הסכם האמירויות הוא חדשות רעות עבור איראן וטורקיה

הסכם הנורמליזציה ההיסטורי בין ישראל לאיחוד האמירויות שנחשף בשבוע שעבר בידי הנשיא דונלד טראמפ הוא אירוע מהפכני בתולדות המזרח התיכון בעת החדשה. מעבר לאפשרות שיציל את הממשלות הרעועות של טראמפ ונתניהו, לעסקה יש עוד שני מרכיבים מרכזיים. ראשית, היא מסמלת את קיצה של "המטרה הפלסטינית" ואחיזת החנק שהייתה לה על האפשרות לשלום במזרח התיכון; ושנית, היא כנראה מסמלת גם את תחילת הסוף של השאיפות האימפריאליסטיות האזוריות של טורקיה ואיראן.

יחד עם הכוח הצבאי העוצמתי ביותר באזור לצידם, באיחוד האמירויות יכולים כעת להגביר את הלחץ על החות'ים בתימן הנתמכים בידי איראן, וכמו כן לאיים על התוכניות הטורקיות בלוב. זו הסיבה מדוע איראן וטורקיה היו המדינות היחידות בעולם המוסלמי (ובקהילה הבינלאומית בכלל) שמיהרו לגנות את הסכם השלום.

במשך שנים, "תעשיית השלום" תוצרת האו"ם והאיחוד האירופי התעלמה מההתפתחויות האזוריות והמשיכה לדבוק בשקר לפיו רק יצירת מדינה פלסטינית בקווי 67' תוכל להביא יציבות למזרח התיכון וקבלת זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית. השקר הזה לא קיים יותר, כעת כאשר איחוד האמירויות הצטרף למצרים ולירדן בהכרה בישראל וללא שום התייחסות לפלסטינים. מדינות אחרות כמו בחריין, עומאן, מרוקו וסודן כבר הודיעו כי הן שוקלות לחתום על הסכמים דומים בשבועות הקרובים.

לאור המאבק בארגוני טרור כמו דאע"ש ו'אל-קאעידה', וכמו כן לאור התפרצות מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שנלווה אליה, תהליך הנורמליזציה עם ישראל הוא צעד הגיוני עבור מדינה כמו איחוד האמירויות ועבור האזור כולו. אך הסיבה העיקרית להסכם השלום החדש היא הרצון להתמודד מול האיומים המשמעותיים שמציבות טורקיה ואיראן על המזרח התיכון.

הקרב על לוב

תימן, לוב, עיראק, סוריה ולבנון הפכו בשנים האחרונות למדינות כושלות ולמעשה הופחתו למעמד של מושבות תחת השליטים האמיתיים בטהרן ואנקרה, וקטאר משתפת פעולה עם שתיהן על חשבון שכנותיה הערביות. גם הפלסטינים מצדם עשו את הטעות של גינוי כלפי כל התקרבות בין ישראל למדינות ערב, יחד עם טיפוח יחסי ידידות עם טורקיה ואיראן. בפועל, הפלסטינים הם אלה שנטשו את אחיהם הערבים עבור השאיפות ההגמוניות של זרים טורקים ואיראנים, ולערבים פשוט נמאס. כעת הם מקדמים את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלהם עצמם, ללא קשר לרצונות הפלסטינים.

בתימן, איראן תומכת בתנועת המהפכה החות'ית שמשמיעה באופן תדיר איומים נגד ישראל ונגד יהודים. בדיוק כמו שחיזבאללה וחמאס יורים רקטות המכוונות לערים בישראל ומאיימים לפגוע גם בתל-אביב וחיפה, החות'ים משגרים טילים לעבר מטרות בסעודיה ובאמירויות ומאיימים לפגוע במרכזי הסחר העולמיים של אבו דאבי ודובאי.

לאור כל זאת, הצעד הטבעי והמתבקש ביותר הוא שישראל ומדינות ערב המתונות יראו עין בעין את האיומים המשותפים העומדים בפניהן. אחרי הכל, קטאר ואיראן מספקות שתיהן סיוע נדיב לחיזבאללה, ויחד עם טורקיה גם תומכות בחמאס בעזה. בלוב, טורקיה ושכירי החרב הסורים שלה מעורבים צבאית בניסיון לדכא את המרד החילוני של חליפה ח'פתר, הגנרל שעל פי הדיווחים נמצא בקשר עם ישראל ומזה זמן רב קורא לעזרת מדינות המפרץ במטרה לעקור מן השורש את 'האחים המוסלמים' במדינה.

כל זה מתרחש כאשר מצרים מאיימת לפלוש ללוב על מנת לעצור את ההתערבות הטורקית, בעודה עסוקה גם בסכסוך מול אתיופיה סביב נהר הנילוס, בתאי הטרור הפועלים בסיני ונאבקת במשבר כלכלי. העובדה שהאו"ם מגבה דווקא את הצד הטורקי בלוב, יחד עם הסיוע הישראלי והאמירותי למלחמה בטרור בסיני, מלמדת כי מצרים ככל הנראה לא תשיג ניצחון בלוב ללא תשלום מחיר כבד. זו סיבה נוספת מדוע ההסכם בין ישראל לאמירויות חשוב כל כך לעתיד יחסי ישראל-ערב באזור.

אכזבה איראנית

מנגד, איראן ושליחיה בלבנון חוו מספר אכזבות בשנים האחרונות. הסיוע שמועבר לחיזבאללה הולך ופוחת מאז 2018, אז הוטלו מחדש הסנקציות האמריקניות על איראן והכניסו אותה למשבר כלכלי עמוק. לבנון נמצאת במשבר חריף משלה, משולב במשבר הקורונה ובגל מחאה אשר ברובו משמיע קולות נגד איראן ונגד חיזבאללה. המשבר במדינה העמיק עוד יותר לאחר אסון הפיצוץ בביירות והחשדות לפיהן ארגון הטרור אחראי לו במידה מסוימת.

הכישלון האיראני בטיפול בקורונה ואי-השקט הפנימי, יחד עם התבוסות שספג חיזבאללה בשדה הקרב בסוריה, החלישו את הדחף האימפריאליסטי של האייתוללות. מנגד, ישראל הצליחה להגיע להסכם רגיעה זמני בעזה בעודה ממשיכה לפעול צבאית נגד ארגוני הטרור הנחלשים שם. גם חיסול קאסם סולימאני שהיה האסטרטג הצבאי הראשי של טהרן פגע בתוכנותיה האזוריות, יחד עם ההכרה העולמית הגוברת בחיזבאללה כארגון טרור והסנקציות הנלוות לכך. הפגנות בעיראק נגד המשטר האיראני ושליחיו הפכו למחזה נפוץ יותר.

נכון להיום, תימן נותרה התקווה המרכזית של איראן להמשך מסע הצלב האזורי שלה. אך חלק ממשמעות ההסכם בין ישראל לאמירויות היא שכעת טכנולוגיה וניסיון צבאי ומודיעני ישראלי עשוי לסייע לאחרונה בניסיון להדוף את המתקפה החות'ית. מהלך כזה יוביל עוד יותר לבידודו והשפלתו של משטר האייתוללות, ויחזק את המערכת הלאומית-חילונית במדינות המפרץ.

סדר חדש

גם טורקיה מודאגת מן ההתקרבות בין הישראלים לערבים, ובמיוחד לאיחוד האמירויות. באנקרה האשימו בעבר את ישראל בסיוע צבעי לצבא ח'פתר בלוב וכעת, עם יחסים פתוחים יותר בין ירושלים לאבו דאבי, יתכן כי נראה עליה בסיוע כזה לקואליציה בלוב הנלחמת נגד 'האחים המוסלמים' ושיבוש נוסף לתכנית הטורקית.

בשנים האחרונות, טורקיה הגבירה את הקריאות האסלאמיסיטיות נגד ישראל, בעודה מעניקה מקלט למחבלי חמאס על אדמתה. ההסתה המתגברת נגד ישראל יחד עם התוקפנות הטריטוריאלית נגד יוון וקפריסין הרחיקה את ירושלים מאנקרה וקירבה אותה למדינות המזרח התיכון ולמדינות ערב. לישראל גם אינטרסים כלכליים חשובים במזרח הים התיכון, בהם טורקיה מנסה לפגוע באמצעות הסכמים ימיים עם לוב. צרפת ומצרים הצטרפו גם הן לצד הישראלי בסכסוך הזה, לצד יוון וקפריסין.

התפתחויות אלה כבר מאיצות את הבידוד האזורי של טורקיה ובמקרה בו סיוע ישראלי משמעותי אכן יגיע לח'פתר בלוב, טורקיה תתקשה מאוד לכפות את רצונה במדינה. גם קטאר נותרת מבודדת יחסית בשל קשריה לחיזבאללה, איראן וטורקיה. ההשקעה של איחוד האמירויות בצינור הגז הישראלי-מצרי-יווני מדגימה עוד יותר את הסדר האסטרטגי האזורי החדש ואת הבידוד הטורקי.

למרות מה שאומרים בשמאל הקיצוני, ברמאללה וב"תעשיית השלום", ההסכם בין ישראל לאמירויות מעצב מחדש באופן יסודי את המזרח התיכון, ומגביר את הסיכויים לשלום אזורי כולל ולהכרה בישראל כמדינה יהודית. ירושלים ואבו דאבי יעבדו ביחד גם במאבק בקורונה, בעוד איראן, קטאר וטורקיה נדחקות לשוליים. ככל הנראה, ההסכם יעודד גם מדינות אחרות להכיר בישראל ולמסד את הקשרים עמה. התקווה היא שגם הפלסטינים יבינו בסופו של דבר כי הסרבנות ההיסטורית שלהם נכשלה, ובמקומה ישכילו לאמץ רצון אמיתי לשלום עם שכניהם היהודיים.

המאמר התפרסם לראשונה במסגרת סדרת ‘מבט מבס”א‘ מבית מרכז בגין סאדאת.