שנה אחרי מריופול, המלחמה לא הולכת לשום מקום

במצב העניינים הקיים נראה שצד אחד אינו מסוגל לנצח במלחמה, ואילו הצד השני אינו מסוגל להפסיד בה

הנשיא פוטין וחורבות מריופול | armyinform.com.ua, kremlin.ru, Creative Commons Attribution 4.0 International

לפני כמעט שנה בדיוק, כאשר החיילים האוקראינים האחרונים עזבו את העיר מריופול החרבה, פרשנים רבים האמינו כי המלחמה שנפתחה בידי פוטין מתקדמת לקראת סיומה בניצחון רוסי.

אמונה זו התבססה על מספר הנחות יסוד שהופרכו מאז. הראשונה גרסה כי הקרב בן שמונים הימים על מריופול אינו יכול להתרחש שוב בערים אוקראיניות נוספות הנמצאות תחת מתקפה רוסית. ההתנגדות במריופול הובלה בידי גרעין קשה של לאומנים אוקראינים שהיו מוכנים, אם לא נלהבים, להילחם עד הסוף המר. רובם היו פועלים במפעל הפלדה הגדול במדינה ופיתחו בהדרגה רוח לחימה וגאוות יחידה. ההנחה הייתה כי שילוב נסיבות כזה אינו יכול לחזור על עצמו במקומות אחרים באוקראינה.

ההנחה השנייה גרסה כי רוסיה, לאחר שספגה אבדות כבדות בכוח אדם וציוד, לא תהיה במצב בו היא תרצה להאריך מלחמה הדורשת משאבים מעבר לכל מה שדמיינה בתחילה. לבסוף, חלק מן הפרשנים האמינו (או קיוו) כי התמונות המזעזעות שהגיעו מן הקרב הטראגי במריופול, הנחשב לקטלני ביותר על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, עשויות לגייס אנרגיה בינלאומית מספקת כדי לשאוף לסיום מהיר של הסכסוך.

אלא שמה שהתרחש בפועל היה שונה למדי. המלחמה יצרה את מה שאפשר להגדיר כסף כאב עבור שני הצדדים. הן אוקראינה והן רוסיה התרגלו לקצב חדש של הקרבות, שנעו בצד אחד בין מלחמה עד טיפת הדם האחרונה כמו במריופול ובצד השני התקפות טילים אקראיות בעלות משמעות סמלית בעיקר. שני היריבים נראו כמי ששמחים להראות שהמלחמה נמשכת, למרות שהיה ברור שהיא לא מתקדמת לשום מקום. מכך נולדה המשוואה השלילית לפיה צד אחד אינו מסוגל לנצח במלחמה, ואילו הצד השני אינו מסוגל להפסיד בה. התוצאה היא מלחמה אינסופית, או מלחמה המתנהלת על בסיס "אין מחר". שני הצדדים הפכו אדישים ועייפים.

בהשוואה למעשי הטבח ההמוניים בסוריה או בצ'צ'ניה, היה נראה כי מספר האבדות האזרחיות והצבאיות באוקראינה נמצא תחת שליטה כלשהי. העובדה לפיה מיליוני אוקראינים ואולי כ-2.5 מיליון רוסים נעקרו מביתם, הראשונים כדי להישאר בחיים והאחרונים כדי להימנע מגיוס, נראתה גם היא סבירה יחסית למה שקרה לסורים ולצ'צ'נים. בצד הרוסי, הנשיא פוטין מצא במלחמה כלי שימושי לשמירת כוחו בשלטון, רדיפת אויבים אמיתיים או מדומיינים מבית ופיתוח שיח אולטרה-לאומני שיתמוך בטענתו ללגיטימציה. בפולקלור הרוסי אין צארים טובים או רעים, רק כאלה שהחזיקו בלגיטימציה או לא השכילו לשמור עליה.

אז האם עלינו לצפות מן המלחמה באוקראינה להימשך עוד שנים רבות, אולי לנצח? ראשית יש לזכור כי לאירופה יש היסטוריה של מלחמות ארוכות מאוד, חלקן בנות עשורים. לא מזמן ממש במונחים היסטוריים, רוסיה ניהלה מלחמה בת עשר שנים באפגניסטן לפני שהגיעה לסף הכאב בו לא יכלה לעמוד עוד.

בסופו של דבר, נראה כי המלחמה באוקראינה היא כזו שכל הצדדים חושבים שיוכלו לחיות איתה, וחלקם אף חושבים שיוכלו להרוויח ממנה. הדמוקרטיות במערב שתומכות באוקראינה רואות במלחמה כאמצעי לריתוק של רוסיה ומניעה ממנה לבצע מעללים דומים במקומות אחרים; סין רואה במלחמה כהזדמנות לחזק את אחיזתה בחלקים נרחבים במזרח הרוסי, בין אם באמצעות התיישבות זמנית או באמצעות השקעות ענק בחקלאות ותעשייה, בעודה נהנית מגז ונפט רוסיים במחירי מציאה. רוסיה חלשה ומוכה תאפשר לסינים להציג עצמם כמתחרים העיקריים ל"הגמוניית המערב", בגרסה החדשה של מאזן כוחות עולמי דו-קוטבי.

מעצמות אירופה עשויות למצוא עצמן לבסוף בצד המפסיד, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה פוליטית. השפעות המלחמה כבר מורגשות בכל בית במדינות האיחוד האירופי בצורת אינפלציה, הפסקות חשמל ומחסור במוצרים. בה בעת, רמות התמיכה המובטחת לאוקראינה הולכות וגוברות, כאשר מנהיגים בולטים באיחוד מתחרים ביניהם מי יכתוב צ'קים גדולים יותר לזלנסקי.

המלחמה יכולה לגרום נזק ארוך טווח עבור אירופה במספר דרכים. פסגת האיחוד שנערכה לאחרונה באיסלנד, יחד עם כינוס מועצת אירופה, עסקה בין היתר בשאלה המציקה האם יש לפתוח בדיונים רשמיים לגבי קבלת אוקראינה כחברה מלאה באיחוד. זהו נושא שעלול עם הזמן ליצור מחלוקות עמוקות באיחוד, כאשר חלק מן החברות תומכות בפתיחה מיידית של משא ומתן, ואחרות דוחות אותה. מתן יחס מיוחד לאוקראינה עשוי גם להכעיס את המועמדות האחרות לחברות באיחוד, במיוחד אלו הבלקניות אשר ממתינות ומצייתות לחוקי האיחוד במשך שנים ארוכות, שלא לדבר על טורקיה הממתינה כבר מאז שנות ה-90 של המאה שעברה.

נשיא צרפת עמנואל מקרון, בניסיון להתחכם, אמר כי אוקראינה היא "חברה במשפחה האירופית", אך שכח כי דבר דומה ניתן לומר למשל על אלבנה, מקדוניה או סרביה, ובוודאי גם על רוסיה שהיא כרגע הזאב הגדול הרע.

בינתיים, גורמים בנאט"ו מדברים על אוקראינה כ"שותפה הנהנית מהגנה מלאה", ובך רומזים על יצירת קטגוריה חדשה של חברות בברית. זהו שיח מסוכן עבור כל המעורבים. הוא עלול לספק לאוקראינה רושם מוטעה לפיו אין גבול ממשי לתמיכה לה תזכה מנאט"ו. הוא עלול ליצור בקרב אחרים אשליה לפיה ניתן לזכות בהגנת נאט"ו מבלי להיות חברים בברית. וגרוע מכל – שיח כזה מספק עוד חומר רב לתעמולה של פוטין, שכבר מזמן טוען כי הוא קורבן ל"תוקפנות" נאט"ו.

הברון אנטואן-אנרי ז'ומיני, ההוגה הצבאי בן המאה ה-19, תיאר את המלחמה כ"מדע אפוף באפלה אשר בשיאה איננו יכולים להתקדם אף צעד אחד בטוח; שגרה ודעה קדומה הן הבסיס לה". יחד עם זאת הוא התעקש כי בטרם פתחת במלחמה עליך לנסות וליצור חזון לגבי האופן בו היא תסתיים, רצוי בנקודה בה אתה יכול לטעון לניצחון, או אם מצב זה אינו אפשרי – לצאת ממנה בנזק מינימלי.

כרגע נראה כי לאף צד במלחמה באוקראינה אין מושג לגבי האופן בו היא עשויה להסתיים, בזמן ששניהם חולמים על ניצחון מוחלט. ואלו הן חדשות רעות עבור העולם כולו.


אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. שטויות, הכותב מציג עמדה רופסת.
    העמידה העיקשת של אירופה וארה"ב מאחורי מאוקראינים, והנכונות לספק לאוקראינה נשק ותמיכה בלתי מוגבלים אפילו אל מול האיומים הגרעיניים של רוסיה מפריחה חיים חדשים באירופה ומוכיחה שהמערב חי בועט ובשיא כוחו ומוכן לעמוד על עקרונותיו גם במחיר אי נוחות כלכלית.
    הפסד אוקראיני יסמן לכל העולם שהבריון עם הגרעין תמיד ינצח, ולא משנה איזה כללים בינלאומיים הוא שובר. ולכן אוקראינה חייבת לנצח. ורוסיה חייבת להפסיד.

    לאוקראינים יש את הרצון, התעוזה, והשכל לנצח, כל מה שהם צריכים זה תמיכה חומרית בנשק וכסף.
    לעומת זאת, רוסיה הגדולה נשחקת, הגרעון בשיא של כל הזמנים, הטנקים, הטילים, התותחים, והתחמושת נגמרים. ויש רק כל כך הרבה במלחמה המודרנית שכוח אדם בלתי מיומן וללא מוטביציה יכול לעשות.
    היום עם קבלת טילים ארוכי טווח ומטוסים חדישים, האופנסיבה האוקראינית תצבור לאט לאט עוד ועוד יתרונות, עד בשנקודה מסויימת הקווים הרוסים ישברו והאיקראינים ישחררו את אדמתם.

  2. כולם (חוץ מהחיילים ובני משפחותיהם משני הצדדים )מרוצים מהמצב
    לרוסיה יש עם מה להתעסק, והיא גם נחלשת תוך כדי ,
    לאוקראינה כולם שמחים לספק נשק , כדי לנסות אותו .
    לרוסים יש הרבה יותר כסף ונשק משלהם
    לאוקראינים יש מוטיבציה גבוהה ואופי לוחמני ונשק מכל תומכיהם (אף אחד לא אוהב אותם אבל לכולם יש אינטרס להחליש את רוסיה ולבחון את הנשק בזמן אמת)
    כנראה שני הצדדים ימשיכו לנצח שה את זה לנצח

  3. פיסקת הסיום מוגזמת למדי-אלה חדשות רעות רק לאיחוד האירופי. לשאר העולם זה לא מזיז יותר מהמלחמה בסוריה שנמשכת כבר מעל עשור וכולם כבר התרגלו לה.
    וגם לגבי האיחוד האירופי-הכול תלוי מה הם יעשו בהמשך. האם הם יבחרו במחלוקות פנימיות וקנאה, ברפיסות ובגידה באוקראינה או בהגדלה מסיבית של התמיכה עד כדי הזרמת חיילים של ממש מכל רחבי האיחוד. ימים יגידו.