תיק פתוח: דוד רוזן מצביע על הכשלים אך לא מציע שום תיקון

נציב התלונות מפרט שורת ליקויים מצד בכירים בפרקליטות סביב פרשת מנדלבליט אך בוחר להמשיך במסורת בה המערכת מחפה על חבריה

פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, היועמ"ש מנדלבליט והנציב רוזן | צילום מסך

נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס דוד רוזן, פרסם השבוע את מסקנותיו בעניין סגירת תיק החקירה נגד היועמ”ש מנדלבליט ב’פרשת הרפז’. הממצאים אותם הוא מפרט על פני 18 עמודים מרתקים ומדאיגים ופותחים צוהר לנעשה בצמרת הפרקליטות, אולם מסקנתו נראית אנמית והיא כנראה חסרת כל משמעות מעשית.

התלונה עצמה שהוגשה על ידי עו”ד יוסף עזרא הורכבה משני טיעונים: בעת שסגרו את תיק החקירה נגד מנדלבליט, לא עמדו בפני הפרקליטות ובפני שופטי בג”צ שאישרו את מינויו ליועמ”ש כלל החומרים הרלוונטיים; כמו כן, נטען כי יש טעם לפגם בעובדה שמנדלבליט מחזיק כיום גם בסמכויות פרקליט המדינה, כאשר לכאורה מאבקו להזזת דן אלדד הגיע על רקע ניסיונו של האחרון לברר מחדש את חלקו של מנדלבליט בפרשת הרפז.

לגבי הטענה השנייה מבהיר רוזן שכיוון שהוגשה כבר תלונה בעניין הוא לא יתייחס אליה בהחלטה הזו, אלא יעשה זאת בנפרד. הטיעון שנבחן בדו”ח זה הוא חלקה הראשון של התלונה, וכן עניין נוסף שעלה מבירור הסוגיה – החלטת פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן שלא לקבוע עילת סגירה לתיק נגד מנדלבליט, ולהשאיר אותו למעשה פתוח.

הקלטת הגנוזה

על פי פרסומים שונים בתקשורת, כמו אלו של אילה חסון ובועז גולן, קיימת קלטת שיחה בין מנדלבליט בעת שכהן כפצ”ר לבין הרמטכ”ל דאז גבי אשכנזי, ממנה עולה חשש כי השניים ניסו לשבש חקירה ומהלכי משפט. הקלטת מצויה עד היום תחת צו איסור פרסום, והחשש הוא שלא עמדה בפני הפרקליטות בעת שהחליטה לסגור את התיק נגד מנדלבליט, וכן בפני שופטי בג”ץ שדחו את העתירה נגד מינוי מנדלבליט ליועמ”ש.

הנציב רוזן דוחה את הטענה הזאת, מהסיבה שהקלטת מוגדרת כ’האזנת סתר’ ולכן לפרקליטות אסור היה להשתמש בה בכדי לגבש כתב אישום נגד מנדלבליט, ולשופטים היה אסור להאזין לה כדי לקבל החלטה בעניינו. בנוסף, כל הפרקליטים המעורבים בפרשה העידו כי שמעו את ההקלטה ואת תוכנה, אולם לאחר שהובא לידיעתם שמדובר בהאזנת סתר לא-חוקית, הם גנזו אותה ומחקו את ההתייחסות אליה מפרוטוקול החקירה.

אולם הנציב רוזן מעיר הערה מעניינת: “מבלי להיכנס לשאלה כיצד חומרים פנימיים ורגישים כגון דא, המצויים לכאורה בכספת פרקליט המדינה, מצאו את דרכם בעת הזו אל אמצעי התקשורת…”. מה שרומז הנציב בין השורות, הוא שייתכן וממלא מקום פרקליט המדינה לשעבר דן אלדד, ניצל את גישתו הזמנית לחומרים מסווגים הנמצאים בכספת פרקליט המדינה, והדליף את ההקלטה הגנוזה לתקשורת. מדובר בהאשמה חמורה המוזכרת כבדרך אגב, אולם עולה ממנה שאלה נוספת ומתבקשת: אם לכאורה אלדד הוא זה שהדליף את תוכן הקלטת לתקשורת, ולכאורה עשה זאת כדי להכפיש את מנדלבליט שנלחם נגד מינויו, צריך לשאול – האם מאותה סיבה מנדלבליט נלחם מלחמת חורמה במינוי פרקליט מדינה שאינו איש שלומו.

כזכור, מנדלבליט התנגד למינויה של אורלי בן-ארי לתפקיד, ואף הצליח לסכלו תוך מסע הכפשות והדלפות חסר תקדים בתקשורת כאשר קבע שהיחיד שיכול להתמנות לתפקיד הוא המשנה לפרקליט המדינה עו”ד מומי למברגר. לאחר מכן התנגד מנדלבליט גם למינויו של דן אלדד, כשהוא קובע שיש “מניעה משפטית” למנותו. זמן קצר לאחר מכן היועמ”ש חזר בו, והמניעה המשפטית נעלמה כלא הייתה. לאחר שלושה חודשים, כאשר ביקש שר המשפטים אוחנה להאריך את כהונת אלדד, שלח מנדלבליט מכתב חריף נגד אלדד לנציב שירות המדינה ובו הביע התנגדות נחרצת להמשך כהונתו. הלחץ שהפעילו מנדלבליט ובכירי הפרקליטות עבד, ואלדד ויתר על המשך הכהונה. הסוף ידוע – לא מונה ממלא מקום חדש, ומנדלבליט לקח את סמכויות פרקליט המדינה לעצמו.

האם המלחמה העיקשת שניהל מנדלבליט נגד המועמד של השר אוחנה לתפקיד נבעה מהחשש שתהיה להם גישה להקלטות של מנדלבליט, והוא ביקש למנוע את המצב הזה? אם כן, נוצר מצב אבסורדי בו היועמ”ש שכעת משמש גם כמ”מ פרקליט המדינה הוא בעל השליטה באותן הקלטות שעומדת במרכזה של סאגת החשדות נגדו עצמו. לבסוף דוחה הנציב את החלק הזה של התלונה.

 מילים יפות ללא כיסוי

הנושא השני שנבדק על ידי רוזן הייתה כאמור השאלה מדוע פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן לא קבע עילה לסגירת התיק נגד מנדלבליט. השתלשלות האירועים שמתאר הנציב היא מדהימה: הפרקליטה שניהלה את החקירה בפרשת הרפז, עו”ד טוני גולדנברג, פנתה לניצן מספר פעמים במשך מספר חודשים בהם מנדלבליט כיהן כמזכיר הממשלה, בדרישה לסגור את התיק בעילה של חוסר ראיות. במקביל, מנדלבליט עצמו פנה באמצעות עורך-דינו לניצן וביקש לסגור את התיק נגדו בעילה של חוסר אשמה, כך שהוא יוכל להתמנות ליועץ המשפטי לממשלה.

ניצן ישב על הגדר ונמנע מלקבל החלטה. גם לאחר שמונה מנדלבליט ליועמ”ש וגם כאשר הוגשה עתירה לבג”ץ נגד מינויו והשופטים קבעו שלא נפל פגם בהתנהלותו, מה שלא מסתדר עם סגירת תיק מחוסר ראיות, ניצן לא טרח לתקנם. לאחר שכבר מונה מנדלבליט לתפקיד, כינס ניצן את בכירי הפרקליטות לדון בשאלת עילת הסגירה, וההחלטה שהתקבלה הייתה שמכיוון שמנדלבליט הפך לממונה עליהם, לא ראוי שהם יקבלו הכרעה בעניינו. כך נוצר מצב שהתיק נגד מנדלבליט נותר למעשה פתוח, ולניצן נשאר מנוף לחץ אדיר על הממונה עליו. הנציב רוזן לא מתעלם מחומרת המעשים שהתגלו. הוא מגדיר את החלטותיו של ניצן כ”התנהלות בלתי ראויה” וקובע כי הוא מוצא פגם במעשיו, אולם דבר אחד חשוב חסר בסיכום הדברים – החלטה מעשית.

 

לפי סעיף 19 לחוק הנציבות, ישנן ארבע תוצאות אפשריות לדו”ח של הנציב. אפשרות אחת היא דחיית התלונה הכוללת הודעה מנומקת למתלונן, כפי שניסח רוזן ביחס לטיעון הראשון של התלונה. שלוש התוצאות האחרות מתרחשות במצב בו התלונה נמצאה מוצדקת, ואז רשאי הנציב להמליץ לנילון ולממונה עליו על הצורך בתיקון ליקוי, ולקבל מהנילון דיווח על הצעדים שינקטו בכדי לתקנו. אם בעקבות התלונה עלה חשש לעבירת משמעת, על הנציב להודיע לשר האחראי וליועמ”ש, ואם מצא הנציב חשד לפלילים, עליו להודיע ליועמ”ש ולהמליץ לו לפתוח בחקירה. הבעיה היא שגם במקרה הזה מושא התלונה הוא היועמ”ש מנדלבליט.

בסיכומה של ההחלטה מתאר הנציב בחגיגיות את הליקויים שנמצאו בהחלטות פרקליט המדינה, אולם אינו מציע שום צעד משמעותי בעניין. לו היה הנציב קובע שיש לקבוע נהלי עבודה ברורים בעניין קביעת עילה לסגירת תיק, בעניין טיפול של בכירי הפרקליטות בכל הקשור ליועץ המשפטי לממשלה, ממליץ להעמיד מי מהמעורבים לדין משמעתי או אפילו נוזף באופן רשמי באחד מהם, ניחא. תפקיד הנציבות, שלפורום המשפטי למען ישראל היה חלק גדול בהקמתה, הוא לברר תלונות על הפרקליטות כדי לקדם ערכים של מנהל תקין, טוהר מידות, שקיפות ואתיקה מקצועית. לכן כאשר הנציב מסכם דו”ח משמעותי כל כך ולא קובע או מציע שום צעדים ממשיים, הוא מרוקן את תפקידו שלו מתוכן והופך אותו לתפאורה בלבד.


עו”ד יותם אייל הוא חבר הפורום המשפטי למען ישראל

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. התיקון למערכת המשפט החולה של מדינת ישראל לא יכול לבוא מבפנים. השופט דוד רוזן הוא חלק מהמערכת. הוא עצמו מודה שמנדלבליט היה פקוד שלו בצבא.
    אנשי מערכת המשפט חולים בנפוטיזם קשה. כולם שם קרובים של כולם. ברק היה קורע את הצורה לכל ארגון שהיה מובא לפניו לדיון בנפוטיזם בארגון ברמה הרבה יותר נמוכה מזו שיש במערכת המשפט.
    אנשי מערכת המשפט מסרבים לביקורת מכל מין וסוג שהוא. מבחינתם ביקורת על מערכת המשפט היא “קץ הדמוקרטיה”. לא פחות.
    אנשי מערכת המשפט אינם מצייתים לשום מערכת של כללים אתיים. למעשה, אנשי מערכת המשפט במקרים רבים אינם מתייתים לחוק עצמו.
    נכון, יש אנשים טובים במערכת המשפט. אבל המערכת הזו חולה. מאד חולה. רק טיפול חיצוני יעזור לה.
    חקיקה ברורה שתבהיר את הסמכויות של כל גוף במערכת. חריגה תהיה עבירה פלילית שתוביל לפיטורים מיידיים. מניעת נפוטיזם בצורה הכי קיצונית. מניעת האפשרות של אנשי המערכת להשפיע על המינויים. התערבות במינוי כלשהו תהווה עבירה פלילית עם עונש חמור מאד לצידה.
    והכי חשוב, גוף ביקורת חיצוני, עם שיניים, שאנשי מערכת המשפט יפחדו ממנו. אנשי מערכת המשפט אינם מעל החוק. נהפוך הוא, נדרש מהם להיות “יותר קדושים מהאפיפיור”. נדרשים מהם סטנדרטים יותר חמורים.
    כדאי שנזכור, מערכת המשפט אינה מאויישת בכרובים ומלאכים אלא בבני אנוש כמוני וכמוך. וגם הם טועים. וגם להם יש גחמות. וגם להם יש דעות קדומות. מי שהופך את אנשי מערכת המשפט לקדושים שאין לגעת בהם, גורם נזק עצום, למדינה וגם לאנשים עצמם.

  2. האזנת סתר כי אשכנזי לא רצה להקליט את עצמו משמיד ראיות (עפ”י תוכן השיחה בתקשורת)?

    כלומר, הוא ביקש להפסיק את ההקלטה וזה מה שהופך את ההקלטה להאזנת סתר? אם כך, מדוע בדיוק אותם נוכלי משפט, הכשירו את הגניבה של שטייף? בשני המקרים, הנקלט אסר מפורשות להשתמש בהקלטותיו. אשכנזי ביקש לעצור הקלטה, ההקלטות של נווה נגנבו בידי שטייף ללא אישורו.

    יכול להיות, שנוכלי המשפט רוצים הפיכה שלטונית ולכן מפעילים סלקציה מי יואשם במה?

    1. אדון רוזן מה שמדאיג את האזרח זו הקלטת שכולם יודעים שיש בא רעידת אדמה אבל כנראה זו תיבת פנדורה שומרים אחד על השני