השיטה ברורה: להתנגד לכל מינוי בכיר, גם ע"י נימוקים מופרכים ותרגילים מלוכלכים. מה יש לה להפסיד?
לפני כארבע שנים, בסמוך למועד בחירות נובמבר 2022, רשמה היועמ"ש מיארה את אחת מתבוסותיה המוקדמות כאשר בג"ץ החליט לבטל את מינוי השופט בדימוס מני מזוז כיו"ר הוועדה למינוי בכירים, לאחר שמצא כי "אינו עולה בקנה אחד עם ההגבלות החלות בתקופת בחירות". מיארה ניסתה אז לארגן למזוז מינוי קבע של שמונה שנים, שלטענתה נדרש על מנת לאשר מינוי רמטכ"ל עוד בטרם הבחירות, וסירבה לכל פשרה בדמות תפקיד זמני למזוז או כל הצעה אחרת. על כך כתב אז השופט סולברג כי "גישה זו משקפת, הלכה למעשה, סטייה מן הדין".
באותה עת לא היה ברור לגמרי מדוע מיארה מתעקשת דווקא על מזוז האפרורי ומוכנה להתבזות כך באולם בית המשפט, אך בשנים שחלפו מאז הסתבר כי הייתה זו רק נקודת הפתיחה למלחמה משפטית ארוכה בין היועצת לבין הממשלה שלה היא אמורה לספק שירותי ייעוץ. במלחמה זו החזית המרכזית היא מינויים לתפקידים בכירים. היועמ"ש, שמינויה שלה לתפקידה נעשה בהליך פסול בפני עצמו, כולל התנגדות מצד יו"ר ועדת האיתור ורשימת ממליצים מפוקפקת, הבינה משלב מקודם כי כוחה האמיתי בעיכוב ביצוע מדיניות הממשלה הנבחרת טמון בתקיעה ומריחה של כל מינוי שהממשלה מבקשת לקדם, גם במחיר השפלה מקצועית ואישית מתמשכת.
כך למשל, בפרשת מינוי ד"ר אודליה מינס לממלאת מקום יו"ר מועצת הרשות השנייה, ספגה מיארה מהלומה קשה מצד שופטי העליון, שדחו את עמדתה אשר ביקשה לפסול המינוי וקבעו כי "אינה מתיישבת" עם האיזונים הקבועים בחוק ו"מעוררת קושי", ושוב דחו את עמדתה בנוגע לתקינות תהליך המינוי. השופטים גם מתחו ביקורת על שיטתה הקבועה של מיארה להצטרף לעותרים ולסרב לייצג את הממשלה, שנאלצה לשכור ייצוג פרטי יקר.
לאחר מכן פתחה היועמ"שית בסאגה סביב מינוי של רואי כחלון לממלא מקום נציב שירות המדינה. באמצעות "בדיקה משמעתית" נגד כחלון השאירה היועמ"ש את התיק פתוח למעלה משנה ללא הכרעה, ולמרות שלל פניות מצד כל הגורמים המעורבים, כולל מצד גוף החקירה במשרד המשפטים. נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה, פרופ' מנחם פינקלשטיין, מצא את תלונתו של כחלון בעניין מוצדקת, וקבע כי התנהלות מיארה לאורך הפרשה "אינה תואמת את הדין". גם את מועמד הממשלה הנוסף לתפקיד נציב שירות המדינה מיארה פסלה.
כאשר ראש הממשלה נתניהו הודיע על מינוי האלוף דוד זיני לראשות השב"כ, מיארה התנגדה באופן מיידי וגורף ובשלל טיעונים, החל מניגוד עניינים של ראש הממשלה ועד להתבטאויות עבר אישיות מצד זיני. אחרי מאבק משפטי ותקשורתי ממושך שבמסגרתו נפגע קשות שמו הטוב של המועמד והשירות נותר ללא ממונה במשך חודשים, ורק בעקבות אישור חוזר של המינוי בוועדת הבכירים, מיארה נאלצה לשנות את עמדתה וקראה לבג"ץ לדחות את העתירות נגדו.
חמורה עוד יותר הייתה פרשת מינוי ראש המוסד רומן גופמן, שבמהלכה מיארה לא חסכה שום תרגיל מלוכלך למטרת סיכול המינוי: החל מחוות דעת נחרצות (ומופרכות משפטית) שקראו לפסילתו, דרך הגשת תצהירים "סודיים" לכאורה לבית המשפט ועד לקמפיין הכפשות אישי והטלת ספק בטוהר מידותיו של גופמן. כל הניסיונות הנואשים האלו נדחו לחלוטין בידי בג"ץ שאישר את המינוי, קבע שלא נפל רבב מוסרי במועמד והדגיש כי אין להתערב במינויים ביטחוניים רגישים.
נכון לשבוע האחרון מיארה מצליחה עד כה למנוע את מינוי יהודה אליהו למנהל רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), תפקיד אשר כל מי שקרא את סדרת התחקירים המטלטלת של עקיבא ביגמן באתר זה בנוגע למחדלי ההתיישבות, יודע כמה הוא קריטי. גם המשבר החדש סביב הרכב מועצת הרשות השנייה קשור בחלקו לדרישת היועמ"ש לבטל את מועמדי הממשלה לתפקיד חברי המועצה.
זוהי רשימה חלקית בלבד אך היא מבהירה היטב את סדר העדיפויות של היועצת ואנשיה – מי ששולט במינויים שולט למעשה במדיניות, ומיארה רוצה את כל הכוח אצלה ואפס כוח לציבור ולנבחריו.
לא מדובר כבר במאבק משפטי אלא פשוט במאבק על כוח, ובשם שימור הכוח המוחלט היועמ"ש עברה השחתה מוחלטת: טיעונים משפטיים הזויים שנזרקו שוב ושוב מכל מדרגות בג"ץ, מריחות, הקפאות ועיכובים, מתקפות תדרוכים וספינים והריסת שמם הטוב של מועמדים ראויים. ובינתיים, הממשלה מסונדלת וצופה חסרת אונים בהשתוללות משפטית חסרת רסן. אם אנו רוצים שמדינת ישראל תישאר דמוקרטיה, במלחמת המינויים הזו אי אפשר להפסיד.
מאמר מצוין.
הייתי רוצה רק להוסיף לטובת הקוראים, נקודה אחת:
מדוע השיטה הדמוקרטית, נחשבת לשיטת משטר טובה?
במה עדיפה דמוקרטיה, על נניח דיקטטורה? או משטר מלוכני? או שיטת הקאסטות/מעמדות/אצולה?
אם אתם חושבים, שהדבר נעוץ בערכים הליברליים – אזיי ההפתעה היא, שזו לא התשובה השלמה. זה נכון, שהסיכוי לראות דיקטטור (לדוגמא) מקיים ערכים ליברליים, אפסי. זו גם תהיה תשובה לא שלמה לחשוב, שחברה מעמדית – לא יכולה לקיים את ערך השיוויון. זה נכון, עצם החלוקה למעמדות, נוגד את עקרון השוויון.
אבל זו לא התשובה השלמה. זאת מהסיבה הפשוטה, שחסרונות בשיטות אחרות – לא הופך דמוקרטיה, לשיטה טובה.
בדיוק! כמו שחסרונותיה של החברה המעמדית, לא הופכים דיקטטורה, לשיטת משטר טובה.
כלומר, התשובה צריכה להיות בדמוקרטיה עצמה. אפילו ללא הערכים הליברליים, אשר לרוב מתלווים אליה (שגם זה, לא היה תמיד נכון. ממש לא תמיד משטר דמוקרטי, התנהל נניח בשיוויון, כלפי כל האזרחים. אבל זו רק הוכחה נוספת למה שאמרתי).
אז מה טוב בדמוקרטיה? איזו סוגייה או בעיה שיטת משטר זו פותרת, יותר טוב משיטות אחרות?
אז התשובה מפתיעה במקצת: דמוקרטיה וערכים הנושקים לה ישירות, כמו חופש הביטוי – מבטיחים שיתוף בכוח ומעבר הכח בין ידיים, במינימום אלימות האפשרי (ובמקרה המושלם, באפס אלימות).
זאת מהסיבה הפשוטה, שכל קבוצה/אדם/מה שזה לא יהיה, מרגישים שיש להם סיכוי זהה לכל אחד אחר, לנהל את המדינה.
היום, הפעם, אולי הם הפסידו, אבל א) הם מבינים שהיה להם סיכוי הוגן, כמו לאחרים וב) אולי בפעם הבאה.
מדינה מוגדרת במדעי המדינה, כמונופול על כוח, על אלימות. זו אגב, בדיוק הסיבה, מדוע קבוצות חמושות, הקוראות תיגר על כוחות הבטחון של הממשלה, זוהי ההגדרה למדינה נחשלת.
אבל נחזור להגדרה שלנו: זהו בדיוק הכוח, בו אנשים מקווים לקבל חלק. אני לדוגמא, חושב שצריך לחוקק ולקיים (גם זה חשוב) חוק x. אם מספיק אנשים חושבים כמוני, זהו החוק שיחוקק וזוהי המדיניות שתהיה.
לא בכל נושא שעל סדר היום הציבורי, כל קבוצה זוכה. אבל גם במקרים בהם דעתי לא התקבלה – ראו למעלה.
עכשיו, אתם בוודאי תוהים, מה הקשר למאמר זה? בכל זאת, ספק גדול אם מישהו מקוראי האתר, חושב שההתנהגות המתוארת במאמר – מוסרית, הגיונית ומתארת אינטרס ציבורי רחב. אז מה בדיוק אני מבקש לחדש, להוסיף בתגובתי?
אז מה שאני מבקש להוסיף בתגובתי, זה שההתנהגות, המעשים המתוארים במאמר, אינם רק לא הגיוניים, לא מוסריים ואינם נועדו לקיים אינטרס ציבורי רחב.
להיפך. אני מגיע, לאותה מסקנה בדיוק, אליה הגיע כותב המאמר – זהו פשוט מאבק על כוח. פשוטו כמשמעו.
אך אני מבקש להוסיף לכל, שני דברים. ראשית, כאשר הצד המבקש לגנוב כוח מהדרג הנבחר, הינה פקידות בלתי נבחרת, אשר אינה מקבלת משוב בשום צורה, על מעשיה, תוצאותיהם ומדיניותם – זוהי אנטי דמוקרטיה.
דמוקרטיה, היא בראש ובראשונה (כסיכום של השיטה עצמה), הפקדת האחריות על גורלם, בידי האנשים עצמם. כאשר פקידות בלתי נבחרת "מקצועית" בעיני עצמה, מבקשת ליטול כוח זה, מידי האנשים עצמם – מעשה זה, נוגד את הדמוקרטיה, בהגדרה.
ושנית, אלימות – אם וכאשר תפרוץ – תהיה באשמתה של אותה פקידות, לא פחות מאשר באשמת האלימים עצמם!
שלא תהיה אי הבנה! אני לא קורא לאלימות ולא רואה בה, דרך לגיטימית לפתרון מחלוקות ציבוריות בכלל. אבל כמו שכתבתי, דמוקרטיה היא השיטה המועדפת, בדיוק כיוון שהיא מבטיחה שיתוף בכוח, בדרך הכי לא אלימה שתיתכן.
מצד שני, מה קורה לאנשים, כאשר לנגד עניהם, מתגלות עוד ועוד סיבות – מדוע וכיצד אינם שותפים יותר, בניהול המדינה?
זה לא אני, מגיב אלמוני באינטרנט, טוען שיש קשר בין השניים. זו ההיסטוריה מלמדת אותנו. זהו כלל אמפירי. הרבה לפני, שנעמיק בהצדקה הפילוסופית מוסרית, לדברים.
בחוק הפלילי, קיימים סייגים להגנת ההגנה עצמית. אחד מהם, זוהי כניסה מרצון לעימות, ע"י התנהגות פסולה.
החוק והנורמה הציבורית/חברתית בבסיסו, מובנים לחלוטין. אין אדם יכול להביא לעימות מרצונו ולאחר מכן, לקרוא רק למעשי הצד שכנגד "תקיפה" ולמעשיו שלו, "הגנה עצמית".
זהו בדיוק הכלל המוסרי, אשר חל במקרה שלנו.
לא יכולים: הפקידות, העיתונאים, משפטנים ועוד כמה בעלי תפקידים ציבוריים – ליזום ו/או לדרבן עימות ואחרי שחלילה, העימות הסלים – לעשות פרצוף קדוש מעונה ולקרוא למשטרה, לצה"ל, לקומנדו הימי ולנאסא.
הסכנה במעשיה של המשפטנים המז**נת את הממשלה, אינם רק במישור החוקי. מעשיה הם סכנה חברתית לכל מדינת ישראל.
אינני נביא ואינני יכול לדעת, כיצד בדיוק יסלים המאבק של הציבור בישראל, בקבוצת הגנבים – המקצוענים בעיניי עצמם – המנסים לגנוב ממנו, את הזכות להכרעה עצמית. אב אני כן יכול לדעת, שכאשר זה יקרה – לא משנה מה הפוליטרוקים ינסו להלבין, בפמפלטים שלהו – הרועצת, המילייה שלה, השקמה באוקטובר, הסרבנים וכל החולירע הזאת – לא יוכלו להגיד "מלאכים אנחנו", שמש העמים והמוסר זורח מישבנינו.
עדיין יש אפשרות לעצור. אתם לא צריכים חברים שיספרו לכם על גופות בירקון. אם אלה החברים שלכם, אולי אתם לא צריכים אויבים.
אבל זה חייב לחול על כל הצדדים. גם אני לא אוכל לעמוד לנצח, כאשר אני כל הזמן שומע, שדעתי היא סוג ב.
החברים של ברק רק מחכים לקצת אלימות מכיוון הימין.
יהיו גופות בירקון כי הם ישימו אותן שם
אחד היתרונות של דמוקרטיה הוא חלוקת הכח השלטוני בצורה אנכית ורוחבית.
אין גוף אחד או אדם אחד שכל הכח אצלו.
לכן צריך לפרק את מוסד היועמש.
היועמש של הרמטכל, ושל הכנסת, ושל עוד גופים צריכים להיות מקבילים ליועמש לממשלה ולא כפופים לו.