התהליך המטריד באמת: כך כשלו שומרי הסף של רפובליקת ויימאר

אם יש לקח רלוונטי מגרמניה שבין מלחמות העולם לישראל של ימינו הוא הזהירות מקבוצות אליטה קטנות שמנסות לצבור כוח בלתי סביר

אין טעם להתגונן מפני דיקטטורה ע"י העברת סמכויות לגופים לא נבחרים. הכרזת הרפובליקה ב-9 בנובמבר 1918 | ויקיפדיה

דמוקרטיות מודרניות מכילות בדרך כלל סוג של מערכת המכונה "איזונים ובלמים". זהו נושא סביבו מתנהל כיום ויכוח ציבורי נרחב, בעולם וגם בישראל. אם נערטל את הוויכוח מן ההקשרים הספציפיים שלו, כמו החלטות של שופטים או פקידים העומדות בניגוד למדיניות שמנסה לקדם הממשלה הנבחרת, מה שנשאר הוא שאלת איזון האיזונים ובלימת הבלמים.

אמנם אין ויכוח על הנחיצות בקיומו של מנגנון ממשל המכיל זרועות שונות להן יש מידה של עצמאות, אך בהחלט ישנו ויכוח עד כמה ניתנת אוטונומיה לאותם גופים, במקום בו החלטותיהם מתנגשות עם קווי מדיניות עיקריים של הממשלה.

בהקשר זה נשמעת לא פעם הטענה לפיה "דמוקרטיה ללא איזונים היא שני זאבים וכבשה המצביעים על ארוחת הצהריים". לעתים קרובות, הטוענים בזכות בתי המשפט וסייעניהם שוכחים את חוק גודווין ומזכירים לנו בפירוש ש"גם היטלר עלה לשלטון באופן דמוקרטי", תיאור היסטורי שיש בו מן האמת. לאחרונה התבררו לי כמה עובדות מעניינות ביחס לטיעון האחרון, ובמאמר זה ברצוני לנצל את הצגתן כדי לדון בבעיה באופן כללי.

כלכלנים אחראיים ושופטים נאורים

לפני מאה שנים, כמעט במדויק, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה בה גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העותומאנית הפסידו; בריטניה, צרפת וארצות הברית היו בצד המנצח. בגרמניה הוחלף המשטר: הקייזר – שהיה שליט בעל סמכויות נרחבות מאד – נמלט, ובמקום המלוכה הוקמה רפובליקת ויימאר שנציגיה הם אלו שנשאו ונתנו בפריז על תנאי השלום.

אחת ממטרות המנצחים הייתה לייצב את הרפובליקה ולמנוע את שובו של משטר אוטוקרטי. כישלונם במשימה זו הביא את העולם לסבב נוסף, מזוויע הרבה יותר, של אלימות ודם כמה שנים מאוחר יותר. ובכן – מה ניתן ללמוד מכישלון זה?

פון האפנשטיין | ויקיפדיה

דומה כי אין חולק על כך שהכישלון הכלכלי וחוסר היכולת להבטיח מזון ודיור לאזרחים, היה גורם מרכזי בהתמוטטותה של רפובליקת ויימאר ובעלית הנאצים לשלטון. הבריטים, שחששו בדיוק מכך, רצו להבטיח שהפוליטיקאים הלא מנוסים שניהלו את גרמניה לא יתפתו לבזבז כספים בלי חשבון, ולכן הכריחו את הגרמנים לחוקק את חוק האוטונומיה של הרייכסבנק.

חוק זה הבטיח כי נשיא הרייכסבנק, רודולף פון האפנשטיין, יוכל לנהל את המדיניות המוניטרית של גרמניה כראות עיניו ויהיה חסין מפני פיטורין. האפנשטיין היה מועמד ללא דופי: בנקאי מנוסה ואזרח מכובד, איש סימפטי וישר כסרגל שבימי הרעב של המלחמה סרב לקנות מנות מזון בשוק השחור ותרם חלק מבולי המזון שלו לעניים. שומר סף מסדר גודל כזה, חשבו לעצמם הבריטים, הוא הרבה יותר אמין מחברי הרייכסטג הוולגריים והמושחתים אותם בוחר הציבור הנבער.

אלא שבמהלך שנת 1922, האפנשטיין ירד מהפסים. מסיבות שאינן מובנות היטב עד היום הוא החל להדפיס כסף בלי חשבון ויצר את מכת ההיפר-אינפלציה הגרועה ביותר שהכתה אי-פעם בכלכלתה של מדינה מפותחת.

תוך זמן קצר ירד שער החליפין של המארק הגרמני מ-65 מארק לדולר ל-11 טריליון (11 אלף מיליארדים) מארק לדולר. שטרות הכסף הפכו לאשפה ואנשים הפסידו את חסכונות חייהם. האבטלה זינקה, הקומוניסטים בסקסוניה איימו בפרישה והימין בבוואריה קרא למרד.

שטרות כסף משמשים בתור כיסוי קיר, 1923 | Georg Pahl

הרשויות לא יכלו לפטר את האפנשטיין, שהמשיך להדפיס מדי יום טריליונים על גבי טריליונים בניירות שאיבדו את ערכם תוך כמה שעות. כאשר בסופו של דבר החליטה הממשלה לנסות ולצאת מהמשבר, לא הייתה לה ברירה אלא להנפיק מטעמה מטבע חדש, הרנטנמארק, שהתחרה עם הרייכסמארקים של האפנשטיין. שתי זרועות עצמאיות ומתחרות של הממשל הנפיקו שטרות כסף שונים ששניהם היו הילך חוקי במדינה, וכל זאת מפני שלשומר הסף הייתה קביעות.

ומה לגבי משפטנים? תודה ששאלתם. בשנים 1922-1919 סבלה גרמניה מאי-יציבות שהובילה למספר רב של מעשי רצח על רקע פוליטי. הרוצחים הגיעו בחלקם מהימין הקיצוני (המפלגה הנאצית העוברית הייתה באותן שנים רק חלקיק זעיר ולא חשוב של המחנה הזה), ובחלקם מהשמאל הקיצוני, קומוניסטים ומקורביהם.

שני הצדדים לא היו מציאה גדולה, אבל בתי המשפט הפלו ביניהם באופן בוטה. המתמטיקאי היהודי אמיל גומבל, פרופסור באוניברסיטת היידלברג, טרח וכימת את התופעה. לפי החישובים שפרסם בספרו "ארבע שנים של רצח פוליטי" (1922), רוצח ממוצע מן השמאל נשפט ל 11.2 שנות מאסר, בעוד ידידו הרוצח הימני הממוצע חטף שלושה חדשים (וקנס ממוצע של שני מרק) בלבד.

כך למשל, רוצחו של איש השמאל וראש הממשלה הזמנית של בוואריה קורט אייזנר, בילה רק חמש שנים בכלא (במקרה זה גם הרוצח וגם הנרצח היו יהודים). אחד החיילים שהיכו למוות את האנרכיסט גוסטב לנדאואר נשפט ונקנס – על כך ששם בכליו את מצית הסיגריות של הנרצח ללא רשות.

חיל החינוך של הרפובליקה

כמובן שאין לשכוח את מעורבות המערכת המשפטית והאליטות האינטלקטואליות בקריירה הפוליטית של הפיהרר עצמו. כאשר הסתיימה המלחמה, פחדו הרשויות פחד גדול (ומוצדק) מפני הקומוניזם. כדי לחסן אידאולוגית את החיילים המשתחררים הם הקימו מעין "חיל חינוך" שנועד לתת להם קורסים פוליטיים בטרם יצאו לאזרחות.

קצין החינוך של אזור מינכן, הסרן קרל מאייר, חיפש בנרות מש"קים בעלי כושר שכנוע שיוכלו להעביר סמינריונים מתאימים, וגילה עד מהרה שהכישרוני שבהם הוא פלוני אדולף היטלר. מאייר הוא זה ששלח את המדריך הכריזמטי למפגש של מפלגת הפועלים הנציונל-סוציאליסטית במרתף הבירה שטרנקרנברוי, והשאר – היסטוריה.

היטלר (משמאל) בעת המאסר | ויקיפדיה

לא זו בלבד. בשנת 1923 עמד היטלר בראש ניסיון הפיכה כושל בבוואריה, נתפס ונכלא. הוא הורשע בבגידה במולדת, מעשה שעונש המינימום עליו היה חמש שנות מאסר, אך ישב בקושי שנה.

השופטים העריצו אותו (עיתונאי טען ששמע אחד מהם אומר "איזה בחור נפלא ההיטלר הזה"), אפשרו לו להפוך את המשפט לזירת תעמולה פוליטית ולא הפעילו עונש על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. קציני שרות בתי הסוהר יצאו מגדרם כדי לתת לו תנאים אידיאליים, הוא קיבל אורחים בתאו ושם גם כתב את 'מיין קאמפף'. כולם עשו ככל שביכולתם להשיג עבורו קיצור של העונש באמצעות חוות דעת על התנהגות טובה.

בין פרוצדורות לאנלוגיות

מה ניתן ללמוד מכל זה? שבני אדם הם בני אדם, הם עלולים לעשות טעויות ולהיכשל בעוולות גם אם הם כלכלנים או שופטים או פרופסורים. אין, וכנראה גם לא תהיה, מערכת ממשל בה כללי המשחק והאיזון בין רשויות שונות יבטיחו צדק או יושר או שוויון. אין שומרי סף שמבטיחים חסינות מוחלטת מפני שגיאות נוראיות ואפילו מפני עוולות מפלצתיות. הוויכוח הציבורי לגבי הנושאים הבוערים העומדים על הפרק הוא מה שהוא, ואין טעם לנסות להמיר אותו בוויכוח על כללי משחק שכביכול יפתרו את בעיות השעה מעצמן. לא קיים פתרון פרוצדורלי לבעיות מהותיות.

כמה עקרונות של הגיון ישר נראים, לי לפחות, מובנים מאליהם: אין שום טעם לנסות ולהתגונן מפני האפשרות של דיקטטורה, על ידי העברת יותר ויותר כוח וסמכויות לגופים לא נבחרים. אין שום סיבה לחשוב שרק משפטנים – אנשים שמקצועם הוא השעיית השיפוט המוסרי תמורת תשלום – הם הראויים לשבת כערכאה המוסרית העליונה של החברה. מצב בו שופטים נוטלים לעצמם חירות פרשנית ביחס ללשון החוק, גם אם כוונותיהם טובות וראויות, הוא הפיכה דה-פאקטו שיש להתנגד לה בכל דרך.

אבל מעבר לכך, יש לטפל בשאלת האיזונים והבלמים הראויים באופן זהיר ובצעדים קטנים ומדודים על מנת לנסות להשיג איזשהו שיווי משקל שיתאים לקונצנזוס הציבורי, ולהיזהר ממצב בו קבוצות אליטה קטנות ומשתחצות מנסות לצבור כוח לא פרופורציונלי.

התחביב הנפוץ של "זיהוי תהליכים" והצגת אנלוגיות בין ישראל של היום וגרמניה של שנות השלושים הוא במקרה הטוב חובבנות היסטורית משעשעת. מתוך המגוון האינסופי של תנאים ומצבים המאפיינים חברה מסוימת ניתן תמיד למצוא כמה פרטים שניתן לזהות גם בחברה אחרת או בתקופה שונה, בדיוק כפי שניתן למצוא אספקטים שיהיו שונים לגמרי. כשם שהטיעונים הפרוצדורליים הם פניה כוזבת אל השכל, האנלוגיות ההיסטוריות הן פניה כוזבת אל הרגש. הניחו לפרוצדורות, הניחו לאנלוגיות, בואו נתווכח על השאלות העומדות בפנינו כאן ועכשיו.


פרופסור נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת בר-אילן

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

25 תגובות למאמר

  1. זה קורה כל הזמן ואין חדש
    אמנם בגרמניה זה הגיע למימדים מפלצתיים אבל למשל בארץ הדבר קיים גם כן. כל זה יכול לקרות אם יש מסה קריטית של אנשים במקום הנכון שיכולים לשנות תהליכים באמצעות השהייה או התעלמות או כל דבר אחר. אמנם בסוף מגלים את זה אבל הנזק נעשה. כל "האיזונים והבלמים" אולי עובדים יפה ביחסים בין גופים שונים של הממשל אבל זה לא עוזר אם פרטים שונים במערכת מחליטים שדעתם חשובה יותר. יש לנו עיתונות וגם בית משפט עליון שחושבים שדעתם חשובה יותר מכל חוק שהכנסת מחוקקת.

    גם בארץ זה קורה וגם קרה. נקח למשל את מלחמת יום הכיפורים. כידוע ראו את האויב מתעצם אבל נתנו לאויב לתקוף ראשון. הרי כל תורת לחימה טוענת שצריך לבדוק מה האויב יכול לעשות ולא מה שחושבים שהאויב רוצה לעשות. בכל אופן היה אחד, אולי דיין, שחשב שצריך לעשות משהו וגרם לכל השאר לסתום את הפה ולא להתריע. יצאנו מזה אבל לא היה מרחק גדול לקטסטרופה גדולה יותר. כל זה קרה בגלל שהיה אדם בצומת חשובה שחשב בצורה שונה מהשאר וגרם לאסון. לאחר מכן היה שת"פ עם בית המשפט העליון בחקירה שבעצם טייחה את הכל והאשימה אנשים לא נכונים. לכן זה מראה איך היחיד מסוגל לעשות את המעשה וכל "האיזונים והבלמים" אינם שווים הרבה.

    הסכם אוסלו הוא דוגמא נוספת לתהליך הזה. קבוצה שכללה את שמעון פרס ויוסי ביילין חשבה שצריך לתת לאויב משהו ללא תמורה ממשית חוץ מאשר נייר כלשהו. יחד עם זה זה היתה עיתונות שעזרה ולא בדקה וכך בגלל שהיו כמה אנשים בצומת מסויימת שחשבו שצריך לעשות משהו ללא בקשת רשות מהציבור ואת התוצאה רואים גם היום. גם כאן היתה עיתונות מגמתית שעזרה לתהליך.

    אז כאמור דברים כאילו קורים וגם אם "האיזונים והבלמים" קיימים הם לא מסוגלים לבלום או לאזן יחידים בצמתים חשובים.

    1. הסכם אוסלו עבר ברוב בכנסת. זה מקרה שבו אתה חושב שדעתך חשובה משל השאר. טול קורה מבין עיניך.
      גם תמורה ממשית להסכם אוסלו הייתה, אחרי הכל זה כוח של הפת"ח שמונע מחמאס להשתלט על הגדה, הערבים מנהלים את ענייניהם בעצמם עם הרבה פחות כוחות ישראלים שמסכנים את עצמם ועולים הון עתק, נעשה שלום עם ירדן ושלום חלקי עם האמירויות וקשה לטעון שישראל היא באמת מדינת אפרטהייד. לא בטוח שזה משתלם אבל זה כבר וויכוח ערכי ובדיעבד אי אפשר לדעת מה היה קורה בלי ההסכם הזה, גם אני נוטה לחשוב שהוא היה טעות אבל אני הרבה הרבה פחות בטוח ממך. אינתיפדאת אל אקצה קרתה אחרי הסכמי אוסלו, לא בגלל הסכמי אוסלו, והרוב המוחלט של ההרוגים בה לא נהרג משימוש בנשק שישראל סיפקה לאש"ף. מצד שני, בלי הנשק של אש"ף לא בטוח בכלל שהיה אפשר אי פעם לסיים אותה (ע"ע לבנון).

  2. לצערנו, שיכנעת את המשוכנעים. האחרים – גם את תכתוש ראשם במכתש לא יסורו מאיולתם…

  3. הכל נכון,אבל למה להתפלפל כשהמציאות ברורה ? שני שלבים בהפיכה(פוטש),לא מהפכה,של בית המשפט העליון כנגד הדמוקרטיה הישראלית ושלטון נבחרי העם,הממשלה והכנסת: בשלב הראשון,הפירט המשפטי אהרון ברק ומשובטיו בעליון,הפכו חוק יסוד שנחקק ברוב מגוחך של כרבע מחברי הכנסת לחוקה בפועל,שמתירה ל"עליון" לפסול חקיקה רגילה של הכנסת,ללא שום הסמכה מפורשת בחוק לסמכות כזאת. באיזה מדינה דמוקרטית מוכרזת "חוקה" בקולות כרבע מחברי הפרלמנט ?
    ועכשיו הגענו לשלב השני שהוא בעיני לא שונה מהפיכה צבאית: בית המשפט העליון חושב שבסמכותו לא רק לפרש את "החוקה" שהמציא,אלא גם לקבוע את תוכנה,כלומר 15 משפטנים,שחושבים שבכל נושא עלי אדמות הם מבינים טוב יותר מכל מומחה ובעל הסמכות בנושא,חבורה שהמציאה קריטריונים הזויים,סובייקטיביים בעליל לפסיקות בהתנהלות שלטונית כמו: "מידתיות","סבירות","אמת לשעתה","מסה קריטית של ראיות","הלכת אפרופים",חושבים שבסמכותם לקבוע את החוקה. אז בשביל מה צריך בחירות,ממשלה,כנסת,כאשר 15 "עליונים" חושבים שבסמכותם להמציא חוקה ולקבוע את תוכנה ?

  4. צדק פרופ' אהרון ברק: הפצול הדמוקרטי בין רשויות (מחוקקת ושופטת)- פתח להכרעה בטנקים,
    כך הוא ענה, לפני שנים רבות, על השאלה מה יהיה אם בית המשפט יתנגד לחוק יסוד.
    |
    שהרי נכונה היא הטענה שהצבור לא הסמיך את הכנסת לחוקק כל דבר.
    אבל טענה דומה נכונה באותה מדה גם לפסקי השופטים. התוצאה: תיקו.
    זאת היא תוצאת השיטה הדמוקרטית של פצול השלטון ל- 3 רשויות, שסמכות כל אחת מהן אינה מוחלטת: היא משאירה פתח לאנרכיה. ועל אנרכיה כבר אמרו "איש את רעהו חיים בלעו".

  5. ומי מאזן את בית המשפט?1
    בישראל בניגוד לכל מקום אחר בעולם שופטים נבחרים על ידי שופטים אחרים. עד לא מזמן לא היו נבחרי ציבור שהשתתפו בבחירה. בעבר הלא רחוק גם לא היו כל נציגי צבור שהשתתפו בבחירה. קנה המידה לבחירת שופטים היה חסוי, גם חברי כנסת לא ידעו על פי מה מועמד נבחר לשופט. על כך אמרו שופטים: "מכירים אותו". מה שברור שבנפוטיזם ובפרוטקציוניזם הקיים בבית המשפט בני ונכדי שופטים שנבחרים ודאי מוכרים וכך גם בני עמדות פוליטיות זהות בעלי יחסים בתוך המקצוע.

    עם קום המדינה כאשר החלו להרכיב את בית המשפט העליון, הייתה בתוקף פקודת בתי המשפט המועמדים לכהונת שופט הוצעו על ידי שר המשפטים, אושרו על ידי הממשלה, ואז אושרו סופית בכנסת – שיטה המתאימה למדינה דמוקרטית. אלא שבהמשך שר המשפטים הראשון פנחס רוזן חיבר ביחד עם נשיא בית המשפט העליון משה זמורה, הוא שהיה לא אחר משותפו לשעבר במשרד עורכי דין את רשימת המועמדים לשופטי בית המשפט העליון ללא כל התיעצות עם נציגי ציבור. לאחר שקמה ועדה לבחירת שופטים השופט מאיר שמגר בשנת 1978 הביא להרחבת מספר השופטים בוועדה בטוענה של חיזוק התדמית העצמאית של בית המשפט. 1996אהרן ברק – השופט הפוליטי ניסה לשכנע שאין דבר הרסני יותר מהנהגת פיקוח דמוקרטי על בחירת השופטים בטוענת פוליטיזציה.

    הועדה לבחירת שופטים כיום מונה תשעה חברים. למראית עין יש נציגים מקבוצות שונות. חברי הוועדה הם: נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים נוספים מבית המשפט העליון(3) – נציג אחד יותר מלכל קבוצה אחרת. לכל החלטה דרושים רוב של שבעה מתוך התשעה. כך ששופטים מהווים גוש חוסם בנוסף יש להם גם זכות וטו שאין לשאר, כך יכולים לבטל כל החלטה. שני נציגים של לשכת עורכי הדין. רוב חברי הוועדה לבחירת שופטים – שלושת השופטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין – (5) אינם נבחרי ציבור, ואינם אחראים כלפיו. שני השופטים מלבד נשיא בית המשפט העליון, בדרך כלל מצביעים לפי רצון נשיא שבחר בם, עורכי הדין תלויים מקצועית בשופטים, ועל כן נוטים הם לרצותם. כך לפחות חמישה מצביעים בהתאם לרצון הממסד המשפטי, שר המשפטים, שר המשפטים הוא בדרך כלל עורך דין הנאמן לממסד המשפטי יותר מאשר לעמדות הממשלה והכנסת ולערכיו של ציבור הבוחרים. דבר זה בולט במיוחד כאשר שר המשפטים הוא גם עורך דין המיצג לקוחות בבית משפט וגם איננו כלל נבחר ציבור. כך שבדרך כלל לפחות ששה (6) מתוך תשעת חברי הועדה מצביעים לפי רצון הממסד המשפטי. ושר נוסף שהממשלה ממנה(2) שני חברי כנסת (2). נוסף על כך שני החברי כנסת הם אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה בדרך כלל מצביעים באופן שונה אחד מהם עשוי להצביע ביחד עם הממסד המשפטי (7). שליטת הממסד המשפטי בולטת ולנציגי ציבור אין כוח לקבוע. נשיאת בית המשפט העלין טענה שהרכב הועדה מכיל "בדיוק את האיזונים והבלמים הדרושים…. איזונים? ההחלטות "מתאזנות" לפי רצון השופטים! בלמים? בית המשפט בולם את רצונות הצבור! אלא בהיות שליטת בית המשפט כה מובנת יש הסבר אחר "עצמאות בית המשפט".

    בשם עצמאות בית המשפט אימצה ישראל שיטה שבה הרשות השופטת אינה אחראית כלפי איש. שופטים מתמנים על ידי ועדה הנשלטת על ידי השופטים המכהנים, ודיוניה נערכים בחשאי, ואילו האומה נותרת ללא כל זכות להתערב בהכרעה מי יישם ויפרש את חוקיה, זוהי גאות השופטים, המכנים את השיטה כ"טובה בעולם" – מאחר שהשופטים מעצבים את בתי המשפט בצלמם הם. למרות מאמצי שופטי ישראל אף אומה אחרת לא השתכנעה בכך.

  6. ומי מאזן את בית המשפט?2
    בשם עצמאות בית המשפט קיימת בישראל חסינות מוחלטת לשופטים. וכך נקבע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין : "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוט" הנה כי כן, חסינותו של אחד מחברי הרשות השופטת הינה מלאה. גם אם התרשל, וככל הנראה גם אם פעל מתוך מניע פסול, לא ניתן לתבוע אותו על מעשיו".

    לטענת השופטים הרצון לשמור על אי התלות של הרשות השופטת, ועל אי התערבות בפעולתה מחייבת חסינות רחבה. השופט דוד גולדשטין קבע כי לשופטים חסינות מוחלטת. "גם אם הפעולה בגינה נתבע שופט נעשתה בחוסר סמכות, אין מקום לבחון האם נעשתה בזדון או ברשלנות". "המטרה היא מניעת פגיעה בעצמאות שיקול דעתו של השופט ותכליות המשנה, למנוע פגיעה באמון הציבור ותביעות סרק שיכפישו את תדמית השופטים או הבטחת סופיות הדיון והליך דיוני תקין…. כמו גם "מניעת פגיעה בתפקוד השופט ערעור מעמדו ושאלות באשר לטיב שפיטתו, מניעת עיוות דין (?) ובזבוז זמן שיפוטי יקר". לפי כך יש להעניק לשופט עצמאות מוחלטת כאילו אינו פועל בשליחותה של החברה וכאילו אין תפקודו משפיע על אחרים קובע גורלות.. משמע שופטים שונים משאר בני תמותה אשר עצם התביעה נגדם פוגעת בהם קשות ולהבדיל נזקקים לשירות עורך דין. להבדיל בעיסוקים אחרים יש אחריות ועל מעשים פליליים משלמים מבלי שהדבר יפגע בתפקוד או במעמד. לפיו "אין כל מקום להטיל אחריות שילוחית או ישירה על המדינה על פעולות שופט ואין משנה סוגה של הרשלנות". לדעת השופט דוד גולדשטיין חסינות מהותית נרחבת ומוחלטת. באה לשרת את הציבור ואת האינטרס הציבורי ולא את נושאי המשרה השיפוטית באופן אישי, אין זו זכות/חסינות אישית של נושא המשרה השיפוטית, עליה הוא יכול לוותר"… לשיטתו חוסר אחריותם כל השופטים כלפי הציבור אינה חלילה מתוך אנוכיות השופטים אלא מאוד מטיבה עם הציבור הנתון בידי השופטים המרשים לעצמם הכל.. ועוד מוסיף "לא עולה כלל על הדעת, כי נושא משרה משפטית – שופט, רשם, ראש הוצל"פ, בורר או כל אדם אחר המבצע פעולת שיפוט – יצטרך להתגונן מפני תביעות, זו סופה של עצמאות הרשות השופטת ותחילתה של 'פסיקה מתגוננת'", ומה לגבי בעלי עיסוקים אחרים? השופט פרגו פסק: "אם אין לשופט אחריות, , גם למדינה אין אחריות. "היות והחסינות המוענקת ל 'רשות השופטת' הינה מהותית – אין אחריות של המדינה ומאחר שאין יחסי עובד-מעביד בין השופטים למדינה". כאן נשאלת השאלה מי הוא מעסיקם של השופטים? את משכורתם מאין מקבלים? מהמדינה!. שופטים דורשים להשוות תנאי העסקתם לשרים של המדינה!. מי מעניק להם מינוי? נשיא המדינה! וכי מייצג את השלטון של המדינה כמו שופטים? אך חמור מכל מה לגבי הנפגעים שלא כדין מהשפיטה?

  7. ומי מאזן את בית המשפט?3
    בנוגע לאחריות השיפוטית: לפי סעיף 8 לפקודת הנזיקין לא ניתן לתבוע בעל תפקיד שיפוטי "על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". לשופטים עצמם חסינות מתביעה, אולם גם למדינה אין אחריות שילוחית מדובר בחסינות מהותית ושופטים אינם "עובדים" לצורך העניין. שופטים אשר אימצו את "הלכת פרידמן", לפיה "החסינות איננה חוסמת כליל הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות שופט", ולכן לפי אותם שופטים. "שלטון החוק איננו מונע הגשת תביעה נגד המדינה ובנסיבות אלו ניתן וצריך לאפשר הליכה בנתיב זה במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה מאוד", לא מוזכר פה מתוך זדון שהיא דרכם השכיחה של שופטים. לפי גדרה זו שלטון החוק פרושו חוסר אחריות השופטים או במילים אחרות שלטון החוק לפי תפישה זו אינו מחייב את השליטים.

    יש לכך ביטויים אחרים כמו הדיווח מטעם בית המשפט. שופטת בית המשפט העליון בדימוס ונציבת תלונות הציבור על שופטים הראשונה: "יש סתירה מסויימת בין עצמאות בית המשפט לבין חובת הדיווח… האומנם? האם מהנדס שמוציא תרשימים מדוייקים, נפגעת עצמאותו להחליט מקצועית כיצד יבנה? לא כל שכן רופא השומר את תוצאות כל הבדיקות ורושם גליונות רפואיים. האם השל כך נפגעת יכולתו לשקול ולהחליט על הליכים וטיפולים? עצם התיעוד המדויק מאפשר פעילות מקצועית ומבטיח מעקב שאכן כך היא מתבצעת. תיעוד מדויק יכול להפריע אך ורק אם בית המשפט אינו מעוניין לפעול על פי כללי הצדק, אלא על פי שקולים זרים, והוא מעונין להסתיר זאת. במקרה של שפיטה תעוד מדויק של הדיונים וההוכחות שהובאו נועד לאפשר מעקב בכך לעזור להחלטה. עצם טענה כזו מלמד על "עצמאותם של שופטים מכל מחויבות מוסרית ומכל אחריות למעשיהם". במערכת משפט תקינה חובת הדיווח להיות נתונים לבקורת.

    מהי עצמאות או אי תלות שיפוטית מפני מה? או מי? ולשם מה?
    תפקיד השופטים להיות הוגנים ולא נושאי פנים כלפי כל הבאים לפניהם. עליהם להיות חופשיים מהשפעה פוליטית עליהם להסתמך על מה שצודק ולא על מה שמקובל. עליהם להיות מסוגלים להגן על האזרח הפשוט ממדינאים, ממשלות, תאגידים גדולים ועל האחד מהשני.
    עצמאות שיפוטית פרושה ששופטים חופשיים להחליט על פי ההגינות וללא משוא פנים תוך הסתמכות בלבדית על העובדות המוצגות וחוקים ישומיים, מבלי להכנע ללחצים או הפחדות. עצמאות שיפוטית תפקידה לאפשר הגנה על האזרח והבטחת שלטון החוק. עצמאות שיפוטית מתיחסת הן לבית המשפט כרשות והן לכל שופט בנפרד.
    עצמאות מוסדית, משמעה עצמאות של הרשות השופטת כגוף. אי-התלות המוסדית מהווה ביטוי של עקרון הפרדת הרשויות לשם דחיית התערבות מרשויות אחרות המחוקקת והמבצעת. עצמאות מוסדית היא תנאי הכרחי לעצמאותו של השופט היחיד.
    עצמאותו של השופט היחיד, שמשמעה אי-תלותו בגורמים חיצוניים בלתי רלוונטיים.
    עצמאות בית המשפט או אף עצמאות שיפוטית בשום אופן אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי כדי להבטיח את שלטון החוק בעזרת קידום החלטות ללא משוא פנים.

    האם קיימת דילמה בין עצמאות שיפוטית – לאחריות ציבורית:
    עצמאות שיפוטית נועדה לתת הגנה על שופטים מפני לחצים חיצוניים העלולים לעוות את פסיקותיהם ואחריות ציבורית דורשת מן השופטים להתחשב בערכי היסוד של האומה אשר את חוקיה הם מפרשים.

  8. די עם התמימות .
    צריך לבדוק מי משלם לעיתונאים ב" הארץ" ידיעות מעריב וכו וכו ומי משלם ל" בצלם " וכו וכו כדי לדעת למי יש אינטרס לשלם בדרכים חוקיות לאהרן ברק וכו וכו .. ואז למצוא את הדרך להפסיק את התשלום הזה .
    ואז אפשר להתחיל לעבוד

  9. די עם התמימות .
    צריך לבדוק מי משלם לעיתונאים ב" הארץ" ידיעות מעריב וכו וכו ומי משלם ל" בצלם " וכו וכו כדי לדעת למי יש אינטרס לשלם בדרכים חוקיות לאהרן ברק וכו וכו .. ואז למצוא את הדרך להפסיק את התשלום הזה .
    ואז אפשר להתחיל לעבוד

  10. ארצנו כבושה כבר עי הערבים בעזרת עוזריהם הסמאלנים הארורים הגיב:

    מדינה יהודית כבר לא בנמצא. מדובר על מדינה אומללה וחטופה עי כוחות השחור השמאלנים והערבים. בכל אשר נפנה אנו רואים כיצד הערבים חיים בארץ כמלכים, בבתי פאר ענקיים עם כבשים בדבש יום יום בשעה שהציבור היהודי גם עני הרבה יותר וגם מנוטרל לחלוטין וחסר יכולת לקבוע את עתידו היהודי במדינה היהודית. בג״צ וה bds התאחדו ולנו לא נותר דבר ממה שהוקם פה עבורנו על ידי הורינו ואבותינו.

    הכל הלך ונמחק וזו כבר לא מדינת היהודים.

    בג״צ מחק הכל. את כל הזכויות שלנו ושל ילדינו ושל עתידנו.

    הוא אסר עלינו לבנות ולהיבנות בארצנו.

    1. התפלגות גומבל, Gumbel, כמו התפלגויות אחרות הקשורות לשכיחות של אירועי קיצון (Extreme value theory) פופולרית מאד בין הפיסיקאים.

  11. המפלגה הנאצית הינה חלק מהימין ??? המפלגה הנאצית היא חלק מהשמאל אנו רואים את זה החל מהשם שלה המפלגה הנציונל-סוציאליסטית וכלה במדיניות שלה הפיכת כול התעשייה והתשתית לחלק מהשלטון ומניעת חופש בחירה מהתעשיה שזו בדיוק ההגדרה של שמאל.
    אז מהיכן באה האמירה שהם חלק מהימין ???
    הימין הקיצוני (המפלגה הנאצית העוברית הייתה באותן שנים רק חלקיק זעיר ולא חשוב של המחנה הזה)

    1. אולי זה לא יהיה פופולרי לומר זאת, אך האמת היא שכל משטר נמצא בסיכון אם האישים המנהלים אותו אינם יראי שמים!!!

    2. הסיבות שבגללן החל פון האפנשטיין להדפיס כסף ב 1922 ידועות ומובנות היטב היטב מאז ועד היום.
      בעקבות תבוסתה במלחמה, נאלצה גרמניה לשלם לצרפת ולאנגליה פיצויים בלתי ראליים בסכום של כמעט 300 מיליארד מרקים.
      התעקשות צרפת אחרי פלישתה לחבל הרור התעשייתי של גרמניה והריסת תשתיתה התעשיתית של גרמניה שהאחרונה תשלם את כל הפיצויים בכל זאת, היא שגרמה להיפר אינפלציה של 1922. לא הדפסת הכסף שהיתה תוצאה ולא הסיבה למשבר. רק ב 1924 הוחל בייצוב הכלכלה הגרמנית וב 1930 נחתמה תכנית יאנג שפרסה את תשלומי הפיצויים של גרמניה, עד 1984.

    3. לעמיר גלעד

      למיטב ידיעתי אינך צודק. הפיצויים לא היו נקובים במרקים, כמובן, לכן האינפלציה שיצר פון האפנשטיין לא הקלה במאומה את נטל הפיצויים מעל גרמניה. היה לגרמנים אינטרס להציג את המשבר הכלכלי כאילו הוא נבע מתשלום הפיצויים, וכנראה התעמולה שלהם נקלטה, אבל אין קשר ממשי בין הדברים.

      לדב שטיין: אין ספק שהמנהל התקין והיושר שאתה מוצא במפלגות דתיות, במריבות בעולם הישיבות וכדומה מעידים על טענתך כאלף עדים.

      להרחבה – עיין בכוזרי ח"א קי"ב

      אמר החבר: אני רואה שאתה מגנה אותנו בדלות ומסכנות ובהם היו מתפארים גדולי –
      האומות האלה! כי אין מתפארים אלא במי שאמר "מי שהכך על לחיך הימני תן לו השמאלי,
      ומי שלוקח טליתך תן לו חלוקך", והגיע הוא וההולכים אחריו אחרי מאות שנים מן הבוז
      והיסורים וההרג … וכן בעלי תורת ישמעאל וחבריו … ובאנשים ההם היו מתפארים
      ומתגדלים, לא במלכים … אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם…

      אמר הכוזרי: כן הוא אילו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא אינה ברצון אלא בהכרח, וכאשר
      תמצא ידכם תהרוגו

      אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר, כן הוא…

    4. מאז מהפיכה הצרפתית היתה חלוקה מקובלת
      לימין (שמרן, אמפירי, ליברלי, קפיטליסטי, נוטה לפתרון צבאי לבעיות בינ"ל)
      ושמאל (מהפכני, אוטופי, מאמין בפתרון בעיות בכוח המדינה, סוציאליסטי/קומוניסטי, נוטה לפתרונות דיפלומטיים).

      הפשיזם והנאציזם חרגו מהחלוקה הזו. כמו הרביזיוניזם אצלנו.

      הן דגלו בדאגה לפועלים, אוטופיה (גזעית/לאומית) ובמעורבות המדינה כדי לפתור כליל בעיות חברתיות מהשורש (שמאל)

      אבל גם בלאומנות, מיליטריזם וגזענות עם מיתוסים קדם-נוצריים- ימין.

      אז האם הנאצים היו ימין או שמאל?
      תיאורטית, אפשר לומר שגם וגם.
      מעשית, אם נסתכל מי הרוויח בזמן שלטונם (התאגידים הגדולים) ואת מי הם רדפו ברגע שיכלו (הקומוניסטים), ברור שהם עמוק בימין.

    5. המפלגה הנאצית היתה ימין מסיבות רבות, אבל ההבדל המרכזי בינה לשמאל היא שהיא שמה את ה*מדינה* (ובמקרה שלה גם את הגזע) כשופט המוסרי העליון והיחיד, בעוד שהשמאל (הקומוניזם) שם את *מעמד הפועלים* או *המפלגה* במקום הראשון. ההבדל היה במקרים רבים יותר תיאורטי ממעשי, כמובן, אבל – למשל — סטאלין, עד למלחה"ע השנייה, *לא* היה ראש הממשלה וראש המדינה, אלא "רק" המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית.

  12. יש לציין שהטענה שהיטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות שבמאמר נכתב שיש בה מן האמת ראוי לציין כמה מן האמת יש בה – וזה לא הרבה. בבחירות שבהן היטלר עלה לשלטון הוא קיבל 33% לא מספיק לקבל את השילטון. נשיא גרמניה הינגדבורג מינה אותו לראש ממשלה אף שזה היה חוקי לפי החוק שם קשה לקרוא לזה בחירה דמוקרטית ועוד יותר הנישא הממנה היה כבר זקן וסנילי למינוי כזה לקרוא דמוקרטי זה עוד יותר בעייתי. ועוד בעיה קשה בבחירות אלו החולצות החומות של הילטר כבר השתוללו ברחובות ואיימו על מצביעים – אלו לא היו בחירות לגמרי חופשיות. נכון הבחירות שם לא היו כמו בצפון קוריאה היה לציבור כמות מסוימת של בחירה אבל מאידך אלו לא היו בחירות דמוקרטיות כפי שהם מוכרות לנו. כמה דמוקרטיה היתה בבחירה של היטלר כל אחד שישקול את הדברים.

    1. אתה מאיר נקודה חשובה:
      ברפובליקת ויימאר היו מנגנונים רשמיים מאוזנים ובלומים למופת,
      והיתה מערכת נסתרת ששמרה על נטיה חזקה ימינה.
      ברור לי שהינדנבורג לא היה ממנה קומוניסט שזכה ב-33% מהקולות לקאנצלר; שניסיון קומוניסטי לפוטש הלא היה נענה בעונש מצחיק; שהצבא לא היה נשבע אמונים אישית לקאנצלר קומוניסט וכו'.

      ההטיה השיטתית של מערכת המשפט בוויימר ימינה לא היתה טעות, אלא מכוונת.
      היו איזונים ובלמים בין ימין לימין *קיצוני*.

      השאלה המעניינת היא, כיצד היטלר (שעלה לשלטון גיל 44, בלי השכלה פורמלית בחוק וממשל, בלי ניסיון במישרה ציבורית- או בעצם, בלי ניסיון בעבודה, מחוץ לצבא הקיסרי והמפלגה הנאצית, ועם אובססיה ידועה נגד יהודים) הצליח לפרק את הממסד השמרני בפוליטיקה, בכלכלה, במשפט, ובצבא- ממסד שבוודאי תכנן להשתמש בנאצים ככלי נגד הקומוניסטי ותו לא.

  13. צודק דב שטיין וטועה לחלוטין נדב .
    יכול להיות שליח ציבור חרדי או דתי לא ירא שמים אבל אז יש לו בעיה גם עם בורא עולם . אבל לא ניתן לסמוך על שום מנהיג חילוני .
    כי הבסיס לחילוניות היא חוסר רציונליות והשקפת עולם שיש בה אוקסימורון מוחלט .
    ואת זה אני מניח שנדב יודע .
    אז לא כל דתי הוא ירא שמים אבל בטוח שכל חילוני הוא לא ירא שמים .
    לאדם דתי יש כלי שהוא היחידי שבו יעתן להבין את העולם . כי הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם . ולכן התורה היא הכלי היחידי להבנת העולם .
    אם יש לנדב הסבר אחר נא יופיע .

  14. בתי המשפט לא הצליחו לעצור את הלאומניות שהתפשטה בגרמניה ובסופו של דבר הובילה למלחמת העולם השנייה.
    וגם פה בישראל בתי המשפט לא מצליחים לעצור את הלאומניות שמתפשטת בעם.
    ה

    1. בבתי המשפט בישראל יושבים סמאלנים שנטרלים את העם משליטה על גורלו הגיב:

      והם ולא אף אחד אחר אשמים יהיו במרד שיהיה פה בעתיד – כתנועת נגד למעשיהם הנלוזים!