102 שנים למהפכת אוקטובר, הרשע הקומוניסטי עדיין מקנן בעולם

נכון שהנאצים הגזימו בחלק ממעשיהם, אבל אי אפשר בהכרח להסיק מכך משהו רע על הפשיזם כולו"

זהו משפט שקשה מאוד לדמיין שתשמעו מאדם סביר, אפילו בזמנים המטורפים בהם אנחנו חיים. ישנן עדיין קבוצות שוליים קיצוניות שדוגלות בחלקים מהאידיאולוגיה הנאצית, אך לא תראו את אנשיהן מתקבלים בחום כאורחים בקמפוסים, ובוודאי לא כאנשי סגל. גרסאות מדוללות של פשיזם אינן צצות במצעים של מפלגות פוליטיות במערב, ואף סטודנט מעולם לא נראה לובש חולצה אופנתית עליה מודפס דיוקנו עז-המבט של ריינהרד היידריך למשל.

גם אם נניח כי ישנו גרעין רדום של פשיזם שעדיין חי ורק מחכה להתפרץ שוב, נראה כי לפחות מבחינה חברתית הצבנו מספיק מחסומים ונוגדנים כדי להתמודד איתו. האפשרות שאיש ימין קיצוני כמו ריצ'רד ספנסר ינאם בכינוס של המפלגה הרפובליקנית נראית קלושה מאוד, כמו גם המחשבה על חגיגות מאה שנה לציון עלייתו של מוסוליני לשלטון. רחוקה עוד יותר נראית האפשרות שאדם החולם על "פשיזם הוגן יותר" יגיע לבית הלבן בעשורים הקרובים. אחרי שהסכמנו על מצבו של הפשיזם בימינו, האם ניתן לומר דברים דומים לגבי החלום הקומוניסטי, מאה וקצת שנים אחרי המהפכה הבולשביקית של 1917? העובדה היא שהיכן שלא תפנה בעולם כיום, נראה כי וירוס הקומוניזם על כל גווניו עדיין מקנן ולעתים נהנה מתנאים טובים במיוחד לפריחה.

בסקר שנערך ברוסיה ביוני 2017, התבקשו המשיבים לדרג את עשרת הדמויות העולמיות הדגולות בכל הזמנים. באופן לא מפתיע, למקום השני הגיע פושקין הנחשב לגדול המשוררים הרוסיים, ובאופן עוד יותר לא מפתיע, מי שחלק עמו את הסגנות היה הנשיא הנוכחי ולדימיר פוטין. מה שאולי כן יכול להפתיע את המתבונן מבחוץ היא העובדה שהאדם אותו רוב הנשאלים הרוסים הגדירו כ"יוצא הדופן" ביותר בהיסטוריה היה יוזף סטאלין. אמנם מי שאחראי לרצח של יותר אנשים מכל אדם אחר בתולדות רוסיה (20 מיליון לפי הערכות שמרניות) ירד מעט בסקרים ובזה האחרון זכה רק ל-38 אחוזים לעומת 42% ב-2012, אך הוא עדיין מוביל בבטחה. יתכן מאוד כי אם רוצח ההמונים הזה היה קם מקברו היום הוא היה זוכה בקלות בבחירות, אפילו ללא הצורך לזייף אותן.

תארו לעצמכם מצב בו אדולף היטלר היה נחשב בימינו לדמות הפופולרית ביותר בגרמניה. מצב כזה היה מדאיג מאוד את העולם כולו, אך משום מה אצל קומוניסטים זה תמיד שונה. וזו למעשה אחת התעלומות הבלתי-פתורות של המאה העשרים – מדוע מבין שני הסיוטים הטוטליטריים התאומים של הפשיזם והקומוניזם, זה עדיין נחשב מקובל לחיות את חייך כתומך ומעריץ של האחרון, ששטף את העולם החל משנת 1917.

ואולי זה לא כל כך מפתיע שהרוסים מסרבים להתמודד עם עברם. לפני מספר שנים, כאשר ביקרתי בעיר גורי, מקום הולדתו של סטאלין בגיאורגיה, הגעתי למוזיאון הסובייטי הניצב ליד בקתת העץ בה נולד הרודן. אפשר היה לראות שם למשל את קרון הרכבת בו סטאלין נסע או מזוודה בה השתמש, חלק מכתביו ורהיטיו, וכמובן שלל מתנות שקיבל ממעריציו הרבים. בחדר האחרון אליו מגיעים בסיור נתקלים בפסל קודר של פניו. המוזיאון כולו מהלל ללא שום ביקורת את המנהיג הגדול, שהחל מהרגע בו ירש את לנין גרם למותם של מיליונים מבני עמו, כולל יושבי האזור בו נולד וגדל.

באותו הזמן בו ביקרתי במקום, ממשלת גיאורגיה החלה לנסות להפוך את אתר הזיכרון לבנה המפורסם ביותר ממקדש של איש אחד למוזיאון שיציג את תולדות הסטליניזם. אך השינוי היה עדיין בחיתוליו, ולאחר שלמדנו על עלייתו המדהימה לשלטון וקיבלנו עותק משירתו המוקדמת, אני ושאר המבקרים הגענו לאזור שמתחת לגרם המדרגות הראשי במוזיאון. שם ראינו את החדר החדש שנוסף לזכר כל האנשים שנהרגו בעבודות כפייה בגולאגים, ובמרכזו שולחן עבודה שאמור לשחזר חדר חקירות מימי סטאלין. זה היה כמו לבקר במוזיאון לזכרו של אדולף היטלר, להתפעל מכישורי הציור שלו, ורק ברגע האחרון ללמוד על העובדה שמקום בשם אושוויץ היה קיים. בחנות המתנות הגיאורגית מכרו יינות סטאלין, מצתים ועטים. לא זכור לי אתר זיכרון לקורבנות הפשיזם בו מציעים למבקרים לרכוש מגבת מעוטרת בדיוקנו של הימלר.

***

כל מי שחושב כי הגישה הזו נותרת אך ורק בגבולות השטח שהיה בעבר ברית המועצות, צריך פשוט להעיף מבט קצר בשאר העולם כיום. לא רק בגלל שיש עדיין מדינות שמתעקשות להמשיך בניסוי הקומוניסטי (צפון קוריאה במיוחד, וסין וקובה במידה משתנה), אלא גם בגלל שמעבר למראות של קברי האחים ההמוניים של המאה העשרים, רבים מאיתנו כלל לא זוכרים שניסוי כזה התקיים, ומי שכן זוכר – זוכר אותו באור חיובי.

בשנת 2016, חברת מחקרים בריטית ערכה סקר שבדק את המגמות בקרב צעירים בין הגילאים 24-16. המבוגרים ביותר בקבוצה זו נולדו בערך בשנה בה ברה"מ קרסה, ואילו הצעירים נולדו כעשור לאחר נפילת חומת ברלין. הנשאלים התבקשו לדרג רשימה של שמו על פי הסדר בו הם מייחסים להם "פשעים נגד האנושות". אדולף היטלר הגיע למקום הראשון, עם 87 אחוזים שראו אותו באור שלילי. הרבה מתחתיו ברשימה הופיע יוזף סטאלין, עם 61 אחוזים ששייכו אותו לפשעים בעוד 28% הודו שלא שמעו עליו מעולם, וחצי מהנשאלים לא ידעו מיהו לנין. יתכן כי מדובר בקבוצת נשאלים לא חכמה במיוחד (8% לא ידעו כלל מיהו היטלר), אך מה שקרה בהמשך הרשימה מטריד הרבה יותר. 39 אחוזים מהנבדקים הצעירים שייכו את שמו של ג'ורג' בוש לפשעים נגד האנושות, ן-34% עשו זאת עם טוני בלייר. שניהם דורגו גבוה יותר מדמויות כמו מאו דזה-דונג (20%) ופול פוט (19%). כאן כבר לא מדובר בסימפטיה מיוחדת לרודנים קומוניסטים אלא בבורות לשמה. לא פחות מ-70 אחוזים מהנשאלים לא ידעו מי היה מאו, ו-72 אחוזים לא שמעו מעולם על שליט קמבודיה הרצחני.

אם מספרים כאלה היו מתקבלים בנוגע להכרת דמויות היסטוריות הקשורות לשואה או לפשיזם, הייתה קמה סערה ציבורית אדירה. היו נשמעות (ובצדק רב) קריאות לכינון תוכניות לימוד בבתי הספר והקמת מוזיאונים ואתרי זיכרון עבור קורבנות הנאציזם. אם היה מתברר כי אנשים צעירים יודעים כה מעט על אותם פשעים, כל מורה במדינה היה פותח למחרת את השיעור בהטפה לכך שעלינו לזכור את לקחי ההיסטוריה כדי לא לחזור עליהם שוב. וטוב שכך.

אך הדברים תמיד שונים כאשר אנחנו מגיעים לווירוס הקומוניזם ששוחרר לחופשי בעולם לפני כמאה שנים. שישה מיליון הקורבנות היהודים של השואה זכורים ובצדק רב בזיכרון הקולקטיבי שלנו דרך ספרים, סרטים ושנים של חינוך. אך מה לגבי הזיכרון של 20 מיליון הקורבנות של ברית המועצות, או 65 המיליונים שקיפחו את חייהם בניסיון ליישם את הקומוניזם בסין? האם לאף אחד לא אכפת משני מיליון איש שמתו בקמבודיה ובצפון קוריאה, ממיליון ההרוגים במדינות מזרח אירופה ועוד מיליונים בכל רחבי העולם? כיצד ניתן לסקור את החורבן הזה – מאה מיליון מתים בתוך מאה שנים – ולהישאר אדיש? כיצד ניתן לחזות בממדי הטרגדיה ולחשוב "בואו ננסה שוב חברים, רק שהפעם זה יעבוד באמת"?

ישנם מעטים שאומרים זאת בגלוי. היו כמובן את הידועים שבהם כמו ההיסטוריון אריק הובסבאום, שנותר חבר במפלגה הקומוניסטית אפילו אחרי הפלישות להונגריה וצ'כוסלובקיה, וב-1994 אמר בראיון כי היה מסכים לקבל עוד 20 מיליון הרוגים אם הדבר היה נחוץ להשגת האוטופיה הסוציאליסטית בה חשק. מכחישי שואה כמו דיוויד אירווינג טענו כי שישה מיליון יהודים מעולם לא נרצחו וזכו בתגובה לשאת אות קלון לכל ימיהם, ובצדק; כאשר הובסבאום הביע את רצונו לראות מספר גדול פי כמה של נטבחים תחת משטרים קומוניסטיים, הוא זכה לקבל תואר כבוד מהממשלה הבריטית.

הלך הרוח הברברי אותו ביטא הובסבאום בהודאתו הידועה לשמצה היה יחסית נדיר במחוזות האקדמיה במערב, שילוב של התחמקות מאחריות ההולכת יד ביד עם ניסיון לחיקוי. בתהליך הזה, המוכר היטב לכל מי שחקר את ביבי ההגות המנסה להמעיט מפשעי הנאצים במלחמת העולם השנייה, קבוצות קטנות של אינטלקטואלים נלחמו כדי להסיט את האשמה לכישלון הקומוניסטי בשתי דרכים עיקריות: הראשונה היא הצבעה על מרכיבים סוררים שכביכול עיוותו את הרעיון המקורי והאשמתם בכל, והשנייה היא השוואה נואלת לפשעי המערב במטרה לצייר את הרשע האמיתי כלא נורא כל כך.

במשך עשורים, כמה מהאינטלקטואלים הציבוריים בארה"ב הבולטים נודעו בשל העמדה הנחושה שהציגו נגד הקומוניזם, אך היו כמובן גם יוצאים מן הכלל. אחד כזה היה נועם חומסקי, שכאשר דיווחים על רצח העם בקמבודיה החלו להגיע לארה"ב העדיף להתבסס על כתבותיו של העיתונאי ריצ'רד דודמן שתיאר את המצב במדינה כ"קשה, אך לא בלתי נסבל". עבור חומסקי היה זה ברור כי הפוקוס חייב להיות על הקפיטליזם האמריקני כמקור כל הפשעים, ולשם כך יש לטשטש את התפקיד של שחקנים קומוניסטים או סוציאליסטים מקומיים ולתת להם להנות מהספק, אותו ספק שאמריקה הרעה מעולם לא נהנתה ממנו. זהו בדיוק התכסיס שניסה מכחיש השואה אירווינג כאשר דיבר על מספרי ההרוגים הגרמנים מהפצצות בעלות הברית. לא היינו מסכימים שתלמידים וסטודנטים יספגו את משנתו של אדם כמו אירווינג, אבל בכל הקשור להכחשת קורבנות הקומוניסטים הכל הולך.

אינטלקטואלים בולטים אחרים במהלך השנים נהגו להציג את "ההיסחפות" של גורמים מרקסיסטיים אלימים כמעין רוע הכרחי, בעוד אחרים טענו שבכלל לא התרחשה אלימות. חלק מהחוקרים אף הצליחו להחזיק בשתי הדעות הסותרות בו-זמנית. קחו למשל את אחד הכוכבים הנוכחיים של האקדמיה האמריקנית, סלבוי ז'יז'ק, האיש שביקר את שלטון הקמר רוז' על כך שהוא "לא רדיקלי מספיק" והילל את "הטרור ההומניסטי" של רובספייר. הוגה הדעות הסלובני נוהג להתבטא בסגנון מבודח כביכול, אך כל ההומור והכריזמה שבעולם לא יוכלו לכסות על הכשל המוסרי שבדבריו, שמשום מה זוכים לפופולריות רבה בביטאוני השמאל ובקמפוסים. וכך למעשה מוסדות ההשכלה הגבוהה במערב מכשירים את לבבות הצעירים לקלוט את ההבל הלא-מוסרי הזה. בזמן שהמציאות של גבולות וזהות לאומית נחשבת כיום לחלק מהשקפת עולם "פשיסטית" שלא ניתן אפילו לדון עליה בפני קהל מתחת לגיל שלושים, תפיסות הסולידריות והשוויון ועוד מכתמים חביבים מבית המרקסיזם והקומוניזם נהנים מהילה נצחית. מה הן אומרות בפועל, מהי מטרתן הסופית והאם ניתן לרסן אותן – כל השאלות האלו לעולם לא יישאלו. זוהי הסביבה הרעיונית שדמויות כמו ברני סנדרס ואליזבת וורן משתמשים בה כדי לפנות לקהלים צעירים: דיון על שוויון מדומיין (במקום על הגינות) מיד מתקבל בשמחה, אך דיון על נושא כמו גבולות לאומיים מיד מוכתם ומתויג כפסול.

מתוך כל חגיגת הבורות המכוונת הזו עולה ההנחה העיקרית לפיה בניגוד לפשיסטים הרשעים, יורשי וחקייני מהפכת 1917 הם בהכרח לוחמי צדק שכוונותיהם תמיד טהורות. רק יד המקרה היא זו שהובילה לעתים לנזק שהם עשויים לגרום, וגם אז ניתן להתווכח על מידתו או מניעיו. ובינתיים, אנשים אותם היה אפשר ללמוד כדי להפוך או לתקן את הראייה השגויה הזו נעלמים אל תוך דפי ההיסטוריה והגיבורים האנטי-קומוניסטיים נשכחים לאיטם: אותו סקר מ-2016 הראה כי 83 אחוזי מהצעירים לא שמעו מעולם על אלכסנדר סולז'ניצין למשל.

ניתן לפטור זאת בתירוץ הרגיל של "אנשים צעירים לא יודעים כלום", אך במקרה הזה מדובר ביותר מבורות נפוצה. סמלים פשוטים והיסטוריה פופולרית יכולים להשפיע רבות על מחשבתו של אדם צעיר המשתתף למשל במצעדי האחד במאי, אך הם עלולים להשפיע לא רק על אלו שמחפשים זאת באופן פעיל. כך למשל היה במצעד שנערך בקובה לפני מספר שנים לציון חמישה עשורים למותו של צ'ה גווארה, בו תלמידי בית ספר שרו את הסיסמה "תהיו כמו צ'ה"; ממש באותו זמן, שירות הדואר באירלנד הנפיק בול עם דמותו של רוצח ההמונים המרקסיסט. כאשר פידל קסטרו נפטר בנובמבר 2016, לא היה זה שליט צפון-קוריאה קים ג'ונג-און אלא ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו שפרסם הודעה המתארת את הרודן המנוח כ"מהפכן ונואם אגדי" שקידם "שיפורים משמעותיים בחינוך וברפואה בארצו". כל מה שהיה חסר בהספד המרגש היה דברי שבח על דייקנות זמני הגעת הרכבות בקובה, אך לפחות את זה טרודו חסך מאיתנו.

אז עבור איזו מטרה מבושל הדור הצעיר שלנו, זה שבטוח שבמאה ה-20 היה רשע אחד בלבד? התשובה נמצאת באקלים הפוליטי שמבעבע סביבנו כל העת, אקלים בו הימין מפסיד באופן קבוע לצד שהצליח איכשהו למחוק את כל פשעיו הברבריים במאה הקודמת ולפתוח דף חדש וידידותי לכאורה. התנועה הזו כוללת אנשים כמו חברת הפרלמנט הבריטית מטעם הלייבור דיאן אבוט, שאמרה בראיון בטלוויזיה כי "בחשבון הכללי מאו עשה יותר טוב מרע". עבור אבוט, המעבר מפיאודליזם וההתקדמות החקלאית לכאורה אותה יזם הצדיקו מוות של 65 מיליון סינים. לפני כארבע שנים דבריה של אבוט נראו כמו אמירה שמאלנית קיצונית, בדיוק כפי שג'רמי קורבין נחשב אז לחבר פרלמנט שולי, אך כתוצאה מתהליכים פוליטיים ומשברים שעברו על בריטניה, קורבין הוא כיום מנהיג מפלגת הלייבור וראש האופוזיציה, ומועמד אמיתי לראשות הממשלה בבחירות הקרובות.

מדובר באדם שאחד מיועציו הראשיים, שיימוס מלין, נהג להתגאות בתור חבר מערכת ב'גרדיאן' בכך שהפחית בכוונה את מספרי קורבנות משטר סטאלין שפורסמו בעיתון. בעבר הוא נחשב לדמות נלעגת בשל דבקותו בסטליניזם, אך כיום כאמור הוא אחד מהאנשים הקרובים ביותר למנהיג הלייבור, ורעיונות כאלה הפכו לדבר נפוץ גם בזרם המרכזי של השמאל. לפני כארבע שנים כאשר קורבין נבחר לראשות המפלגה, אחד מבכיריה, ג'ון מקדונל, שלף והציג לעיני כל את 'הספר האדום' של מאו בעת דיון בפרלמנט, כדוגמה למדיניות הכלכלית הרצויה לדעתו בבריטניה ובעודו קורא ל"התקוממות" נגד הממשלה הנבחרת. מאוחר יותר טען כי התבדח, אך זו לא הייתה הפעם הראשונה בה האדם שאמור להיות בכיר בממשלת קורבין (אם תקום) קרא לאלימות על מנת לקדם מטרות פוליטיות. וכך לפתע, הפתיחות המחודשת לסוציאליזם הפכה להיות מקובלת בשמאל, כולל נציגיו הנבחרים שדנים בפומבי על האפשרות להחרים רכוש פרטי מ"העשירים".

כל אלו ועוד חושפים לא רק את עומקה של השקפת העולם הזו, אלא גם את נחישות וההתמדה בה חסידיה המודרניים מקווים לבנות אותה מחדש, לא בקובה או צפון קוריאה אלא במדינה מערבית דמוקרטית ומפותחת. ואותם אנשים אכן עובדים קשה, לעולם לא משאירים חבר מאחור ותמיד תומכים בשותפים למטרה. כך למשל הם השקיעו בשנים האחרונות מאמץ אדיר כדי להגן על המשטר הסוציאליסטי הכושל בוונצואלה. למרות שכיום המצב הקשה במדינה כבר ידוע לכל, אותם מגינים ממשיכים לטעון כי לא מדובר בבעיה רעיונית בסיסית אלא בסך הכל בתוצאה של כמה טעויות קטנות שנעשו לאורך הדרך: הבעיה היא אף פעם לא התוצאות האומללות של הרעיון, אלא העובדה שהרעיון לא יושם בשלמותו.

התירוץ הקבוע הזה מזכיר שיחה שנערכה פעם בין ג'ורג' אורוול לתומך סטאלין. גם לאחר שאורוול הצליח להביא את בן שיחו להסכים כי בברה"מ נעשו דברים חמורים כמו הרעב המתוכנן ומשפטי הראווה כדי להגשים את החזון הקומוניסטי, אותו סטאליניסט דבק בקלישאה לפיה "לא ניתן להכין חביתה מבלי לשבור כמה ביצים". לכך השיב אורוול: "אני בהחלט רואה את השברים, אך היכן החביתה?". גם כיום שאלתו של אורוול עומדת בעינה: מדוע גם לאחר כל הניסיונות הכושלים ישנם עדיין אנשים שמנסים להכין את המתכון המדמם הזה, מתכון שמכוון לאוטופיה אך תמיד מסתיים באסון וחורבן?

ת.ס. אליוט כתב במחזה 'רצח בקתדרלה' כי "איננו יודעים הרבה על העתיד, מלבד העובדה שאותם דברים קורים דור אחר דור ושאנשים לומדים מעט מאוד מהניסיון של אחרים". יתכן כי הדרך היחידה בה הדור הבא ילמד מן הזוועה של הניסיון הקומוניסטי היא אם יחווה מעט ממנה על בשרו, אך זהו הימור מסוכן מאוד. קחו למשל שוב כדוגמה את מפלגת הלייבור, שגם בקרב המתונים בשורותיה היו כאלה שסברו טרם עלייתו של קורבין שקצת קומוניזם יכול לשמש לנו כסימן אזהרה מפני העתיד. בפועל, במקום שתתפקד כגוף בריא ותחסן את עצמה בזהירות, המפלגה כולה נכנעה במהרה לאותו וירוס ממנו ביקשה להימנע, לאחר שהתפרץ במלוא חומרתו. זהו משל אותו סוציאל-דמוקרטים ושמרנים ברחבי העולם צריכים ללמוד היטב: 102 שנים לאחר 1917, נראה שמלאי הנוגדנים לווירוס שוב הולך ומתדלדל.

דאגלס מאריי הוא מחבר הספר ‘המוות המוזר של אירופה‘. גרסה מלאה של המאמר התפרסמה לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘.

רכשו עכשיו מנוי ל'מידה' ותהנו מהנחה מיוחדת על ספרי שיבולת החדשים + כתב העת 'השילוח' לשנה מתנה!