיה מדובר בנושא שנוי במחלוקת. שאלת האוטונומיה התקציבית של בתי ספר היא חלק מדיון רחב יותר באשר לאופן הבעלות ושיטת ההפעלה של מערכות החינוך שהוא חלק מהוויכוח בין גישות כלכליות וחברתיות שונות. אולם, מאחר ומשרד החינוך יצא לדרך בשנה האחרונה עם תכנית גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית) שמשמעותה מתן אוטונומיה תקציבית לבתי ספר באחוזים הולכים וגדלים, הרי שמחקר זה מהווה תמיכה משמעותית במהלכים אלו.

אך אם יורשה לי, מהלך זה לא יהיה מושלם אם האוטונומיה תישאר רק בתחום הפדגוגי. אכן, מנהלי בתי ספר מוגבלים, גם היום, ביכולת שלהם להשתמש בתקציב הגמיש לטובת המשאב החשוב ביותר העומד לרשותם – המורים. שהרי המורים כפופים להסכמי שכר בחסות ארגוני המורים ואינם יכולים להיות מתוגמלים בצורה אחרת.

כולי תקווה שנוסף להגדלת שיעור התקציב הגמיש שעומד לרשות מנהלי בתי הספר, יפתחו גם כלל האפשרויות לנצל אותו. כן, גם עבור תוספת שכר למורים.

טל לוריא הוא מורה, יזם חברתי, מייסד ומנכ"ל עמותת 'מורים מובילים שינוי'