תיק 4000: כל התרחישים

החלטתו של שלמה פילבר לחתום על הסכם עד מדינה בשבוע שעבר עוררה גל של מלנכוליה בקרב תומכי ראש הממשלה נתניהו. גם מי שעמד נכונה על רמת המופרכות של פרשות 1000 ו-2000 עטה פתאום ארשת של רצינות מול תיק 4000, אך במציאות, כשבוחנים את העובדות לעומקן, מתברר שאין בפרשה 4000 הרבה יותר משתי הפרשיות האחרות.

במרכזו של תיק 4000 נמצאת עסקת בזק-yes. זוהי עסקה מאוד לא אסתטית, במסגרתה עברו כ-470 מיליון שקל מכספי הפנסיה של הציבור לכיסו הפרטי של שאול אלוביץ', וחוקיותה מוטלת בספק. רשות ניירות ערך, רשות האכיפה המוסמכת לטפל בפרשות מהסוג הזה, המליצה בנובמבר להגיש כתב אישום בפרשה נגד שאול אלוביץ', וגם נגד שלמה פילבר. זהו אותו כתב אישום שממנו פילבר קיבל פטור מוחלט במסגרת הפיכתו לעד מדינה.

אבל גם אם יתברר שנפלו פגמים חוקיים חמורים בעסקה  בה אלוביץ' וראשי בזק התנהלו כמו "משפחת פשע" – כפי שהגדירה זו רשות ני"ע – הדרך לכתב אישום נגד ראש הממשלה עדיין ארוכה. בשורות הבאות ננסה לנתח את התרחישים האפשריים בפרשה, מבחינת סיכויי ההרשעה וההאשמה של נתניהו.

עלילות פילבר

החוליה המקשרת בין נתניהו לאלוביץ' היא מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר. נגד פילבר נשמעו טענות בשלוש רמות:

ראשית, עצם אישור עסקת בזק-yes. לפי החוק, מיזוגים משמעותיים בשוק התקשורת טעונים אישור מראש של משרד התקשורת. בזק כבר החזיקה לפני העסקה כמעט במחצית מ-yes. האיחוד בין שתי החברות נמנע במשך שנים ארוכות בגלל מדיניות משרד התקשורת להקשות על בזק, מתוך שאיפה לצמצם כך את שליטתה בשוק הטלפוניה הקווית.

כבר בתקופת שר התקשורת משה כחלון הסתמן שינוי במדיניות הזו. ההנחה היתה שהשיטה לא עובדת: יותר מ-15 שנה מטילה המדינה מגבלות על בזק, אך נתח השוק שלה בטלפוניה הקווית לא מצטמצם. מצד שני, ישראל צריכה לסגור פערים בתחום תשתיות האינטרנט.

יש לשדרג את הקווים ולהטמין מערכת גדולה ויקרה של סיבים אופטיים שתאפשר תעבורת מידע מהירה יותר שתאפשר לא רק אינטרנט מהיר יותר, אלא גם יותר ערוצי טלויזיה. בזק היא הבעלים של חלק ניכר מתשתיות התקשורת בישראל, ולכן ההחלטה להשקיע סכומי עתק בתשתיות האינטרנט נמצאת בידיה. המדיניות שהתווה כחלון היתה לדרוש מבזק לשדרג את התשתיות, בתמורה לאפשרות להתמזג עם yes.

המודל הזה לא היה מוסכם על כל הפקידות במשרד התקשורת. היו שם מי שחשבו שעדיין אין להתיר את המיזוג בין שתי החברות, ושלמה פילבר הלך נגד אותם פקידים. הטענה הראשונה אפוא נגד פילבר היא שהוא אישר את עסקת הענק הזו, נגד האינטרס הציבורי.

הטענה השניה מפורטת בדו"ח שפירסם מבקר המדינה ב-2017, בו נכתב שפילבר הודיע לבזק על ההחלטה לאשר את המיזוג, בהודעה רשמית, עוד לפני שההליך אושר על ידי כל הפקידים הרלוונטיים.

שתי הטענות האלה לא רק שאינן מבססות אשמה נגד פילבר, הן גם חלק ברור מהקמפיין האנטי דמוקרטי, שחקירות נתניהו הן חלק ממנו. נסביר: אחד מהדגלים שהניף נתניהו עם מינוי הממשלה הנוכחית הוא רפורמה בשוק התקשורת, בהנחה  כי רק ריבוי ערוצים ותחרות חופשית ביניהם תאפשר חופש ביטוי אמיתי.

מדובר ברפורמה מורכבת עם מהלכים עתירי בירוקרטיה. הפקידים, ששואבים את כוחם מהסמכויות הרגולטוריות המופרזות הנתונות בידם, מתנגדים למהלך הזה שיחליש את כוחם, ואחד מהאמצעים שהם נוקטים כדי למנוע אותו הוא סחבת ביורוקרטית: עיכוב אישורים נחוצים ותיעדוף נמוך של מהלכים מרכזיים, כמו עסקת בזק-yes.

להאשים את פילבר בכך שלא המתין לפקידים וקבע עובדות בשטח, זו לא באמת אשמה. ראש הממשלה ושר התקשורת קבע מדיניות ופילבר – איש אמונו – חייב לבצע אותה. אם הפקידים מנסים למסמס את המדיניות, אחריותו של פילבר כלפי הציבור היא לעקוף את הפקידים ולחייב אותם לרדוף אחריו, לא להפך.

ההאשמה השלישית נגד פילבר היא יותר בעייתית: לפי מספר מקורות לא מאומתים, פילבר העביר לבזק טיוטות של מסמכים פנימיים רגישים ממשרד התקשורת, באמצעות תיבת הדוא"ל הפרטית שלו ושל עוזרתו עדי קהאן-גונן. הטענה הזו מתיישבת עם דברים שאמר פילבר והודלפו בשבוע שעבר מחקירתו, לפיהם הוא העביר לבזק טיוטות מסמכים לאישור.

אם ההאשמה הזו נכונה, פילבר יכול היה להיות בצרות. אבל מרגע שחתם על הסכם עד המדינה, הוא כבר לא ממש בצרות. נשאר רק לשאול מה יכול פילבר לתת למשטרה בתמורה לכרטיס היציאה מהכלא שקיבל.

שאלת ההתערבות

ביוני 2016 שלח היועמ"ש אביחי מנדלבליט לנתניהו חוות דעת האוסרת עליו לטפל בעניינים הנוגעים לשאול אלוביץ'. המשמעות היא שמנדלבליט שלל מנתניהו את היכולת לפעול כשר התקשורת בשום תחום, מלבד תחום הרדיו: חברת בזק (טלפוניה קווית), שאלוביץ' מחזיק כ-30% ממנה, מחזיקה גם בפלאפון (סלולר) בזק בינלאומי (טלפוניה בינלאומית ואינטרנט ביתי), yes (טלויזיה). אלוביץ' מחזיק גם בחלל תקשורת, שחקנית פרטית יחידה כמעט בתחום התקשורת הלוויינית.

יש ספק רב אם חוות הדעת של מנדלבליט היא בכלל חוקית. מעבר לעובדה שנכתב בה במפורש שהיא מתבססת על פנייה של ח"כ (דאז) זהבה גלאון, תפקידו של היועמ"ש הוא לוודא שהממשלה פועלת כחוק ואין שום חוק בישראל העוסק בניגוד עניינים. המונח המשפטי השחוק הזה, שמסנדל את מדיניות הממשלה, עוצב בדיאלוג בין פקידים בייעוץ המשפטי לבין שופטים בלתי נבחרים.

ניתן להבין דאגה מפני ניגוד עניינים בעבודתם של פקידים עובדי מדינה שאינם נבחרים, אינם חשופים לביקורת ציבורית ופועלים מאחורי דלתות סגורות. כשמדובר בנבחרי ציבור, כל דוקטרינת ניגוד העניינים צריכה עיון מחדש.

נבחרי ציבור חשופים לביקורת ציבורית. גלאון, שכה מודאגת מניגוד העניינים של נתניהו, יכולה וצריכה לפנות לציבור עם דאגותיה. נתניהו אז יצטרך לתת הסברים, והציבור יצטרך להחליט. אם הציבור ייתן אמון בנתניהו למרות קשריו עם אלוביץ', זוהי הכרעה דמוקרטית ופוליטית שנמצאת מחוץ לטווח ההשגה של בתי המשפט והיועצים המשפטיים.

לא מדובר בתרחיש מופרך: המעורבות העמוקה של אלוביץ' בשוק התקשורת היא מצב נתון. שאיפתו של נתניהו לשנות את השוק הזה גם היא מצב נתון. פעילות במצב של ניגוד עניינים היא אפוא בלתי נמנעת אם נתניהו רוצה להגשים את מדיניותו – המדיניות שהציבור בחר בו להגשים. הציבור הוא שצריך להחליט מה פחות גרוע: פעילות בניגוד עניינים, או המשך המצב הבלתי נסבל בשוק התקשורת. והציבור החליט.

ההחלטה של מנדלבליט חמורה שבעתיים בכך שהיא מסכלת הכרעה דמוקרטית שכבר התקבלה: נבחרי הציבור שהם חברי הכנסת החליטו למנות את נתניהו לשר התקשורת. למנדלבליט אין כל סמכות, לא מוסרית ולא חוקית, להתערב בהחלטה הזו.

נתניהו יכול וצריך היה להתעלם מחוות הדעת הבלתי חוקית של מנדלבליט, אבל הוא בחר שלא לעשות זאת. הוא מינה את צחי הנגבי לסגנו במשרד התקשורת, והסמיך אותו לטפל בכל העניינים הקשורים לאלוביץ' – קרי בכל שוק התקשורת מלבד תחום הרדיו.

מרגע שקיבל נתניהו את ההחלטה הזו, היא מחייבת אותו. כך הוא חשף את עצמו לתסבוכת שבה הוא נתון כעת: פילבר טען, בדבריו שהודלפו מהחקירה, שכאשר קידם את ענייני בזק הוא בסך הכל פעל בשמו של נתניהו. זה שערוץ 2 פירסמו את זה, לא אומר בהכרח שהמשטרה אמרה את זה. ואם המשטרה כן אמרה את זה, זה לא אומר שפילבר אמר את זה. ואם פילבר אכן אמר את זה – זה לא אומר שזה באמת קרה.

אם נדלג על כל משוכות חוסר האמון ונניח שזה באמת קרה, נתניהו חשוף להאשמה בהפרת אמונים. מדובר בעבירה לא חמורה, שאין עמה קלון. אפילו אם נתניהו יורשע בכך, והדרך לשם עוד ארוכה מאוד, הוא לא יהיה חייב להתפטר.

שאלת השוחד

נתניהו יואשם בהפרת אמונים אם יתברר שנתן הוראות לפילבר בעניינים הקשורים לאלוביץ', ובכך הפר את מצוותו הבלתי חוקית של היועמ"ש. מצבו יהיה קשה יותר אם יתברר שנתניהו קיבל תמורה מאלוביץ' למדיניות הזו. במצב כזה נתניהו יואשם בקבלת שוחד ואם יורשע יחויב להתפטר.

אבל על סמך המידע שהודלף עד כה, נראה שהמרחק משם רב מאוד.

לשיטת המשטרה, התמורה לעסקת בזק-yes היא סיקור אוהד באתר 'וואלה' שבבעלות אלוביץ'. בכך נופל תיק 4000 לאותו פח אשפה שאליו כבר הושלך תיק 2000: ההנחה שסיקור אוהד יכול להיות שוחד היא מופרכת. פוליטיקאים ועיתונאים נמצאים בקשר מתמיד וביחסי קח-תן בלתי פוסקים, שהם סם החיים של חופש המידע וההכרעה הדמוקרטית. היומרה של המשטרה להתחיל להתערב ביחסים האלה כל כך תלושה וכל כך נגועה במשוא פנים, שהיא נראית חסרת סיכוי.

ספציפית כשזה נוגע ל'וואלה', יש שתי משוכות שהמשטרה תצטרך לעבור בדרך לביסוס הטענות נגד נתניהו.

ראשית, הציר שסביבו בנויה הטענה שאלוביץ' ניסה לשחד את נתניהו באמצעות סיקור אוהד ב'וואלה' הוא מנכ"ל האתר אילן ישועה. מדובר בביביפוב ידוע, חבר של כבוד בכת "רק-לא-ביבי". בספטמבר 2015 פירסם גידי ויץ בעיתון הארץ כתבה, שהיתה הפעם הראשונה שבה עלו טענות לכך שבוואלה הוכתב מלמעלה סיקור אוהד לנתניהו, ושההכתבות האלה קשורות לאינטרסים של בזק. חדי עין יבחינו שהמקור של ויץ בתוככי 'וואלה' הוא כנראה אילן ישועה, למרות שהדבר לא נאמר בכתבה במפורש.

ויץ מצטט דברים שאמר ישועה לעובדי האתר: "נתניהו הורס את המדינה. אני לוקח כדורים נגד הקאה כשאני מבקש את זה מכם [עובדי האתר], אבל אין ברירה אלא לשנות — להוריד את הסיפור מהכותרת, להוסיף אייטם". בציטוט אחר שמביץ ויץ יודע ישועה גם להסביר מה פשר ההנחתות: 'וואלה!' הוא חלק מקבוצת בזק. יש לנו אמנם קופת מזומנים גדולה, אבל יש לנו גם הרבה אינטרסים. יש פה הרבה הון־שלטון, הנחתות מלמעלה".

אמינותו של עד כמו ישועה, ששנאתו לנתניהו מעבירה אותו לעתים על שיקול דעתו, מוטלת בספק.

אבל גם אם ישועה צודק, גם אם אלוביץ' הכתיב לכתבי 'וואלה' סיקור אוהד לנתניהו, ואפילו אם הוא התרצה בקלות יתרה לדרישות מצד שרה נתניהו וניר חפץ, זה עדיין לא מבסס דבר נגד נתניהו. למעשה, אפילו אם אלוביץ' פעל כך במטרה ברורה מבחינתו לתמרץ את נתניהו לאשר עבורו את העסקה, זה עדיין לא משליך על נתניהו.

נתניהו, בל נשכח, הוא ראש הממשלה. אנשים רבים רוצים בקרבתו ועושים דברים לשם השגתה. הם עושים את זה באופן חד צדדי, ללא תיאום ולפעמים מבלי שנתניהו אפילו יודע על כך. אם אלוביץ' פעל למען נתניהו מבלי שנתניהו ידע מכך, נתניהו לא אשם בדבר.

ההר הוליד עכבר

לסיכום העניין אפשר לומר כך: אם יתבררו כנכונות טענות פילבר על כך שנתניהו היה מעורב בהחלטות בעניין בזק אחרי חוות הדעת שאסרה זאת עליו – הוא יואשם לכל היותר בהפרת אמונים, עבירה קלה שאינה מחייבת התפטרות. אם המשטרה תנסה לבסס נגדו עבירת שוחד, יהיה לה קשה מאוד לעשות זאת על בסיס הטענה שהשוחד שקיבל הוא שברירי סיקור אוהד ב'וואלה'.

תיק 4000, בסופו של יום, לא שונה משאר התיקים שנתפרים נגד ראש הממשלה: זהו חלק מקמפיין מתוזמר שהוא מופת של אכיפה סלקטיבית. ההבדל היחיד בין התיק הזה לבין האחרים הוא שבבסיסו עבודת חקירה רצינית ובלתי תלויה של רשות ניירות ערך, שהולידה האשמות חמורות. אלא שההאשמות הללו אינן נגד נתניהו.

עצם הניסיון לקשור את שמו של נתניהו לתיק הזה, הוא פעלול יחסי ציבור נבזי מהסוג שכבר התרגלנו אליו, והציבור חכם מספיק כדי לא לקנות את התרגיל.