ניידים ונייחים במגילת רות

סיפור הפיכת רות לאם מלכות ישראל מלמד על חשיבות הדבקות בעם ובארץ

רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה | ויליאם בלייק, 1795

בערב בו אנו מציינים את אחד משלושת הרגלים בהם מצווה עם ישראל לעלות לירושלים, נוהגים לקרוא את מגילת רות המספרת על מוצאו של דוד המלך. אולם המגילה מלמדת אותנו שיעור נוסף, על חשיבות הדבקות בעם ישראל ובארץ ישראל מול הניסיונות לרעות בשדות זרים. בתקופה בה אנו חיים, השיעור הזה קריטי לקיומנו.

הסיפור של מגילת רות הוא סיפור על תנועה, הגירה ודבקות גם בתקופות קשות. בפרפרזה לספרו של ד"ר גדי טאוב, זהו סיפור על ניידים ונייחים. המגילה מספרת לנו כיצד בימי שפוט השופטים מוכה הארץ ברעב. בזמן שפשוטי העם נאלצים להישאר נייחים ולסבול מחרפת רעב, ישנן אליטות היכולות וגם מנצלות את יכולתן להגר מחוץ לגבולות הארץ לשדות ירוקים יותר.

המגילה מתארת כיצד אלימלך, אדם אמיד וחשוב, יוצא בעקבות הרעב הכבד אל שדי מואב ביחד עם אשתו נעמי ושני בניו, מחלון וכיליון. המשפחה נשארת בחו"ל במשך כעשור. בינתיים אבי המשפחה מת, ואילו הבנים מתבוללים ונושאים נשים מואביות, תוצאה טבעית של חיים בארץ נוכרייה. ואולם ההשגחה העליונה ממשיכה להכות במשפחה שאיבדה זה מכבר את האב, וגם שני הבנים נפטרים ללא יורש. זהו הלקח הראשון אותו מלמדת אותנו המגילה בנוגע לאסכולה הניידת: גם אם נראה לכם שהחיים נוחים ומענגים יותר מחוץ לארץ ישראל, הדברים עלולים להשתבש בצורה הנוראית ביותר.

בינתיים, הנייחים שבחרו להישאר בארץ במהלך הרעב הכבד הצליחו להתגבר על המכשולים, והמגילה מספרת כי "פקד ה' את עמו, לתת להם לחם". כעת היוצרות התהפכו, אלו שנטשו את הארץ במהלך הרעב הפכו לחסרי כל, ואילו הרעבים בארץ התעשרו. שארית משפחת אלימלך ממשיכה לעשות את מה שהיא יודעת – להיות ניידת. נעמי ושתי כלותיה יוצאות ממואב אל עבר ארץ יהודה, לא ממניעים אידאולוגיים נעלים, אלא פשוט בגלל המצוקה אליה נקלעו במואב והמצב הכלכלי שהשתפר פלאים בארץ ישראל.

בדרך מפצירה נעמי בשתי כלותיה לשוב אל בית הוריהן משום שאין שום דרך שבה תוכל לדאוג לכלכלתן. בעוד שעורפה בוחרת לשוב אל ביתה, רות דבקה בנעמי וממשיכה איתה בדרך. אבל רות לא רק דבקה בכלתה, כי אם בכל אורח החיים היהודי: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". הנוכרייה ממואב מתגלה כשורשית ומחוברת לעם ישראל יותר מאשר משפחת אלימלך מיהודה.

השכר לא מאחר לבוא: עד מהרה פוגשת רות המואבייה בבועז מבית לחם, ובמעין סיפור סינדרלה תנכ"י הוא לוקח אותה לאישה למרות הקשיים, ושניהם חיים באושר ומקימים את שושלת בבית דוד.

בהרבה מובנים זהו הלקח המרכזי של מגילת רות. התנ"ך מתאר בצורה נהדרת כיצד ההשגחה העליונה מתגמלת את אלו אשר דבקים בעם ישראל ובארץ ישראל, ומענישה את אלו אשר בוחרים לברוח כשמתחיל להיות קשה. הקיום של עם ישראל בארצו הוא מאתגר ולעיתים אפילו אכזרי, אבל רק מי שמוכן לעמוד בפרץ ולהישאר נאמן לעמו ולארצו מתוגמל בשכר הנצחי של פסגת הלאומיות היהודית: מלכות ישראל.

בימים בהם אנו חיים מותר ואף צריך לדרוש חיים טובים. ראוי להיאבק ביוקר המחייה, אפשר לכאוב ולבכות על אובדן חיים במסגרת המאבק הלאומי העיקש שלנו, וניתן להתאכזב ממהלכי ממשלה כזאת או אחרת. אבל אסור לעולם לשכוח כי ארץ ישראל היא ארצנו, עם ישראל הוא עמנו ומדינת ישראל היא מדינתנו. אין לנו את הפריווילגיה לוותר ולעזוב פשוט כי קשה, ומי שחושב שחיים טובים יותר מצפים לו שם בגולה – מוזמן לקרוא שוב את מגילת רות.


שי רוזנגרטן הוא ראש אגף חינוך בתנועת 'אם תרצו', בעברו עורך ומגיש בערוץ 20

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. קריאה מעניינת של המגילה. ה״מתיחה״ של משפחת אלימלך הגולה מפני הרעב נדמית לי קצת מופרזת ומלאכותית, וגם מבוססת על הנחה (בעיני שגויה עובדתית) שה״ניידים״ של לפני 3500 שנים היו כמו היום המעמד המבוסס כלכלית.

    אני חושב שזה היה להפך. מי שבידו היו מספיק נחלות ושדות, אולי לא סחר ולא נבנה כלכלית, אבל לפחות היה לו מינימום לאכול, בימי הבצורת והרעב. דווקא העניים שהיתה להם מחלה קטנה, או לא מוצלחת, נאלצו לנטוש אותה ולנדוד ברגל אל ארץ אחרת, בה יכלו בקלות להיהרג בידי העם היושב שם, בהיותם זרים בלתי מוגנים ואף אויבים.

    חוץ מזה.,, אינני מאמין שהמגילה באה לשכנע אותנו שמשפחת אלימלך היתה צריכה להשאר בארץ ולהיספות ברעב, כי אז רות לא היתה נכנסת לתמונה…

  2. לגבי סיום דבריך-
    תוצאה מקרית ולא מתוכננת, טובה ככל שתהיה, לא יכולה להצדיק למפרע מעשה פסול.
    העובדה שכל גברי המשפחה מתו בתוך שנים ספורות(כמה כבר יכול להימשך רעב?) ובלי להספיק להמשיך את המשפחה בהחלט נשמעת כמו עונש שמיימי.
    ולגבי רות? לה׳ יש הרבה דרכים לפעול. אם אבימלך לא היה נכשל, ה׳ היה כבר מוצא דרך אחרת.
    דוד