מלכודת הדבש של ביידן

ד"ר מייקל דוראן הוא עמית בכיר במכון הדסון ושימש בעבר כסגן לעוזר מזכיר המדינה. המאמר התפרסם לראשונה במגזין Tablet באתר tabletmag.com. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגם ולפרסם אותו.

***

בחודש נובמבר, לאחר כמעט שנתיים של דיונים כושלים מול איראן, הנשיא ביידן הכריז כי הסכם הגרעין "מת". אלא שבשבועות האחרונים הוא הקים לתחיה את השיחות עם טהרן בניסיון, כך דווח, "להפחית את המתיחות". אך מאחורי הניסוח המעורפל מסתתרים דברים נוספים. בעוד ביידן ואנשיו טוענים כי הם פועלים לעצור את ההתקדמות האיראנית לקראת נשק גרעיני, המטרה הבלתי-מוצהרת שלהם היא להגביל את ישראל לצמיתות.

לאחר שנכנס לבית הלבן ב-2021, ביידן החזיר עמו את מדיניות הנשיא אובמה במזרח התיכון, מדיניות אשר גולת הכותרת שלה היא הכלה של איראן. אסטרטגיית אובמה אמנם ייצגה מטרה רחבה ושאפתנית, אך יישומה הצטמצם לבסוף להסכם בודד אשר כונה בשם הסכם הגרעין, ובפועל נכשל מלשמש כמחסום בפני איראן בדרך לפצצה. אבל הוא הצליח להשיג מטרה אחרת – הסרת המחלוקת סביב תוכנית הגרעין האיראנית, כך שאובמה ואנשיו היו יכולים לפתוח ערוץ ישיר לטהרן, באמצעותו קיוו לייצב את האזור.

הניסיון של אובמה להתחמק מפתרון סוגיית הגרעין היה המפתח לטבעו ומבנהו של ההסכם. הבסיס להסכם הונח כבר ב-2013, בראשית כהונתו השנייה של אובמה, כאשר הנשיא נכנע לדרישה מצד איראן להכיר ב"זכותה" להעשיר אורניום. בהחלטה אחת בודדה, הוויתור של אובמה הסיר את המכשול המשמעותי ביותר שעמד בפני איראן בדרך לפיתוח נשק גרעיני – כוח הרצון האמריקני. ממשל אובמה הסתיר כמובן בהצהרותיו הפומביות את התפקיד המכריע שהיה לוויתור בזה בהתנעת השיחות להסכם, והציג את חידוש הדיפלומטיה מול איראן כתוצאה של בחירתו לנשיאות של חסן רוחאני המתון לכאורה, שהחל לכהן באוגוסט 2013.

בסיוע נמרץ של "תיבת התהודה" בתקשורת, כפי שהגדיר אותה היועץ הבכיר בן רודס, אובמה ואנשיו יצרו את הרושם ששינוי מגמה בטהרן יוביל לשחר חדש ביחסים בין המערב ואיראן. הם הציגו את הדיונים על הסכם הגרעין כרכבת דוהרת לשלום הנכסף, שנוהגים בה הצמד אובמה ורוחאני, ובכך הציבו מכשול כמעט בלתי עביר לתקיפה ישראלית באיראן. זה היה סוג של שחמט מול ראש הממשלה נתניהו.

ובכירי ממשל אובמה בהחלט התפארו בניצחון. ב-2014, כאשר הדיונים היו בעיצומם והיה נראה כי הסכם הוא בלתי-נמנע, חלק מהם התראיינו בעילום שם לכתבה מקיפה ב-'Atlantic', בה כונה נתניהו בין היתר "chickenshit". בהמשך לאותה גישה, בכיר אלמוני אחר אמר כי "מאוחר מדי כעת עבור נתניהו לעשות משהו. לפני שנתיים או שלוש עוד הייתה אפשרות אבל בסופו של דבר הוא לא היה יכול להביא את עצמו ללחוץ על ההדק. זה היה שילוב בין לחץ מצדנו לבין חוסר הרצון שלו לעשות משהו דרמטי. כעת כבר מאוחר מדי".

אכן, כיום אנחנו יודעים כי אובמה ואנשיו פעלו במקביל או בשיתוף עם גורמים ישראלים אוהדים במטרה לחסום את נתניהו מלהורות על תקיפה בשנים שבין 2009 ל-2012. ביידן, שצוות המזרח התיכון שלו מורכב אך ורק מבוגרי ממשל אובמה, משתמש באותם תרגילים בדיוק. בעוד נתניהו ויועציו שוקלים מחדש התקפה חד-צדדית באיראן, ביידן מתניע מחדש את הרכבת ומנסה להחיות את הסכם הגרעין עם טהרן. במקביל, הוא מפעיל לחץ בתוך המערכת הפוליטית והביטחונית בישראל. מטרתה העיקרית של מדיניות ביידן כלפי ישראל היא ליצור אווירה פוליטית שתעודד בכירים בממשלה ובצה"ל להזדהות עם וושינגטון, במקום עם ההנהגה הנבחרת של המדינה ועם האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים שלה.

כיום כבר ברור עד כמה עמוקה המחויבות של המפלגה הדמוקרטית לאסטרטגיה האזורית מימי אובמה. לפני כשנתיים, אנשי ביידן ניסו להגן על מדיניותם הנרפית בסוגיה האיראנית בטענה כי מדובר בעמדה זמנית בלבד, והסבירו כי כאשר יתברר כי אינה מביאה תוצאות ותפוג הסבלנות מול טהרן, יגיעו במקומה צעדים נחרצים יותר. "אנחנו מחויבים למגעים דיפלומטיים אך התהליך הזה אינו יכול להימשך לנצח", אמר מזכיר המדינה בלינקן ביוני 2021. מספר שבועות לאחר מכן הסביר כי "הזמן אוזל" עבור איראן בכל הקשור לחזרה להסכם הגרעין. "אם איראן אינה מעוניינת לחזור להסכם, אם היא ממשיכה לעשות את מה שנראה שהיא עושה כעת, למרוח את הזמן בשולחן הדיונים ובמקביל לרוץ מהר עם תכנית הגרעין, אם זה הנתיב בו היא בוחרת, נאלץ להגיב בהתאם", הוסיף בהמשך.

אם סבלנות היא מידה טובה, אין ספק שבלינקן הוא קדוש אמיתי. מאז אותן הצהרות על סבלנות אמריקנית הולכת ואוזלת איראן הספיקה בין היתר לדכא באכזריות גל מחאה עממי, לקדם באופן משמעותי את תכנית הגרעין, לתכנן התנקשות בבכירים אמריקנים לשעבר על אדמת ארה"ב, ולפתח שיתוף פעולה צבאי עם רוסיה – כל זאת בזמן שהיא מסרבת לקבל גם את התנאים הנדיבים ביותר שהציע הבית הלבן לחידוש הסכם הגרעין. אף אחת מההתפתחויות האלו, מסתבר, לא הספיקה כדי לבחון את סבלנותו של ממשל ביידן.

מדוע? שיקולים פוליטיים פנימיים יכולים להסביר רק באופן חלקי את ההכלה האמריקנית מול ההתנהלות התוקפנית של איראן. דמיינו כיצד חברי האגף הפרוגרסיבי, המרכיב הדינמי ביותר במפלגה הדמוקרטית, היו מגיבים אם ביידן היה מתייצב מולם ומודה במרומז או במפורש כי הנשיא טראמפ צדק בעניין איראן: אין שום דרך דיפלומטית לשכנע את האייתוללות לוותר על תכנית הגרעין. "מקסימום לחץ" זו הדרך ההגיונית היחידה להתמודד מול טהרן. המרד שיפרוץ במפלגה יהיה מיידי. הפרוגרסיבים מאמינים, באמונה עיוורת ממש, כי אכן קיים נתיב דיפלומטי לשיפור היחסים עם טהרן. הם בזים לישראל ולתומכיה באמריקה, ולכל מדיניות המיועדת לסייע לה.

אך פוליטיקה פנימית אינה הסיפור כולו. בקרב האליטה הביטחונית האמריקנית קיימת אסכולה מבוצרת היטב התומכת בהפשרת היחסים עם איראן, שאינה ששה לפרסם את דבר קיומה מחשש לתגובה מצד הקהילה הפרו-ישראלית. אסכולה זו מתבססת על חמישה עקרונות יסוד. ראשית, המזרח התיכון אינו בעל חשיבות עבור ארה"ב כפי שהיה בעבר. שנית, בנות-הברית של אמריקה כמו ישראל וסעודיה כפו עליה לנקוט עמדה נחושה יותר מול איראן, מאשר זו הדרושה בניתוח קר של האינטרס האמריקני.

שלישית, עימות נרחב בין ישראל לאיראן עשוי לשאוב את ארה"ב למלחמה יקרה ומיותרת. רביעית, צעדים אגרסיביים כמו פעולת מניעה צבאית או סנקציות כלכליות נוקשות כמו אלו שהוטלו בידי ממשל טראמפ, עשויים גם הם להיות מדרון חלקלק לעבר מלחמה. חמישית, והחשוב מכל, מלחמה אשר תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני תהיה גרועה יותר מאשר הכלה של איראן גרעינית, בדיוק כפי שצפון קוריאה, פקיסטן ומדינות גרעיניות אחרות מורתעות בהצלחה כזו או אחרת.

הנחות אלו הובילו באופן בלתי נמנע למסקנה, המרומזת תמיד, לפיה העוינות הישראלית כלפי איראן היא איום על הביטחון הלאומי של ארה"ב. וכך דווקא הכלה של ישראל, הששה לכאורה אלי קרב, הפכה להיות עדיפות אסטרטגית של מדיניות החוץ האמריקנית.

אנשי ביידן מתעבים את נתניהו לא משום שהוא מתנגד בגלוי לגישתם או משום שהוא תומך ברפובליקנים, אלא משום שהוא ממוקם בעמדה הטובה ביותר לחשוף את הפגמים החמורים באסטרטגיה המועדפת עליהם, זו המבוססת על ההנחה כי הכלה של איראן היא גם אפשרית וגם מהווה אינטרס אמריקני. נתניהו בהקשר הזה הוא זן נדיר: מנהיג מדינה זרה אשר אמריקנים מקשיבים לו ישירות כאילו היה אחד מהם. היכולות הצבאיות של ישראל מעצימות את הקול הזה, ומביכות את הממשל הנוכחי.

החל באובמה עצמו, התומכים בהיערכות מחדש מול איראן מעולם לא התייצבו בכנות בפני העם האמריקני ופרסו בפניו את כוונותיהם האמיתיות. על מנת לקדם את המדיניות שלהם, הם תמיד הסתמכו על הטעיה, מסכי עשן וחצאי אמיתות. נתניהו מחזיק בכישרון מיוחד לחשוף את חוסר הכנות הזו.

עמדת נתניהו מתבססת על אפשרות של פעולה צבאית וההיגיון הוותיק והבדוק של הרתעה. אם ארה"ב וישראל אכן שואפות לעצור את איראן מלהשיג פצצה גרעינית, עליהן לשכנע את טהרן כי המחיר לכך יהיה כבד מנשוא. משמעות השכנוע טמונה בפעולות צבאיות שיפגינו הן כוח צבאי והן כוח מדיני, לא רק כדי להעניש את האייתוללות פעם או פעמיים אלא כחלק מסולם הולך ומתגבר של תגובות, יכולת לספוג מתקפת נגד ומענה עליה במכות קשות עוד יותר.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: