הקרב על המערב | המלחמה על ההיסטוריה האמריקאית

"ממסגרים מחדש" את ההיסטוריה שלנו

מאמצים רבים נעשו בשנים האחרונות לשכתב את היסטוריית המערב. מעטים היו מתוקשרים או בולטים בכוונתם כמו פרויקט שהשיק הניו יורק טיימס באוגוסט 2019. מוסדות רבים (לדוגמה, אוניברסיטאות), היו יכולים להשיק את "פרויקט 1619", אך העובדה שפרויקט כזה הושק בעיתון חדשותי – ועוד כזה שעדיין מתייחסים אליו לפעמים כעיתון בעל מוניטין – לא רגילה בהחלט. הפרויקט לא היה כתבה עיתונאית. היה זה ניסיון למסגר מחדש, לכתוב מחדש, את סיפור ייסודה של אמריקה. זה לא מה שהמבקרים אמרו עליו. זה מה שיזמי הפרויקט אמרו על הפרויקט שיזמו.

הפרויקט הושק במהדורה מיוחדת בת מאה עמודים במוסף המגזיני של יום ראשון. במאמר הפתיחה (שעליו זכתה בהמשך בפרס פוליצר) טענה ניקול האנה-ג'ונס את הטענה הנועזת כי צריך להתייחס ליום הגעתם של העבדים הראשונים ליבשת כתאריך היווסדה האמיתי של אמריקה. בפסקת הפתיחה נכתב: "פרויקט 1619 הוא יוזמה מרכזית של הניו יורק טיימס לציון ארבע מאות שנים לתחילת העבדות האמריקנית. מטרתו למסגר מחדש את ההיסטוריה של המדינה, מתוך ההבנה ששנת 1619 היא שנת הייסוד האמיתית שלנו, ותוך כדי הצבת השלכות העבדות ותרומתם של האמריקנים השחורים במרכז הנרטיב הלאומי שלנו".

האנה-ג'ונס, עיתונאית, לא היסטוריונית, חזרה שוב ושוב על הטענה לגבי היותה של שנת 1619 "שנת היווסדותנו האמיתית". בינואר 2020 היא אמרה לקהל באן ארבור כי "שנת היווסדותנו האמיתית היא 1619 ולא 1776". בשיחה עם ג'ייק סילברסטיין (העורך הראשי של מוסף הניו יורק טיימס מגזין), חודשיים לאחר השקת הפרויקט אמר סילברסטיין: "בגדול ובכל מיני דרכים, הצענו רעיון שלפיו אם מתייחסים לשנת 1619, ולא לשנת 1776, כתאריך ייסודה של המדינה, ההבנה פשוט משתנה, וניתן להתייחס לכך כאל מסגור מחדש של ההיסטוריה האמריקנית – כאילו כל התמונה מתמקדת סביב נקודה מרכזית חדשה". כצפוי, טענה זו גרמה להתנגדות מסוימת. ובתגובה אליה, קרו מספר דברים מוזרים.

בתוך שנה מפרסום הפרויקט, האנה-ג'ונס עצמה טענה שמעולם לא אמרה את מה שהיא אומרת מאז הפרסום. "פרויקט 1619 אינו טוען ששנת 1619 היא שנת היווסדותנו האמיתית", היא טענה. אם כי אולי ראוי לציין שהבאנר שלה בטוויטר עדיין מציג תמונה ובה שנת 1776 מחוקה בקו ומוחלפת בשנת 1619. ובכל זאת היא התעקשה שהאנשים היחידים שהשמיעו את הטענה הזו לגבי כוונות הפרויקט שלה היו "אנשי הימין".

זה היה שם. או היה ואינו עוד. ככל שהמחלוקת גדלה, הניו יורק טיימס שִכתב בשקט את דפי האינטרנט המדוברים, והטענה הספציפית שהלהיטה את הרוחות לא הופיעה בהם עוד. המילים "הבנה כי שנת 1619 היא שנת הייסוד האמיתית שלנו" הוסרו חרש. ואחרי שביצעו את המחיקה הקטנה הזו, עורכי העיתון התנהלו כאילו מעולם לא אמרו את המילים שאמרו בפועל, או כאילו השתמשו במילים אלה בדרך שהביעה משמעות שונה ממשמעותן הרגילה. ג'ייק סילברסטיין, לדוגמה, כתב שמה שהפרויקט מנסה להסביר הוא "רעיון מורכב למדי", ושכאשר אמרו ששנת 1619 היא שנת הייסוד האמיתית של אמריקה, התכוונו לזה בכלל כ"מטאפורה". בטפיחה עצמית נדיבה על השכם, הוא ציין שכמה מהמבקרים אמרו שהמטאפורה הזאת שלו מציעה "ראייה צלולה יותר" של ההיסטוריה האמריקנית מזו שהייתה זמינה קודם לכן.

סילברסטיין הכניס אז קצת התאמות משלו. במאמר המבוא שלו, שפורסם באוגוסט 2019, הוא כתב:

1619. זו אינה שנה שרוב האמריקנים מכירים כתאריך בולט בהיסטוריה של ארצנו. אלו שכן, הם לכל היותר חלקיק זעיר מאלו שיכולים לספר ש-1776 היא שנת לידתה של האומה שלנו. אבל מה אם היינו אומרים לכם שעובדה זו, הנלמדת בבתי הספר שלנו ונחגגת אצל כולנו מדי ארבעה ביולי, שגויה, ושתאריך הלידה האמיתי של המדינה, הרגע שבו הסתירות המגדירות אותה הגיחו לראשונה לעולם, היה בסוף אוגוסט 1619?

במהרה שוכתבה בשקט גם הגרסה המקוונת של המאמר הזה. בפרט, המילים "עובדה זו, הנלמדת בבתי הספר שלנו ונחגגת אצל כולנו מדי ארבעה ביולי, שגויה, ושתאריך הלידה האמיתי של המדינה" נמחקו. אולי סילברסטיין תהה לרגע אם לומר שגם המילה "שגויה" הייתה מטאפורה מבריקה שקצרה את שבחי המבקרים. במקום זאת, הוא נאחז בדבר אחר – הטענה כי השינויים בטקסט היו "מינוריים עד כדי כך שחשיבותם אפסית".

לעצם העניין, קשה לחשוב על משהו מהותי יותר משאלת מועד היווסדה של מדינה – ובמיוחד במקרה של המדינה החזקה בעולם. עורכי הניו יורק טיימס היו צריכים לצפות שתפרוץ מלחמה על כל פיסת אדמה הנוגעת בפרויקט 1619, משום שהפרויקט היה יותר מאשר מסגור מחודש או שכתוב. הפרויקט היה התקה מכוונת של ההיסטוריה האמריקנית לסולם מינורי. הזזת מועד הייסוד לא נועדה רק להראות שכל מה שייחד את אמריקה, כולל כוחה הכלכלי, כוחה התעשייתי ומערכת הדמוקרטיה שלה, הגיע מתוך העבדות. היא נועדה למסד את הרעיון שלפיו ארה"ב נוסדה בחטא קדמון. היא ביקשה להפוך סיפור של גבורה ותהילה לסיפור של דיכוי ובושה. אולי מחברי הפרויקט לא ציפו לקבל כל כך הרבה תשומת לב, או לא תיארו לעצמם שישלטו בשיח הלאומי במהירות יוצאת דופן שכזו. אבל זה מה שקרה.

בזיכרון החי, סיפורה של אמריקה הוא אחד הזינוקים הגדולים אל חירות מפוארת, שהנהיגו כמה מהאנשים המרשימים ביותר בתקופתם, או בכל תקופה שהיא. כעת, במקומו, ההיסטוריה האמריקנית ניטעה בפשע שכנראה לעולם לא יהיה אפשר לרכך. אם המחברים חשבו שייצאו מזה ללא כל התנגדות, הם טעו. אבל לנוכח עזות המצח של מַאֲמציהם, ייתכן שהיו מנסים להיזהר קצת יותר בטענותיהם. העבודה המדוברת הייתה כה יומרנית, ואפילו לא ניסתה להסתיר את מטרותיה הפוליטיות המובהקות. מחקר היסטורי על הצדדים הקשים בהיסטוריה האמריקנית יכול לזכות בקלות בהכרה. מחקר כזה ינסה לראות את הדברים במבט כולל. הוא יסקור אנשים לא מבעד עדשה של ביטוי ספציפי או פעולה יחידה, אלא מתוך ההבנה של מה שעשו בחייהם. הוא יסתכל על נסיבות תקופה, על מעשיהן של מדינות ותרבויות אחרות באותו זמן, ועל עוד הרבה, הרבה יותר.

ברור שהאנה-ג'ונס ועמיתיה לא רצו לעשות זאת ולא היו מתאימים לתפקיד גם לוּ שאפו אליו. לדוגמה, במאמר המבוא שלה טענה האנה-ג'ונס שאחת הסיבות העיקריות לרצון של המתיישבים בעצמאות מבריטניה נבעה מרצונם "להגן על מוסד העבדות". היא מצטטת שני מקורות (מ-1772 ומ-1775) שמצדיקים טענה זו. הראשון ביניהם הוא התיק המשפטי הבריטי סומרסט נ' סטיוארט. אבל מוזר למדי להתיימר להניח שמקרה משפטי בריטי נטול כל אחיזה אמריקנית היה אחת הסיבות העיקריות לעצמאותה של אמריקה. מוזר עוד יותר לעשות זאת מההנחה שהסיבות לעצמאות שפורטו במגילת העצמאות חסרות חשיבות. עד כה, נימוקי העצמאות שניתנו במגילת העצמאות נחשבו משכנעים, לכל הפחות. מבחינת פרויקט 1619 הם לא היו כאלה, ולכן צוות העילית שלו החליט להתעלם מהתיעוד ההיסטורי, ויצא לסרוק את הארץ בחיפוש אחר כל דבר שיכול להתיישב עם התאוריה שגזר מראש.

מאמר גרוע אף יותר בין מאמרי הפתיחה של הפרויקט היה חיבורו של סוציולוג ושמו מתיו דזמונד. ייתכן כי בלתי נמנע שסוציולוג המנסה לכתוב היסטוריה יעשה טעויות היסטוריות בשיעור גבוה כפי שעשה דזמונד. אך בלתי נמנע עוד יותר הוא הצורך שלו להשתמש בתרומתו כדי לתקוף את הקפיטליזם. כפי שנכתב בפסקת הפתיחה, "כדי להבין את הברוטליות של הקפיטליזם האמריקני, חייבים להתחיל במושבות". משם ואילך ניסה בחוסר מיומנות להכפיש את הקפיטליזם בכללותו בטענה שמקורותיו נעוצים בעבדות. בנקודה מסוימת, לדוגמה, ניסה דזמונד לשרטט קו ברור המקשר בין תאגידים מודרניים למושבות עבדים. ככה הוא עשה את זה.

בתאגידים המודרניים, כתב דזמונד, "כל דבר מאוכן, מתועד ומנותח במערכות דיווח אנכיות, הנהלת חשבונות כפולה וכימות מדויק". לדבריו, "רבות מהטכניקות הללו שאנו רואים כיום כמובנות מאליהן פותחו במטעים גדולים ובעבורם". אם ננסח זאת בנימוס, זהו טיעון נבער להדהים. דזמונד אינו מביא ראיות לכך שמטעים היו המקומות שבהם נוצרו הטכניקות הללו, וזאת משום שאין ראיות כאלו. אם לאנטי-קפיטליסט ששכר הניו יורק טיימס היה טווח ראייה היסטורי רחב יותר, ועמדה אנטי-קפיטליסטית דוגמטית פחות, ייתכן שהיה מבחין במשהו אחר: בכך שארגונים מצליחים רבים לאורך ההיסטוריה חולקים ביניהם מאפיינים שהוא מתאר.

אחרי הכול, האם יכולה להיות סיבה לכך שמערכת שבה הכול "מאוכן, מתועד ומנותח" עשויה לעבוד טוב יותר ממערכת שבה הדברים, למשל, "הולכים לאיבוד, זוכים להתעלמות ונשכחים"?

בשלב זה, הרוח כבר נשבה במפרשיו של דזמונד. ביקורתו האנטי-קפיטליסטית המשיכה: "כשמנהל בדרג ביניים מבלה אחר צוהריים במילוי שורות ועמודות בגיליון אקסל, הוא חוזר על הליכים עסקיים ששורשיהם מתפתלים אחורה, אל מחנות עבודה של עבדים". אכן, קו כזה יצטרך להיות ארוך ונפתל מאוד. שכן אפשר לומר גם שהמנהל בדרג הביניים עושה משהו שמנהלי חשבונות קפדנים עשו לאורך ההיסטוריה, עוד מימי מצרים הפרעונית והשומריים המסופוטמיים (שאיש מהם לא היה לבן). מדי פעם מנסה המחבר מפרויקט 1619 לגייס מישהו שיתמוך בקביעותיו. האדם היחיד כמעט שהוא יכול לאתר היא קייטלין רוזנטל, מחברת ספר על עבדות משנת 2018. דזמונד מצטט אותה להגנתו אך נמנע מלציין את הטענה של המקור שלו, שלפיה "לא נמצא נתיב פשוט שלאורכו התפתחו גיליונות נייר של בעלי עבדים לאקסל של מיקרוסופט". במילים אחרות, דזמונד מצטט מקור שאומר ההפך ממנו, ומצדיק בעזרתו את נימוקיו. במקומות אחרים הוא מבין שלא כהלכה את מקורותיו, מצטט סטטיסטיקות בצורה שגויה, ואינו מציין עובדה מרכזית למדי: מערכת המושבות לא הייתה מערכת קפיטליסטית; היא הייתה מערכת פאודלית. אבל שונאי המערב שונאים תמיד גם את הקפיטליזם המערבי ומוכנים להלל את הכישלונות של כל מערכת כלכלית אחרת, או להתעלם מהם, כל עוד יוכלו להציג את קפיטליזם השוק החופשי כזרוע נוספת של קולוניאליזם ודיכוי מערביים.

נראה שמשימתו של דזמונד הייתה פשוטה: להכפיש את המערכת הקפיטליסטית. האנה-ג'ונס והניו יורק טיימס ביקשו לצייר את כל החיים האמריקניים ככאלה שנולדו מהחטא הקדמון של העבדות, ומתיו דזמונד פשוט נשכר כדי לבצע את משימת חיסול הקפיטליזם. אבל שאר חלקי הפרויקט היו כולם אסרטיביים באותה מידה ולקויי ידע באותה מידה. לדברי האנה-ג'ונס, ארצות הברית אפילו לא הייתה דמוקרטיה "עד שהשחורים האמריקנים הפכו אותה לכזאת". טענה מסוג כזה יכולה להישמע בעצרת, אך לא להיות מזוהה עם פרויקטים היסטוריים – אפילו כשמדובר בפרויקט תיקון היסטורי המתפרסם בעיתון.

מובן שכל זה היה בסופו של דבר יותר מדי בשביל כמה היסטוריונים אמיתיים בתחומים הרלוונטיים. חוקרים מובילים של ההיסטוריה האמריקנית (שון וילנץ, ג'יימס מקפירסון, גורדון ווד, ויקטוריה ביינום וג'יימס אוקס) כתבו לניו יורק טיימס והביעו את התנגדותם לפרויקט. בעודם משבחים כל מאמץ לבחון את ההיסטוריה, הם קבלו כי ב"עניינים של עובדות ניתנות לאימות" ש"לא ניתן לתארן כפרשנות או 'מסגור'", הפרויקט טעה קשות בהיסטוריה שלו. היסטוריונים אמרו כי פרויקט 1619 שיקף "עקירה של הבנה היסטורית על ידי אידאולוגיה".

תיקונים לפרויקט 1619 החלו לזרום מכל עברי המפה הפוליטית ומגורמים אחרים שאינם קשורים אליה. בריאיון לאתר סוציאליסטי, ג'יימס אוקס מאוניברסיטת העיר ניו יורק העלה תלונה מעניינת של השמאל הפוליטי על הפרויקט. הוא התלונן כי הדבר הגרוע ביותר בתעמולה של הפרויקט הוא ש"היא מובילה לשיתוק פוליטי. זה תמיד היה כאן. אין דבר שנוכל לעשות כדי לצאת מזה. אם זה בדנ"א, אין דבר שנוכל לעשות. מה אתה עושה? משנה את הדנ"א שלך?"

לצד התנגדויות מוסריות, המשיכו לעלות טענות לטעויות ולסיכומים לא הגונים בפרויקט 1619. אבל למרות הכול, הניו יורק טיימס דבק בפרויקט שלו. יותר מדי כבר הושקע בו. המתעד הלאומי החליט שהוא ישנה את התיעוד בין אם ההיסטוריונים מסכימים עם המעשה בין אם לאו, בין אם העובדות תומכות בו ובין אם לאו.

זו לא הייתה עיתונות ולא היסטוריה. זה היה קמפיין פוליטי.

האנה-ג'ונס, שלא הייתה יכולה לענות על אף אחת מהביקורות בדבר הכשלים ההיסטוריים הבסיסיים של הפרויקט שלה, נסוגה לשני מהלכים. אחד מהם היה להשתלח. בטוויטר היא לגלגה על "היסטוריונים לבנים" וצחקה על הרעיון שהם מייצרים "היסטוריה אובייקטיבית באמת". כשמישהו תיאר את מקפירסון כהיסטוריון "דגול" של מלחמת האזרחים, היא ענתה: "מי מחשיב אותו לדגול? לא אני". לאחר מכן יצאה לתמרון "הפגוע". היא התלוננה שאיש מהחוקרים לא יצר איתה קשר באופן פרטי והתעקשה שלו היו עושים זאת, היא הייתה "מתייחסת לדאגותיהם ברצינות רבה". במקום זאת, היא אמרה, התנהל "סוג של קמפיין" להבאת אנשים "לחתום על מכתב שמטרתו האמיתית הייתה להוציא שם רע לפרויקט כולו בלי לקיים על כך שום שיחה מוקדמת". לפי ההיגיון הזה, כמובן, אפשר לומר שכל האמריקנים אמורים להרגיש פגועים, כי ניקול האנה-ג'ונס שִכתבה את תאריך הלידה של מדינתם, ניסתה לשכתב את היסטוריית האומה כולה, ועשתה זאת בלי ליצור קשר עם איש לפני כן. קל וחומר עם אנשים שיודעים על מה הם מדברים.

אבל הדבר המעניין ביותר שקרה עם פרויקט 1619 היה מה שקרה כשהוא עבר מהדפים אל הרחובות. ביוני 2020, כשמחאות ומהומות פרצו בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד, פרסם הניו יורק פוסט מאמר דעה שבו נכתב כי "אמריקה בוערת". הוא תיאר כיצד מתפרעים כבר הציתו תחנות משטרה ומסעדות, בזזו חנויות ברחבי המדינה, וכעת הם באים לחפש פסלים, כולל זה של ג'ורג' וושינגטון, שזה עתה נהרס באורגון. "קִרְאוּ להן מהומות 1619", כתב המחבר. הדברים צדו את עינה של האנה-ג'ונס והיא פנתה לרשתות החברתיות כדי לקבל את המחמאה. לקרוא להם מהומות 1619? "זה יהיה לי לכבוד", אמרה, בזמן שהמדינה בוערת. "תודה".

מהומות 1619

באותה מהירות מדהימה שבה יכולים רעיונות עלומים לזרום מהאקדמיה החוצה, רעיונות שמפומפמים בתקשורת יכולים לעשות את דרכם לרחובות. בערך בזמן שפרויקט 1619 הגיע, אמריקה הייתה בשלה בעליל למסגור מחדש שיבוצע בידי אלה המתנגדים כמעט לכל היבט של הקמתה. בשנת 2020, סקר הראה ש-70% מאלו המגדירים עצמם "ליברלים" מבקשים לשכתב את החוקה האמריקנית כדי "שתשקף טוב יותר את הגיוון שלנו כעם". עקרונות יסוד בהיסטוריה האמריקנית, שהימין והשמאל הסכימו לגביהם עד כה, ושבמשך דורות איחדו אמריקנים מכל רקע, נהפכו פתאום לסלעי מחלוקת מרכזיים. העיתוי הברור והיצרי ביותר שבו ניכרה מגמה זו היה גל הפלת הפסלים שפרץ בקיץ 2020. חיש קל הרחיבה התנועה הזו את מוקד התעניינותה מדמויות שנויות במחלוקת בהיסטוריה האמריקנית אל כל דמות מרכזית בלב הניסוי האמריקני, מהמייסדים ואילך.

זה התחיל כאמור בשוליים השנויים במחלוקת: בדמויות המזוהות עם הקונפדרציה, מדינות הדרום במלחמת האזרחים. בימים שלאחר מותו של ג'ורג' פלויד, העיר בירמינגהם במדינה אלבמה הסירה אנדרטה של הקונפדרציה שהוקמה 115 שנים קודם לכן. באלכסנדריה שבווירג'יניה הסירו הרשויות את הפסל 'אפומטוקס' שהוקם על ידי בנות הקונפדרציה המאוחדות (United Daughters of the Confederacy , או בקיצור UDC) בשנת 1889. ברחבי הארץ ננקטו פעולות דומות. אוניברסיטת אלבמה הודיעה כי תסיר כמה לוחות הנצחה לבוגריה, חיילי הקונפדרציה. ולאחר שפסל של הקונפדרציה המנציח את כוחות הרגלים של ג'קסונוויל הושחת בפלורידה, צוות מנופים נכנס בשעות הבוקר המוקדמות ופירק את הפסל. לא היו הרבה התנגדויות לכל זה. מעטים רצו להגן על קיומם של פסלי הקונפדרציה. מעטים עוד יותר רצו לעשות זאת מיד לאחר רצח נורא, גזעני לכאורה. אבל הרשויות וההמונים, שהתחילו בפסלי הקונפדרציה, התקשו עד מהרה לדעת היכן צריכה הייתה להיעצר ההשחתה שלהם.

פסליו של כריסטופר קולומבוס היו מוקד מרכזי לזעמם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמגלה הארצות נמצא במוקד ראייתם של פעילים אנטי-מערביים. במהלך שנות התשעים ובעשור הראשון של המאה הנוכחית היו התפרצויות רגש אנטי-קולומבוסי באמריקה. אבל כל זה תפס תאוצה בשנת 2020, כאשר פסלים של קולומבוס הותקפו והוטחו ארצה בכל רחבי המדינה. במהלך הזעם המשחית הגדול באותה שנה, פסליו של קולומבוס נהרסו על ידי ההמונים או הוסרו מראש על ידי הרשויות בשיקגו, פיטסבורג, בוסטון, מינסוטה, וירג'יניה ובעשרות מקומות נוספים ברחבי אמריקה.

ככל שנקפו הימים וההמונים חיפשו עוד ועוד קורבנות עשויים מאבן, הם התקרבו והלכו לאתריה הקדושים של ההיסטוריה האמריקנית. פחות מחודש לאחר מותו של ג'ורג' פלויד, בצפון-מזרח פורטלנד הפיל ההמון פסל של ג'ורג' וושינגטון וריסס עליו את המילים "אתה ניצב על אדמת ילידים" ו"קולוניאליסט רוצח". הם גם סימנו אותו באותיות BLM ובציון השנה 1619. באותה הזדמנות הקהל גם הצית את ראשו של הפסל, עטף אותו בדגל האמריקני, ואז הצית גם אותו. במהלך אותה תקופה המונים גם הפילו פסל של תומס ג'פרסון מחוץ לתיכון שנקרא על שמו, ריססו עליו את המילים "אדון עבדים" והוסיפו את שמו של ג'ורג' פלויד.

עד מהרה הגיע שוב תורו של ג'ורג' וושינגטון, כאשר פסל שלו נצבע באדום ונהרס במרכז העיר לוס אנג'לס. בסן פרנסיסקו הותקפה בידי המון אנדרטה לזכר יוליסס גרנט – הנשיא שהנהיג את צבאות האיחוד בהבסת הקונפדרציה. בשלב הזה כבר נראה היה שכל ההיסטוריה האמריקנית ניצבת על הכוונת. פסלו של המיסיונר הספרדי האב יוניפרו סרה נהרס בלוס אנג'לס, וכך גם פסלו של פרנסיס סקוט קי, מחבר מילות ההמנון האמריקני, "הדגל זרוע הכוכבים".

בחלק מהערים ההרס היה כה נרחב עד שהרשויות הסירו פסלים בקדחתנות בניסיון להקדים את ההמון. אחרי מתקפות על פסלים של אברהם לינקולן בחלקים אחרים של ארצות הברית, הודיעו הרשויות בבוסטון כי יפרקו ויסירו פסל של לינקולן ועבד משוחרר, שעמד בכיכר פארק. ואילו באוניברסיטת הופסטרה בניו יורק, רשויות המוסד הזיזו פסל של תומאס ג'פרסון בקמפוס כהיענות לתנועת "ג'פרסון חייב ללכת". רק שנתיים קודם לכן, ב-2018, דחו רשויות האוניברסיטה את קריאות הסטודנטים להסיר את ג'פרסון. אך עתה, קצת יותר מחודש לאחר מותו של ג'ורג' פלויד, הרשויות הסירו אותו מרצונן.

אחת הסטודנטיות שעמדו מאחורי הקמפיין להסרת פסלו של ג'פרסון אמרה שהסרתו והעברתו של הפסל אינן מספיקות, אך לפחות ימנעו מהוריה לבלות "לילות חסרי שינה בחשש שבתם הבכורה תעבור לינץ' בידי קבוצות עליונות לבנה ששאבו אישור מהחלטתה של הופסטרה שלא להסיר את הפסל".

נדמה היה שההיסטוריה האמריקנית נמחקת מכל כיוון. הפסלים שהופלו היו של מנהיגי הקונפדרציה ושל מנהיגי האיחוד כאחד. הופלו פסליהם של אדוני עבדים – אבל גם פסליהם של אלה שמעולם לא היה עבד בבעלותם. הופלו פסליהם של תומכי העבדות – אבל כך גם פסליהם של אנשים כמו ג'ורג' וושינגטון, שלימים התנגד לעבדות ושחרר את עבדיו. ולא היו אלה רק האבות המייסדים שזכו ליחס הזה, אלא כמעט כל מי שהגיעו אחריהם. בפרינסטון, בית הספר ליחסים ציבוריים ובינלאומיים על שם וודרו וילסון הודיע שהוא מוחק את וודרו וילסון משמו. עד אז נודה וילסון בעיקר בזכות תוכנית השלום לאירופה שהגה בסוף מלחמת העולם הראשונה, וכמי שדחף להקמת חבר הלאומים. עכשיו, כמו כולם, הוא הואשם ב"חשיבה גזענית" ועל כן האוניברסיטה שבה למד וכיהן כנשיא לפני שהגיע למשרה בכירה יותר, החליטה שאין לה עוד שימוש בשמו. מותו של ג'ורג' פלויד הוצג כהסבר לזירוזו של הליך התייעצות שנמשך מזה כמה שנים.

דרך חדשה למחשבה ולהתבוננות על ארצות הברית שטפה את האומה. עד כדי כך שהנשיא דאז דונלד טראמפ החליט לשאת נאום מהר ראשמור בניסיון לבסס מחדש את הנרטיב האמריקני וללא כל ספק גם לאמץ אותו לחיקו לקראת בחירות. אולם במובנים מסוימים הדבר הבולט ביותר בנאומו של טראמפ בהר ראשמור בסוף השבוע של 4 ביולי 2020 לא היה תוכן דבריו – על הישגיהם של וושינגטון, ג'פרסון, לינקולן ותאודור רוזוולט שפניהם נחקקו בסלע שמאחוריו.

שכן מה שבלט מעל הכול היה דבריה של כתבת CNN כשהערוץ העביר את השידור להר ראשמור לקראת הנאום. כך תיארה ליילה סנטיאגו את האירועים: "בפתח סוף השבוע של יום העצמאות הנשיא טראמפ יהיה בהר ראשמור, שם יתייצב בפני אנדרטה לשני בעלי עבדים הבנויה על אדמה שנחטפה מהאינדיאנים". היא המשיכה ודיווחה שהנשיא צפוי להתמקד במאמצים "להרוס את ההיסטוריה של ארצנו". כך, בלי כחל ושרק, כאילו הפוליטיקאית בסיפור זו היא.

שנים ספורות קודם לכן לא היה עולה על הדעת שמנחה באחת מרשתות החדשות המרכזיות תשתמש בשפה המושאלת כולה מהדמויות המהפכניות והקיצוניות ביותר בארצות הברית. אם הר ראשמור "נגזל", כיצד מוגדרים שאר שטחי ארצות הברית? לפני העידן המודרני כל ההיסטוריה של המין האנושי הייתה של השתלטות וכיבוש. קבוצה אחת של עמים ילידיים הוחלפה בקבוצה אחרת. מישהו מחוץ ליבשת אמריקה תמיד היה "מגלה" את אמריקה.

מה בדיוק היו אמורים קולומבוס והאירופים שבאו בעקבותיו לעשות לאחר התגלית? האם היה עליהם לחזור הביתה ולומר שאין מה לראות? או שאולי היה עליהם לשמור את התגלית שלהם לעצמם, להמתין שמישהו אחר יגיע אליה, או להכריז על אמריקה כמקום ללא פוטנציאל? המסקנה הבלתי נמנעת של הנרטיב הזה היא שמוטב היה לו קולומבוס מעולם לא היה מגלה את אמריקה. או שמוטב היה לו נמצאה ויושבה על ידי תרבות מתאימה יותר. כמו הסינים או היפנים.

אך מושגים אלה אינם רק א-היסטוריים. בשלב הזה הם גם הרסניים לחלוטין. כי אם האדמה שעליה אתה נמצא פשוט נגנבה, האבות המייסדים היו פשוט "בעלי עבדים", החוקה צריכה להיכתב מחדש, ואף דמות בהיסטוריה שלך אינה ראויה לכבוד כלשהו, אז מה בדיוק מחזיק את הפרויקט המפואר בן רבע המילניום שהוא ארצות הברית של אמריקה?

לרכישת הספר המלא לחצו כאן. מנויי מידה? קוד קופון מחכה לכם באזור האישי.