כשלון נבואות הזעם של מתנגדי הברקזיט

למרות מסע אדיר של הפחדות ואיומים, השמיים לא נפלו לאחר החלטת הציבור הבריטי לעזוב את האיחוד האירופי

Franz Wender

בבוקר היום בו בריטניה פרשה מהאיחוד האירופי, הזדמנתי לבקר בתצוגה פרטית של תערוכת ‘פיקאסו ונייר’ באקדמיה המלכותית בכיכר פיקדילי. אני מזכיר עובדה זו לא כדי להתרברב, אלא כדי להפנות לעובדה אחרת לפיה התערוכה המציגה את רוב הקריירה הענפה של פיקאסו כוללת תרומות רבות מאוספים מצרפת, ספרד ומדינות אחרות. בריטניה פרשה מהאיחוד באותו הערב: ה-31 לינואר 2020. בבוקר שלאחר מכן, נתקלתי בחבר. “האם נחתו כבר מטוסים על ראשך?”, שאלתי. “עוד לא!”, הגיעה התשובה. טוב מאוד. יומיים לאחר מכן עליתי על טיסה מלונדון לרומא, עברתי בקלילות דרך ביקורת הדרכונים בהית’רו והתקדמתי – די מהר מהרגיל, כך מסתבר – דרך מערכת ביקורת הדרכונים האלקטרונית המצוינת בשדה התעופה פיומיצ’ינו. כמה ימים מאוחר יותר האיטלקים התירו לי לעזוב את ארצם וחזרתי ללונדון. בשום שלב לא הייתי שבוי.

מדוע אני משעמם את הקוראים עם פיסות מידע אלו מחיי? בעבור סיבה אחת בלבד: להראות את הנורמליות שבדבר. מאז שדייוויד קמרון הכריז על משאל בנוגע להמשך החברות הבריטית באיחוד בפברואר 2016, הורעפו על העם הבריטי אזהרות נוראיות מעל לכל דמיון. לפני המשאל, ג’ורג’ אוסבורן שהיה אז החשב הכללי של הממלכה צפה בין היתר מיתון מיידי אם המצביעים לא יהיו חכמים מספיק, יתעלמו מהצעתו ויצביעו בכל זאת בעד עזיבת האיחוד. אך אכן התעלמנו מעצה זו, כפי שעשינו עם העצות של ראש הממשלה וראשי כל המפלגות הגדולות. למעשה, התעלמנו מכל מי שהזהיר אותנו שעתידנו יהיה אפל, עני, נבער ומבודד יותר. ביוני 2016 הצבענו בעד לעזוב את האיחוד האירופי.

עקב מגוון סיבות שצצו לאחר ההחלטה במשאל העם (וגם בזכות חוסר האונים של ממשלת תרזה מיי לאחר בחירות 2017), סיפורי ההפחדות החלו להתגבר. המיתון שהזהירו לגביו רק נדחה זמנית, והאיומים הפיננסיים היו רק ההתחלה. אנשי התקשורת והפוליטיקאים בצד שבחר להישאר באיחוד הגבירו את עוצמת האזהרות הנוראיות, וחלק מן האכזבה והזעם מההפסד במשאל הפכו לביטויים של התנהגות ארסית. המרכזי שבהם הייתה הטענה לצרות אופקים משוועת.

זריעת בהלה

התקשורת הבריטית, כולל עיתון תעמולה מוזר הנקרא ‘האירופאי החדש’, הציעו לציבור הבריטי “מסעות היפרדות” מן היבשת. פרסומים אלו טענו ברצינות שמרגע שבריטניה תעזוב את האיחוד, אנו הבריטים לא נוכל לבקר עוד לעולם במדינות החברות ונחזור למקום בו היינו לפני שנכנסו לשוק המשותף בשנת 1975. כפי שמאות שנים של היסטוריה וספרות יעידו, עד שנת 1975 אף אחד מבריטניה מעולם לא ביקר ביבשת. למעשה, עד 1975, היינו עם מוזר, דמויי-הוביטים, ידועים בחוסר ההתעניינות שלנו בארצות זרות ובהחלטתנו לעולם לא לבקר בהן.

במשך ארבע השנים האחרונות המבוזבזות, עולם האומנות התמלא באנשים שהצביעו על הדעיכה התרבותית שתתרחש ברגע שבריטניה תעזוב את האיחוד. מוסיקאים ויוצרי קולנוע אשר מעולם לא פצו פה בעניינים פוליטיים, הפכו לפתע להיות דוברים של ‘הסטטוס-קוו’ וחוזי עתידות כמו הנביאה קסנדרה מהמיתולוגיה היוונית. פרסומים דומים בעיתון ‘הניו-יורק טיימס’ – אשר סלידתו היוקדת מן הברקזיט הפכה למקור של הומור נישתי בבריטניה – הציגו את הכרעת העם כאות לכך שהציבור הבריטי לא רצה עוד להשתלב עם האומנות והתרבות האירופאית, ושמי שירצה לעשות כן לא יוכל עוד. לאחר הברקזיט, זה יהיה אנגליה או לא כלום.

בוריס ג’ונסון ותרזה מיי | Kuhlmann / MSC

באשר לחינוך, נטען כי תלמידים מן היבשת לא ירצו עוד לבוא וללמוד בבריטניה ותלמידים בריטיים לא יוכלו ללמוד ביבשת. תכנית ‘ארסמוס’ היוקרתית לחילופי סטודנטים אשר הקלה על השתלבות תרבותית, הוצגה ככזו אשר קשורה בטבורה לחברותה של בריטניה באיחוד. “הנה נעלמת תכנית ארסמוס”, חברים ואויבים של הברקזיט טענו בפניי. אלא שבריטניה נשארת חלק מהתכנית ואין שינוי כרגע בתנאים. הגשות מועמדות זרים ללימודים בבריטניה ממשיכות, ולמעשה, בשנים 2018-19 היו 485,654 סטודנטים בינלאומיים המבקשים ללמוד לתארים בבריטניה, עליה של 25 אלף מהשנה הקודמת.

כמובן שזריעת הבהלה הייתה הבל מוחלט. האקדמיה המלכותית, בה התמזל מזלי לבקר בתערוכת פיקאסו, היא מוסד ברמה עולמית. מדוע מוזיאון הפראדו במדריד או הלובר בפריז יסרבו להשאיל ולקבל ממנה יצירות רק בגלל שבריטניה עזבה את האיחוד האירופי? האם התועמלנים האמינו באמת שללא החברות באיחוד בריטניה תחזור לעולם טרום-פיקאסו, לעידן אותנטי באומנות הבריטית בו כולנו שואפים למחוק כל זכר להשפעה יבשתית על התרבות שלנו? זה רעיון מצחיק שהיה אמור לעורר גיחוך, אך הוא בכל זאת גרם לפחד בייחוד בקרב צעירים.

המציאות הפשוטה

האמת היא שבגורמים אלו, כמו בכל גורם אחר הקשור לחיי היום-יום של האוכלוסייה, ניתן לומר ששום דבר מעשי לא השתנה באמת עבור הציבור הבריטי. ייתכן שיהיו שינויים קלים בשנים הבאות, ייתכן שיוקר המחיה יעלה מעט בנקודה מסוימת וייתכן כי ירד. הרבה מכך תלוי בהצלחת עסקאות הסחר החופשי עם ארה”ב ושותפות אחרות.

בכל מקרה, הציבור הבריטי מעולם לא שוכנע להצביע בעד הברקזיט בגלל איזה שינוי פוטנציאלי מזערי בהכנסה הפנויה. זו הייתה הטעות שג’ורג’ אוסבורן, דייוויד קמרון ואחרים מודים בה כעת. הבריטים קיבלו את האפשרות שייתכן ויהיו מעט עשירים יותר או מעט עניים יותר לאחר הברקזיט, אך הם קיבלו זאת כסיכון ששווה לקחת עבור הפרס הגדול בהרבה של שליטה בחזרה על המנגנונים באמצעותם נשלטו. מאז שבוריס ג’ונסון זכה ברוב שמרני בפרלמנט בבחירות בדצמבר, ואף יותר מאז שהברקזיט אינו עוד איום אלא תהליך מציאותי ופשוט, הארסיות התפוגגה. הקסנדרות התייבשו, וכל נבואותיהן התגלו כשגויות.

כל שאר האנשים די שמחים. העובדה הפשוטה היא שעם כל יום שעובר יותר ויותר בריטים יכולים לראות את מה שחלקינו חזינו תמיד: כמעט בכל דרך אפשרית, החיים נמשכים כרגיל. מסתבר שהאיחוד האירופי הוא לא מרכז הכובד ויסוד החיים שלנו. המטוסים לא נופלים מן השמיים, ואנשים לא מוחזקים בשבי. העולם נותר פתוח בפנינו – כפי שתמיד היה – עבור כל אחד שרוצה לגעת ולחיות בו.

נבואות שאינן מתגשמות לא מגיעות לכותרות ולעתים רחוקות מעוררות שיח כלשהוא, אך ההכרה של מה שאינו קורה מזדחלת גם אצל הקסנדרות הבריטיות הנחושות ביותר. ייתכן שיש בכך לקח גדול עוד יותר עבור אמריקה ומדינות אחרות אשר חיות בעידן ההפחדות וההגזמות הזה. בפוליטיקה ובתקשורת, הבונוס (לפחות בטווח הקצר) תמיד מגיע לאלו המוכנים לצעוק הכי חזק לגבי הנושאים שבכותרות. אם תעירו על כך שייתכן ותהיה הפחתה קלה במע”מ במשך הרבעון הפיננסי הבא, רק מומחים ישימו לב. לעומת זאת, אם תצעקו שמטוסים הולכים ליפול מן השמיים והסוף קרב, המבנה הנוכחי של כיכר העיר שלנו יבטיח לא רק שתמצאו קהל אלא שגם יוגש לכם מיקרופון.

כפי שהתקשורת האמריקנית הדגימה היטב, ככל שתהיה קיצוני בדבריך כך תקבל יותר במה. חוק זה שלט גם בשיח הבריטי בשנים האחרונות. כל דמות שהיא אשר הייתה מוכנה להצהיר טענה מופרכת, מצאה עצמה במרכז הפועם של הדיון הציבורי. אך מסתבר שהעולם עצמו אינו סובב סביב גישה המונית זו. הוא מגיב למציאות הפשוטה, לא זו המדווחת בכותרות, והמציאות הפשוטה מכולן הוא הרצון של עמים ואומות להסתדר אחד עם השני.

זה לא היה אינטרס של אף אחד להפוך את הברקזיט לדבר קשה יותר ממה שהיה צריך להיות. לא היה אינטרס בלאסור כניסת אזרחים בריטיים או אירופאיים למדינות השונות, או ביצירת חרם תרבותי או אמנותי כלשהו. הברקזיט יצא לפועל, וכרגע המאפיין המרשים ביותר שלו הוא המחזה המופלא והלא מדובר בו שום דבר נורא לא קרה.


המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת ‘נשיונל רוויו‘. מאנגלית: גידי גולן.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. אלה אותם אנשים, או אותו סוג של אנשים, שהזהירו מפני קטסטרפה של באג 200, אותם אנשים שהזהירו שאם ישראל לא תענה לתוכנית השלום הסעודית (או מה שהיה אז באופנה) אז יפול עלינו צונאמי מדיני וחורבן כלכלי. אותם האנשים הסבירו שאם טראמפ ייבחר תהיה שואה גרעינית וכו’ וכו’ וכו’
    תפסיקו להתייחס אליהם והם יגוועו מאליהם

    1. מה קשור באג 2000
      זאת הייתה צרה רצינית מאוד
      שטופלה כראוי
      ובכל אופן אף אחד לא הציג אותה
      כבעיה חברתית פוליטית.

    2. כי כמו שפראיירים לא מתים, רק מתחלפים ככה גם אינטרסנטים לא מתים, רק מתחלפים וההיסטריה היא כלי נשק חשוב באינטרס שלהם

  2. נראה לי שכדאי לחכות שנה שנתיים
    לפני שמסיקים מסקנות
    בעיות בכלכלה ובחברה לא צצות כהרף עין

  3. מוקדם מאוד לצאת בהצהרות. מאוד. אנחנו רק בתחילתו של התהליך. הברקזיט אפילו עדיין לא הושלם לגמרי. יש עדיין את השיחות להשגת הסכמים כלכליים בין בריטניה לאיחוד האירופי עד ה-31.12.2020. בעוד שנתיים או שלוש יהיה אפשר להתחיל לראות אם התוצאות של המהלך טובות או רעות.