עושים עליכם סיבוב: בלוף הרפורמות של הממשלה

בראשית השבוע התבשרנו בשלל כותרות חגיגיות על "הפרטה" ברשות הדואר, אך עיון באותיות הקטנות מגלה שמדובר בתהליך הפרטה חלקי מאוד שספק רב אם ישפר במשהו את השירות לאזרחים או את מצבה של חברת דואר ישראל.

כמה שבועות לפני כן שמענו על רפורמה "היסטורית" במשק החשמל, 22 שנים לאחר שממשלת ישראל הכריזה על כוונתה הראשונית לבצע רפורמה כזאת, שלבסוף מתבררת כדבר הרחוק ביותר מרפורמה אמיתית.

הרפורמה במשק החשמל זכתה לביקורת ציבורית אדירה ונטען נגדה, במידה לא מבוטלת של צדק, שלמעשה מדובר ברפורמה מקוצצת שלא משנה את המונופול של חברת החשמל בכל מקטעי האספקה: ייצור, חלוקה והולכה. בנוסף, כדי להשיג הסכמה של העובדים לרפורמה, נדרשו תשלומים בגובה 8 מיליארד שקלים לעובדי חברת החשמל.

הדיונים על הרפורמה במשק החשמל נמשכו 22 שנים לא כדי להביא לתוצאה הטובה ביותר למדינת ישראל ולצרכני החשמל. מעל שני עשורים תמימים נדרשו כדי להגיע לתוצאה שהעובדים של חברת החשמל – אחד הוועדים החזקים והמתוגמלים ביותר בישראל – יסכימו לה.

התוצאה היא כזו כי בסוף, בחדר הדיונים שבו חתמו על ההסכם, ישבו צדדים שהם בעלי אינטרס שונה לגמרי מזה של הציבור: הפוליטיקאים, ההסתדרות וחברת החשמל.

גם בנמלי הים מנסים להוציא לפועל רפורמה כבר כמעט שני עשורים. לפני כשנה וחצי, הכריז שר התחבורה ישראל כץ כי נמלי הים יצאו לתחרות, ובתגובה יצאו עדי העובדים של נמלי אשדוד וחיפה למלחמה.

הם כבר קיבלו כמה פעמים מענקים ותוספות שכר כהסכמה לפתיחת נמלי הים לתחרות, ולפני כשנה קיבלו גם בטחון תעסוקתי ל-15 שנים באדיבותו של השר. ובכל זאת הם ממשיכים בשלהם: שביתות חוזרות ונשנות, האטות ושביתות איטלקיות, עיצומים ולאחרונה גם שביתה לא חוקית למשך ארבעה ימים במהלכה גם ביזו את בית הדין לעבודה.

שום מחיר לא נגבה מהעובדים על השביתות הללו, העולות למשק מיליארדי שקלים ומשתקות את עורק היבוא והיצוא הישראלי. גם הקנסות שהושתו על ראשי הוועדים שלא הופיעו לדיון בבית הדין לעבודה נמחקו לבסוף על ידי הדיינים.

ללמוד מתאצ'ר

בהלך הרוח הפוליטי הנוכחי בישראל נראה כי כולם השלימו עם כך ש"רפורמה" זה הסכם שחותמים עליו עם הוועד, ועל כן פשרות ותשלומים אדירים כדמי הסכמה לעובדים הם הכרחיים. האינטרס הציבורי נידון לספסל האחורי, והתחרות מתאיינת בדיונים אינסופיים על הביטחון התעסוקתי של העובדים וזכות השביתה שעליונה על הכל.

אף אחד בישראל לא חושב לשבור את הפרדיגמה שהתבססה בכוח הפסיקות האקטיביסטיות של בית הדין לעבודה, לפיה פשרות עם העובדים הן הכרחיות כי העבודה המאורגנת היא אינטרס עליון במעלה.

הניסיון ההיסטורי מוכיח כי לא ניתן להעביר רפורמות משמעותיות בלי שינוי עקרוני במערכת היחסים עם ארגוני העובדים. אחת הפרשות הידועות במאבק ממשלתי עם איגודי עובדים הייתה שביתת כורי הפחם באנגליה בשנות ה-80.

מרגרט תאצ'ר, ראש הממשלה מטעם המפלגה השמרנית, עלתה לשלטון ב-1979 בין היתר על רקע שביתות אדירות וההבטחה למתן את כוחם של איגודי העובדים. שביתת כורי הפחם נמשכה במשך שנה והייתה מלווה במהומות אלימות והתכתשויות עם המשטרה, אך לבסוף הממשלה ניצחה: המכרות המפסידים נסגרו, התעשייה התייעלה, ואיגוד כורי הפחם איבד את כוחו.

עובדה ידועה פחות היא כי גם תאצ'ר בעצמה נכנעה בראשית הדרך לאיגוד כורי הפחם, כאשר ב-1981 ויתרה על סגירת מכרות הכרחית נוכח איום בשביתה. תאצ'ר ידעה אז כי עדיין לא בשלה העת למאבק עם איגודי העובדים, כיוון שעדיין לא התבצעו השינויים מערכתיים ההכרחיים למאבק חזיתי באיגודים.

בהמשך היא העבירה סדרה של חוקי עבודה שחייבה את איגודי העובדים לערוך הצבעה בקרב כלל העובדים בטרם יציאה לשביתה; פעלה לאגירה חשאית של פחם, שאפשר למדינה מרווח נשימה גם במקרה של שביתה, וערכה רפורמה במשטרה בדמות מרכז שיטור ארצי שאפשר לשנע שוטרים ממקום למקום לפי צורך.

כל אלה הוכיחו עצמם במהלך השביתה. האיגוד הארצי של כורי הפחם לא הצליח להביא את רוב העובדים להצביע בעד שביתה ארצית, כך שחלק ניכר של המכרות המשיך לפעול כל הזמן. במקביל, מאגר הפחם שנצבר אפשר לממשלה לעבור את החורף בלי הפרעות באספקת אנרגיה, והמשטרה הצליחה לנייד כוחות לכל מקום שבו הכורים השובתים ניסו להפריע לפעולתם של המכרות הפעילים.

אינטרסים מנוגדים

אם מדינת ישראל חפצה להכניס תחרות אמיתית לתחומים בהם שולט כרגע מונופול ממשלתי, אין מנוס מקיצוץ משמעותי בכוחם של ארגוני העובדים, וזאת מכיוון שהאינטרס הציבורי והאינטרס של העובדים הם יריבים זה לזה.

העובדים רוצים למקסם את השכר, את ההטבות להם הם זוכים ואת הכוח הארגוני שלהם. מנגד, הציבור רוצה שירות איכותי ויעיל במחיר נמוך. הדרך לרפורמה משמעותית חייבת לעבור דרך איזון כוחם של ארגוני העובדים בישראל, אחרת אין בה טעם והיא תהיה שוב רפורמה מקוצצת ויקרה.

הרבה לפני שיושבים לשולחן לדון בתנאי הרפורמה, יש לערוך סדרה של צעדים מקדימים:

הגבלת זכות השביתה במגזר הציבורי היא צעד מתבקש והכרחי על מנת להשיב את האיזון לטובת האינטרס הציבורי. יש מקום לשקול הקמת מנגנונים חלופיים לפתרון סכסוכי עבודה המגבילים את כוחם של העובדים, דוגמת הצעת החוק שהונחה לאחרונה על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת שרן השכל ובצלאל סמוטריץ'.

כמו כן יש לקדם את החובה בפנייה לבוררות טרם הכרזה על שביתה, ואת האיסור על שביתה כל עוד קיים הסכם קיבוצי בתוקף ("שקט תעשייתי"). גם הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים – כך שגם בזמן שביתה קיים שירות מינימלי שהעובדים מחויבים לספק – היא צעד הכרחי.

בנוסף לאלה, פתיחת האפשרות להעסיק עובדים חלופיים במקרה של שביתה יכולה לאזן מאוד את האיום של שביתה במונופולים הממשלתיים, ולעקר את כוח האיום של העובדים שבאמצעותו הם גובים מחיר כה גבוה מהציבור.

כמו כן, המדינה צריכה לאסור על כל שביתה בנושא שאינו נוגע במישרין לתנאי העבודה של העובדים. כך למשל ייאסר בחוק הנוהג של "שביתות הזדהות", המאפשר שביתות רחבות היקף על מנת להזדהות עם מאבקם של קבוצות עובדים בענפים אחרים. כמוהן ייאסרו גם שביתות פוליטיות ושביתות מעין פוליטיות, שבאמצעותן עובדי המגזר הציבורי פועלים לסיכול רפורמות, גם אם אלה אינן נוגעות ישירות לתנאי עבודתם.

לבסוף, יש לפעול להטלת סנקציות משמעותיות במקרים של שביתה בלתי חוקית. במקרה של שביתה בלתי מוגנת, כפי שמתקיימת לעיתים קרובות בנמלי הים ובחברות ממשלתיות אחרות, המדינה תפעל לגבות ישירות מהעובדים את נזקי השביתה ותאפשר לניזוקים לתבוע מועד העובדים נזקים שנגרמו להם בעקבות השביתה. השתת עלויות השביתה על העובדים באופן ישיר תגרום לעובדים לשקול היטב כל פעולה בלתי חוקית, העולה למשק מיליארדי שקלים.

כל הצעדים האלה, ואפילו חלקם, יכולים להוות שידוד מערכות שיטה את הכף לטובת ציבור האזרחים משלמי המיסים. המילה "רפורמה" אין משמעותה רק חתימה על הסכם עם הוועד וחיוכים למצלמות, וככל שממשלת ישראל תקדים להבין זאת כך ייטב לכולנו.