היום יותר מתמיד: הבחירה בקלפי היא בין יציבות ימנית לכאוס שמאלני

יו"ר 'כחול לבן' בני גנץ אמר השבוע כי "בשביל שהאג'נדה של המחנה הדמוקרטי ומפלגת העבודה-גשר תתממש, אני צריך להיות ראש הממשלה". גם אם נאמרה בעוד רגע של חוסר תשומת לב, זו הצהרה חשובה מאוד בעיתוי הזה, רגע לפני הבחירות, מכיוון שהיא מציבה ברירה חדה עבור המצביע הישראלי לאחר חודשים ארוכים של קמפיין שנועד לטשטש את ההבדל הזה בין ימין ושמאל, ומסמנת פרשת דרכים קריטית: המשך השגשוג והפריחה של ישראל, או מדיניות שמאל קיצונית. אז מה היא אם כן האג'נדה עליה מדבר גנץ ואותה בכוונתו לממש כראש ממשלה? הבה נבחן זאת בכמה סוגיות עיקריות העומדות על הפרק.

לאומיות

אחת ההבטחות הבולטות במצעי הבחירות של מפלגות השמאל נוגעות לחוק הלאום, כאשר ב'כחול לבן' הצהירו מספר פעמים על כוונתם לשנות אותו ובמרצ ו'המחנה הדמוקרטי' הבטיחו לפעול למען ביטולו. ביטול חוק הלאום מהווה גם מרכיב מרכזי בדרישות המפלגות הערביות לכניסה לקואליציה כפי שפורסמו בשבועות האחרונים, ובכלל נראה שבשמאל עושים מאמצים עליונים כדי להציג את איימן עודה ואחמד טיבי כשותפים לגיטימיים.

כך קרה למשל בוועידת מרצ בה הצהיר דוד גרוסמן כי הוא אינו פוסל מהלך כזה, עם דבריו של יאיר גולן על החובה לשר ערבי בממשלה ועם הפגנת ההערצה של סתיו שפיר ל"אומץ" שהפגין עודה בהצבת תנאים לישיבה בקואליציה. אהוד ברק אף טרח והתנצל בפני הערבים על מהומות אוקטובר 2001, והשיא הגיע בסערה שפרצה סביב דבריו של עמית סגל שהגדיר את ערפאת "רוצח המונים מתועב", אמירה טריוויאלית שמשום מה שוב סחטה מקהלת גינויים משמאל.

פליטת הפה הכי משמעותית עד עכשיו של גנץ
pic.twitter.com/YqKZiuDHOd

— ינון מגל (@YinonMagal) September 15, 2019

גם בסוגיית ההגירה הקפידו בשמאל להתייצב מיד בעמדה המנוגדת לאינטרס הלאומי, כאשר פתחו בקמפיין ציני מקיף סביב החזרת העובדות הפיליפיניות לארצם לאחר שאשרת השהיה שלהן פגה. זכור במיוחד ניסיון ההסתננות האמיץ של עופר כסיף למתקן המעצר בנתב"ג בניסיון למנוע את העלתה למטוס של אחת העובדות, גם לאחר שבג"ץ אישר את החזרתה וגם לאחר שהשתוללה במטוס במופע מביש של פריעת חוק. וכמובן שתמיד אפשר לסמוך על אהוד ברק שקבע כי "מדינת ישראל הוקמה" כדי שלא יחזירו ילדים פיליפינים לארצם.

לכך אפשר להוסיף את קמפיין ה"הדתה" המתמשך שמנהלים בשמאל מול כל מה שמריח מקצת מסורת או יהדות, ואת הקריאות הנחרצות מצד מפלגות שמאל נגד חרדים ובעד "ממשלה חילונית". זוהי אם כן תפיסת הלאומיות החדשה של השמאל – ערבים, מסתננים ושלל שוהים בלתי חוקיים מתקבלים בשמחה, אבל יהודים הרואים בישראל את מדינת הלאום שלהם קצת פחות.

ביטחון

לפני כחודש נחשפה בחדשות 12 רשימת אנשי הציבור הישראליים שביקרו בכלא מחבלים ואסירים ביטחוניים אחרים. חברי הכנסת הערבים כמובן מככבים בה, אך גם בכירים במרצ ויו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ שקרא בעבר לשחרר את מרואן ברגותי, המרצה עונש של חמישה מאסרי עולם בשל מעורבותו בפיגועים בהם נרצחו עשרות ישראלים. יעד מועדף נוסף לביקורים של אנשי 'המחנה הדמוקרטי' הוא יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס.

ביום הפיגוע בחודש שעבר בו נרצח דביר שורק ז"ל בגוש עציון, קישר יאיר גולן ברדיו בין המצב הביטחוני ל"השחתת המרחב הציבורי", וגם חברתו לרשימה סתיו שפיר מיהרה למצוא את האשמים: "כמה אלפי מתנחלים אידיאולוגיים שעוצרים כל אפשרות לפתרון". אבל מה מציעים בשמאל בנושא הביטחוני? ובכן, הפתרון המבריק של אותו גולן הוא התנתקות נוספת מיהודה ושומרון בעקבות ההצלחה המזהירה של ההתנתקות מעזה שרק "שיפרה את מצבנו", וגם אהוד ברק לא שכח להזכיר שהוא מתנגד לכל בניה ביהודה ושומרון.

בתוכנית "פרלמנט צהריים" עם @moran_ynet התייחסה @StavShaffir, יו"ר משותף במפלגת המחנה הדמוקרטי, לפיגוע שקרה בגוש עציון: "יש כמה אלפי מתנחלים אידיאולוגיים שעוצרים כל אפשרות לפתרון" pic.twitter.com/oJfVhaMi6y

— ערוץ כנסת (@KnessetT) August 8, 2019

בכל הזמן הזה המשיכו בשמאל לתקוף את ראש הממשלה נתניהו על מדיניות הביטחון השקולה שלו, תוך הצגת היגיון בריא כמיטב המסורת השמאלנית. ישראל תוקפת יעדים איראנים בסוריה? ניסיון מסוכן לחרחר מלחמה; חיזבאללה והאיראנים מנסים להגיב אך נכשלים? נתניהו אשם בהתבססות איראנית בגבולנו. הבלגה מול פרובוקציות של החמאס והג'יהאד האסלאמי בדרום? אנשי השלום של השמאל פתאום ששים אלי קרב; דיווחים על תוכנית ישראלית לתקוף בעזה? נתניהו שוב יוצא למלחמה בגלל בחירות.

מדיניות חוץ

תחום נוסף בו נתניהו מציג הישגים מרשימים וגורר תגובות חמוצות משמאל הוא יחסי החוץ של מדינת ישראל. וכך ראינו למשל בשבועות האחרונים התגייסות כוללת בשמאל נגד ההחלטה שלא לאפשר את כניסתן של שתי חברות קונגרס אנטישמיות התומכות בחרם על ישראל, ומצד שני התקפה פרועה על הנשיא טראמפ בשל התבטאות לא מוצלחת בנושא יהודים. במקרה הראשון זעקו בשמאל על הפגיעה החמורה ביחסים הקדושים עם ארה"ב, מה שלא הפריע להם להשתלח בחמת זעם בנשיא מכהן רק כמה ימים לאחר מכן.

הלך רוח דומה נראה בכל פעם שמנהיג ימין עולמי מבקר בישראל (תמר זנדברג התנגדה למשל לביקור נשיאי הונגריה, הפיליפינים, הונדורס וברזיל), או בנסיעות ראש הממשלה לחו"ל בהן הכתבים מחפשים בנרות תקרית מביכה לדווח עליה במקום לעסוק בביקור החשוב. מהלכים מדיניים חשובים, חיזוק מעמדה של ישראל בעולם, קשרים חדשים ובריתות – הכל מתגמד מול פוזיציית האנטי-ביבי.

דמוקרטיה

הסערה שקמה סביב החלפת המנכ"ל במשרד המשפטים, הוויכוח התמידי סביב בג"ץ או פרשת המכרז של ליאת בן-ארי – בכל אלה מיהרו בשמאל להתייצב לצידם של הפקידים והשופטים שמעולם לא נבחרו ולתמוך בחיזוק מעמדם יחד עם המשך החלשת כוחם של נבחרי הציבור המייצגים את העם. אפשר לקרוא לשלטון הפקידים בהרבה שמות, "דמוקרטיה" הוא לא אחד מהם.

אך למטבע הזה יש שני צדדים, וכאשר פקיד או יועץ העז לסטות משורת המקהלה של השמאל ור"ל לבצע את עבודתו בדרך שאינה נראית להם, בכירים בשמאל לא היססו להשתלח בו בצורה פרועה. כך קרה למשל עם ההתקפה הממוקדת נגד מבקר המדינה מתניהו אנגלמן שנתפס כמי שפועל למען ראש הממשלה, דבר שהביא עליו ברכות כמו "סמרטוט רצפה", "מלטף המדינה" ו"משרת עלוב" (אהוד ברק), "מבקר מחמד" (סתיו שפיר), והופעה בסרטון בחירות של 'המחנה הדמוקרטי' בו נטען כי נתניהו "החליף את מבקר המדינה בסמרטוט".

תיעוד: ברקע המחאות על שחיתות שלטונית, מפגינים הגיעו לפני כשבוע לציר הליכתו של היועמ"ש מנדלבליט לבית הכנסת, שם השמיעו לעברו ולעבר השוטרים במקום קריאות חריגות @aviadglickman pic.twitter.com/OVJaLl8GWH

— חדשות 13 (@newsisrael13) August 18, 2019

גם אביחי מנדלבליט זכה בחודשים האחרונים למנת הבוז הקבועה בשמאל ("חסר חוט שדרה" ו"רכיכה" – שוב המשורר אהוד ברק). מנגד, אותם אנשי שמאל המודאגים כל כך מכל התקפה על שומרי הסף או פגיעה בדמוקרטיה נאלמו דום כאשר נחשפו סרטונים מטרידים של מפגיני שמאל קוראים לעבר היועמ"ש קריאות הסתה חמורות בהפגנות בפתח-תקווה, וחלקם אף הביעו תמיכה בפעילות ההטרדה של ברק כהן נגד אנשי ימין.

זכורה לכולנו כמובן גם המלחמה הנחושה בה פתחו מפלגות השמאל נגד הכוונה להציב מצלמות בקלפיות על מנת למנוע זיופים ואי-סדרים בתוצאות הבחירות. שקיפות? מנהל תקין? לא אצל השמאל הישראלי הדמוקרטי.

חופש הביטוי

אחת מזכויות היסוד החיוניות לקיומו של כל משטר דמוקרטי, אך נראה שעבור רבים בשמאל היא שמורה רק לצד אחד. בשמאל ניהלו מלחמת חורמה משפטית נגד מועמדתם של חלק מחברי 'עוצמה יהודית' בבחירות לכנסת, במסגרתו טענה למשל סתיו שפיר כי ראיון עם איתמר בן-גביר בגלי צה"ל דומה לראיון עם היטלר, ותמר זנדברג קבעה כי "כהניזם הוא לא חופש ביטוי". בהמשך ביקשו במפלגת העבודה להגיש תביעת דיבה נגד יאיר נתניהו בעקבות ציוץ, ורשימת 'המחנה הדמוקרטי' יצאה בקמפיין שקרא "לסתום לליכוד את הפה" – ללא ספק דוגמה ומופת למחשבה דמוקרטית מתקדמת.

רק הפתק של המחנה הדמוקרטי יסתום לליכוד את הפה.
צפו ושתפו: pic.twitter.com/zosp88urWN

— המחנה הדמוקרטי (@Dem_Union) September 11, 2019

גם עיתונאי השמאל הנאורים נכנסו למצב רוח של השתקה. כך למשל, עיתונאית 'הארץ' רויטל חובל הגיבה לראיון ב'מקור ראשון' בו השופט דרורי הביע ביקורת על מערכת המשפט וכתבה כי "יש אנשים שלא צריך לתת להם מיקרופון", ומיה בנגל הציעה לשלוח את אנשי 'ישראל היום' לכלא בגלל כותרת שציטטה את דבריו של בני גנץ. מנגד, כאשר עבודתו של אלי ציפורי ב'גלובס' הופסקה בשל מה שנראה כמניעים פוליטיים, עמיתיו הפלורליסטים מילאו פיהם מים, כפי שעשו שוב בימים האחרונים מול קמפיין של פעילי שמאל נגד העסקתו של יעקב ברדוגו בגל"צ. במילים אחרות, השמאל הישראלי הוא תומך נלהב בחופש הביטוי של עצמו בלבד.

כלכלה

בשבועות האחרונים הציגו מפלגת העבודה ו'המחנה הדמוקרטי' תוכניות כלכליות שהקשר בינן לבין כלכלה אמיתית קלוש ביותר. כך היו הצעותיו של עמיר פרץ להטלת מס על עשירים והעלאת שכר המינימום, וכך הייתה גם תוכניתה של סתיו שפיר  ל"כלכלה ירוקה" בעלות של מאות מיליארדים.

באמת שלא צריך להיות גאון כלכלי כדי להבין שהתוצאה של יישום פנטזיות אנטי-חברתיות כאלה תהיה דומה: עוד התערבות וכפייה ממשלתית, עוד כוח לוועדים, זינוק ביוקר המחייה, פגיעה קשה בצמיחת המשק ובעוצמת המדינה. מכאן עולות שתי אפשרויות ששתיהן מטרידות באותה המידה: או שבשמאל בורים לחלוטין בכל הקשור לכלכלה ועלולים למוטט את המשק הישראלי, או שהם דווקא מבינים לא רע אבל מעדיפים להמשיך להפיץ סיסמאות פופוליסטיות חלולות וחסרות אחריות. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על תסריט הבלהות של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן כשר אוצר.

ממלכתיות

נוצה נוספת בה אוהב להתהדר השמאל הישראלי היא גישתו ה"ממלכתית" והמכובדת, בניגוד כמובן לרשעים ולמסיתים מימין, אך כרגיל הוא נוהג אחרת במציאות. את ההתקפות על שומרי הסף כבר סקרנו לעיל, ומטעמי קיצור נזכיר כאן במהרה כמה התבטאויות "ממלכתיות" מפי השמאל המתורבת והמעודן, כולן מן השבועות האחרונים.

נפתח בבכיר 'כחול לבן' משה יעלון המשווה בין הליכוד לחמאס ובאותה נשימה מאשים את נתניהו במניפולציות על דבריו, בעוד חברו לסיעה רם בן ברק קובע כי המשך שלטון הימין "מסוכן יותר מאיראן, חמאס וחיזבאללה גם יחד", אותו בן ברק שהסביר רק כמה ימים קודם לכן את ההבדל בין לשמאל לימין בכך ש"הם שחורים ואנחנו לבנים".

ההשוואה לאויביים רצחניים אהובה במיוחד גם על אהוד ברק, שטען בטור בעיתון 'הארץ' כי המשך משטר נתניהו הוא "האיום הקיומי היחידי"  על ישראל, "חמור מאיום הטרור, הטילים ואף הגרעין האיראני". ברק הממלכתי לא שכח גם לברך את ראש הממשלה נתניהו כמי ש"התקפל כמו כלבלב" מול הנשיא טראמפ, ואליו הצטרפו בימים האחרונים איימן עודה שקבע כי נתניהו "פסיכופט" ו"עבריין בזוי". זהבה גלאון המתונה הסתפקה בהגדרת ראש הממשלה כ"רעל לישראל", והדמוקרטית הדגולה סתיו שפיר קראה למצביעי השמאל "להעיף את ביבי".

"הפסיכופט הזה". איימן עודה על ראש הממשלה. אין מילים pic.twitter.com/DVsWfp2cor

— Gil mishali גיל משעלי (@gilmishali) September 14, 2019

אלה הן כאמור רק דוגמאות ספורות לרמה ולסגנון אך מכולן עולה תמונה ברורה: ערכי הדמוקרטיה לא באמת מעניינים את המחנה שקורא לעצמו "דמוקרטי", ושאיפתו היחידה היא להפיל את שלטון הימין. בעצם המטרה הזו אין שום בעיה, אך כדי להשיג אותה מוכנים בשמאל להכפיש, לשקר ולבזות את יריביהם ואף לחתור תחת האינטרסים הברורים של מדינת ישראל בניסיון לפגוע בהישגי ממשלת הימין.

כל אלה מובילים למסקנה החשובה שאמורה ללוות אותנו היום: הדבר העיקרי העומד בראש מעייניהם של מנהיגי השמאל אינו טובת אזרחי ישראל, אלא צבירת כוח פוליטי כדי לקדם מדיניות מסוכנת תוך הטעיית הציבור. לשם השגת המטרה הזו הם לא בוחלים בשום אמצעי, ולכן התשובה האמיתית של כל ישראלי הגאה בארצו ורוצה בהמשך שגשוגה צריכה להגיע בקלפי.